ב

־21 בספטמבר קפצה לרויטל הנדלר תזכורת בפייסבוק: תמונה מהיום ההוא, לפני שמונה שנים, שבו חשפה בטלוויזיה את החברה החדשה שלה, BreezoMeter, ואת האפליקציה שלה שמנטרת זיהום אוויר. הנדלר צחקה: בדיוק יום לפני התזכורת דווח שגוגל קונה את בריזומטר ב־250 מיליון דולר. היא עצמה לא היתה שם ליהנות מהאקזיט הגדול: את החברה עצמה עזבה כבר ב־2015, אחרי שנתיים שבהן כיהנה כיו"ר, ולפני חודשים אחדים מימשה את כל המניות שנותרו לה שם. היא יצאה עם לא מעט כסף, אבל היתה יכולה לצאת עם סכום גדול פי שלושה.

הנדלר לא נראית מוטרדת מהעניין. "היו לי שיקולים אישיים לממש באותו הזמן", היא אומרת בריאיון ל"מוסף כלכליסט".

נפרדת מכל המניות שנשארו בידייך ממש רגע לפני המכירה.

"הציעו לי סקנדרי ומימשתי. יכולתי לממש חצי, אבל מימשתי הכל, עשיתי אקזיט".

ואין תחושת החמצה?

"קיבלתי החלטה ואני עומדת מאחוריה. ומימשתי בסכום מכובד, אני לא יושבת ובוכה בלילה. וגם מה זה יעזור לי אם אבכה?".

למה בעצם לא השארת אצלך חצי?

"זה היה חשוב לי ברמה הפסיכולוגית, מסיבות אישיות. רציתי לשחרר את העבר".

"החיים הם מכלול של הרבה פריטים. אנשים מלאים במאוויים, רצונות, חשקים. אני רוצה לישון כמו שצריך, לעשות יוגה, להיות אמא, וגם להקים סטארט־אפים. כשלא הצלחתי לעשות את האיזון הגוף שלי דיבר. וכן, אני גם רוצה כסף, אבל זה רק חלק מהמכלול"

"בחרתי להישאר שנתיים בבית עם התאומים. נשים לא אהבו את זה"

זה הציר של חייה של הנדלר (48) בשנים האחרונות: שיקולים אישיים מאחורי החלטות קריירה, גם כאלה ששוות הרבה כסף או יכולות לשנות חיים. היא יודעת משהו על בחירות — ועל המחירים שלהן. כשמאוחריה סדרה ארוכה של יזמויות, הנדלר היא אחת הדוגמאות המרתקות ביותר בישראל לשילוב בין האישי למקצועי, בין קריירת הייטק משגשגת לחיים פרטיים עשירים, בין המנהלת לאמא.

בגיל 30 הנדלר ייסדה וניהלה את אולג'ובס (עם הרצל עוזר, גדי שבדרון וניב אריאל), החזיקה שליש מהחברה ובגיל 33 כבר מכרה חלק ממנה, וכעבור כארבע שנים עזבה ומכרה את השאר (ובסך הכל הרוויחה כמה מיליוני דולרים). אחר כך הקימה את הרשת החברתית המקצועית Workwith.me, את בריזומטר, את האקסלרטור TechForGood ואת פרויקט היזמות לנוער גיים צ'יינג'ר. ובכל התחנות ליווה אותה המתח המובנה בין הקריירה לחייה האישיים.

בריזומטר הוא כנראה הדוגמה הקיצונית ביותר במאבק האיזונים הגדול של הנדלר. היא הקימה את החברה עם רן קורבר, זיו לאוטמן ואמיל פישר (שמונו למנכ"ל, סמנכ"ל השיווק וסמנכ"ל הטכנולוגיה), שאותם הכירה כששימשה שופטת בתחרות סטארט־אפים של הטכניון והם היו מתמודדים. "הייתי ה'אולד אנד ווייז' שהגיעה לשפוט בתחרות", היא מספרת.

ואיך הצטרפת לחברה?

"אנשי בריזומטר באו וביקשו שאכנס כמייסדת, לא בייעוץ או משהו שולי. התאומים שלי היו אז בני 11 חודשים, אז אמרתי: 'אוקי, אבל התנאי הוא שאני עם תאומים ומניקה. תבואו אליי ליום בשבוע. לא אוכל להיות איתכם בשוחות, אבל אגיד לכם לאיזו שוחה ללכת, ואתם נותנים את העבודה. אני לא באה אתכם למשקיעים, אני לא רוצה שהם ישקיעו בגללי, אני רוצה לגדל ילדים, אני רוצה בית. אבל אני אכין אתכם למשקיעים הכי טוב שאני אוכל'".

לא רצית תפקיד ניהולי?

"בחרתי להישאר בבית עם התאומים ולהניק אותם שנתיים. נתתי את הידע שלי תמורת אחוזים בחברה ולא תמורת תפקיד. ידעתי שהמשמעות היא שעם כל משקיע חדש שייכנס החלק שלי ידולל, שאין לי מעמד, שיכולים להוציא אותי מהסיפור. זה יכול להיראות כאילו השתמשו בי וזרקו אותי, וזה לא היה קורה אם היה לי תפקיד בחברה".

זו התחושה? שהשתמשו בך וזרקו אותך?

"בהתחלה, כשהם ביקשו ממני לצאת מהחברה, נפגעתי מאוד. זה היה לא לעניין. הרגשתי 'הכושי עשה את שלו'. הבנתי את הבקשה שלא אהיה יותר יו"ר כדי שהמשקיע (אבי אייל) ימונה, אבל לצאת מהסיפור של החברה לגמרי היה לי קשה. אני גם מייסדת, ובלי כל אחד מהמייסדים לא היתה חברה. אבל מאז הם כבר התנצלו, ואני כבר סלחתי. אני מבינה את הרצון שלהם להצליח לבד — כשהילד הולך לצבא הוא לא רוצה שאמא תגיד לו 'אל תשכח גרביים', הוא צריך לעשות את זה לבד, ואם שכח הוא ישלם את המחיר על הטעות בעצמו. מה שלא הבנתי זה את ההעלמה שלי מהסיפור מבחינה תקשורתית, אם אני אחד מהמייסדים, לאן נעלמתי? אבל גם זה נגמר. דף חלק".

הנתק כנראה היה מוחלט כי על המכירה שמעת מהתקשורת, לא מהם.

"אנחנו בקשר, אבל לא תכוף. אני מדברת עם רן אחת לכמה חודשים אבל לא מעורבת בחברה. עם זיו אני יותר בקשר אבל הוא כבר לא בחברה, ורן עסוק כרגע. להכניס את הטכנולוגיה לגוגל — זו תהיה המון עבודה".

ובמבט לאחור, כשאת יודעת איך הדברים התגלגלו, לא התחרטת על הבחירה להסתפק במקום חלקי בחברה?

"זו היתה החלטה מודעת, ומעולם לא הצטערתי עליה. אחרי 15 שנה של ניסיון להרות ושמונה שנים של טיפולי פוריות, לא הייתי מוכנה לשלם את המחיר של לא להיות אמא לתאומים שנולדו".

זו לא החלטה מובנת מאליה בעולם ההייטק.

"נשים שדיברו איתו חשבו שעשיתי טעות, הן לא אהבו את הבחירה הזאת, כאילו זה מחזיר אותנו למטבח. אבל את השנים הקשות של הקריירה שלי עשיתי לפני הילדים. אני כבר לא צריכה לדאוג ליוקרה ולא לכסף בבנק, היתה לי פריבילגיה ובחרתי להשתמש בה".

"אני כיזמת חייבת לשקר כדי לקבל כסף. קרנות ומשקיעים בכללי רוצים את ההגזמה, מבקשים את השקר. הם רוצים שתגיד שתגיע לכוכבים ותאמין לעצמך, אפילו שהם רואים שאתה פאקינג הוזה. אבל אם אתה משלה את עצמך וזה עובד לך? קח כסף"

"החמצה? עשיתי שלושה אקזיטים, יש לי שלושה ילדים, לא צריכה יותר"

כשהתאומים, יונתן ותהל, היו בני 6, הנדלר נפרדה מאביהם רון בלסון (שאיתו ועם עוד שני שותפים ייסדה את Workwith.me). אחר כך נכנסה לזוגיות חדשה, ובמפתיע גם להיריון טבעי ראשון, כשהיא כבר כמעט בת 46, ומצאה את עצמה שוב נאלצת לבחור.

"רציתי להפוך את גיים צ'יינג'ר" — אפליקציה של משחקי יזמות לילדים ולנוער, בשיתוף משרד החינוך — "לסטארט־אפ, אבל המשמעות היתה שהזוגיות החדשה שלי וההורות שלי יהיו פחות טובות".

אז מה עשית?

"המיזם פועל במתכונת בוטסטארפ (מבוסס הון עצמי). זו זכותי לבחור ככה. וביחס לבייביז האמיתיים שלי, כולל הגדולים בני ה־9 שעוברים דברים לא קלים אחרי הפרידה וההתאקלמות בבית ספר חדש — אני מרגישה שאני עושה פאקינג עבודה מעולה, ואני נהנית מכל רגע. אני שחקנית נשמה וטוטאלית בדיוק כמו שהייתי בעסקים".

מה קשה יותר?

"הרגעים הכי טובים שלך והרגעים הכי גרועים שלך זה בהורות. יש רגעים שהקטנה צורחת, או רגעים עם ילדים שבהם אתה שואל איך אני יוצא מהמצב הפסיכי הזה. ויש מצבים כאלה גם בסטארט־אפ — זו לא רק הרפתקה מגניבה, זה רגעים מהממים וזה גם פאקינג סיוט".

ואין לפעמים תחושה שוויתרת על קריירה מובהקת יותר?

"החיים הם מכלול של הרבה פריטים. אנשים מלאים במאוויים, רצונות, חשקים. אני רוצה לישון כמו שצריך, לעשות יוגה, להיות אמא, וגם להקים סטארט־אפים. כשלא הצלחתי לעשות את האיזון הגוף שלי דיבר, בלוטת התריס קרסה. וכן, אני גם רוצה כסף, אבל זה רק חלק מהמכלול. לא הייתי רוצה להיות מנכ"לית בריזומטר גם בשביל עוד 10 מיליון שקל. בשביל אדם כמוני זה כבר לא משנה חיים. אז לא, אין לי תחושת החמצה".

קשה לי להאמין.

"מיכה, בן הזוג שלי, הרגיש החמצה אחרי מכירת בריזומטר, הוא אמר 'יואו, איזה באסה'. לא יודעת למה אני לא מרגישה ככה. צריך לעבוד בכסף. אצלי, כל החלטה ביחס אליו מורידה לי חודשים מהחיים. זה היה נחמד מאוד אם הייתי שם בזמן המכירה לגוגל, אבל כיוון שלא — זה לא סוף העולם. ויצאתי עם כסף יפה. מה שהרווחתי שווה את השנתיים וחצי שנתתי להם, ועם ריבית. אני בטוב עם זה".

מה הרגע שבו את שמחה על הכסף שעשית?

"המפגש הראשון עם כסף גדול קורה במס הכנסה: את לא מבינה כסף עד לרגע שבו את צריכה לרשום למס הכנסה צ'ק בסכום שהוא כמו השווי של בניין, ואז את נכנסת ללחץ. אבל הדבר הכי מתוק שיש באקזיט הוא שהדבר שהאמנת בו ואף אחד אחר לא האמין בו נגמר במכירה לגוגל. זה שיחוק. יצאתי עם יותר כסף או פחות? מה שיש מספיק לי. עשיתי שלושה אקזיטים בחיים שלי, יש לי שלושה ילדים, אני לא צריכה יותר".

"בפרידה מבריזומטר הבנתי שזה תרגיל באמהות. צריך לשחרר את הילד"

כשהנדלר אומרת שבתחילת הדרך אף אחד לא חשב שייצא משהו מבריזומטר, היא מתכוונת גם לבית. "בן הזוג הקודם שלי לא האמין בסטארט־אפ הזה וטרח להזכיר לי את זה כל בוקר", היא מספרת. "גם הרבה אנשים אחרים אמרו לי שאני מתעסקת ברומנטיזציה של המציאות, שאני נאיבית, שאני חושבת שסטארט־אפים נולדו כדי להציל את העולם. חברים משקיעים אמרו: אם היית בטוחה ביכולת שלך לעשות כסף בסטארט־אפים אמיתיים לא היית הולכת לתחום החברתי. גם למייסדים האחרים אמרו — במקסימום כל מה שתוכלו להיות זה עמותה לחולי אסתמה. ואני אמרתי 'אין מצב. זה צריך להיות סטארט־אפ טכנולוגי שגוגל צריכה לקנות, אולי אפל. מהבחינה הזאת זה תענוג עצום שהאקזיט קרה".

בריזומטר אכן התחיל באופן כמעט נאיבי. רן קורבר רצה לקנות דירה בחיפה, וכיוון שאשתו חולת אסתמה הפרמטר של זיהום האוויר באזורים השונים בעיר נהפך למשמעותי. אבל קורבר התקשה למצוא מידע ברמת פילוח כזאת. כך נולדה חברה שמספקת מידע על זיהום האוויר לפי מיקום, ובזמן אמת, פועלת כיום כבר ביותר מ־100 מדינות עם מאות מיליוני משתמשים ביום. הנתונים שלה, שמגיעים משלל מקורות ציבוריים ופרטיים, משולבים באפליקציית מזג האוויר של אפל וגם בזו של יאהו, ודייסון משתמשת בנתונים של בריזומטר כדי להמליץ ללקוחותיה מתי להפעיל את מטהרי האוויר שלה. המשקיעים הגדולים בחברה הם הקרנות Entrée (של אבי אייל) ופורטיסימו, והיא קיבלה גם מענק מחקר מ־Horizon 2020, תוכנית המחקר והחדשנות הגדולה ביותר של האיחוד האירופי.

קורבר הוא מהנדס סביבה, לאוטמן ופישר מהנדסי סביבה ומחשבים. לאיש מהם לא היה ניסיון ביזמות, ולכן המפגש עם הנדלר בתחרות ההיא בטכניון והצירוף שלה לחברה היו נקודות מפתח בהתפתחות של בריזומטר.

הגדרת את תפקידך כ"מאחורי הקלעים" אבל בסופו של דבר כן מצאת את עצמך חלק מהזמן גם בפרונט של החברה.

"לקחנו משרד יחסי ציבור שהוציא קומוניקטים, אבל אף אחד לא רצה לכתוב עלינו. כל יום עיתונאים מקבלים קומוניקטים על עוד איזו שטות, ואנחנו שילמנו עוד חודש ועוד חודש, ולא הצלחנו לבלוט. בסוף רן בא ואמר לי: 'רויטל, אני רוצה שאת תהיי בפרונט'".

וזה עזר?

"ברגע שזה היה 'הסטארט־אפ החדש של רויטל הנדלר' כבר נפתחה הדלת. אבל זה הכניס אותם למצוקה מוצדקת: הם עובדים קשה, ובסוף בעיתונות זה נהפך ל'הסטארט־אפ של רויטל הנדלר'".

ולא תכננת להשתלב עמוק יותר בהמשך?

"לקחתי את תפקיד היו"ר והיה ברור שברגע שיגיע משקיע רציני הוא ייקח את התפקיד, וזה מה שקרה אחרי ההשקעה של אבי אייל. עוד המשכתי לייעץ, אבל היו חילוקי דעות מקצועיים ביני לבין אבי, ובמקום לתרום זה יצר מצוקה. הוא משקיע טוב ששם כסף ונתן אמון, היה ברור שלא אתווכח איתו. נוצר מצב שהיה להם אבא מפה ואמא מפה, שיש ביניהם חילוקי דעות והם לא מדברים ישירות ביניהם — וזה לא מצב טוב. במצב כזה ברור שצריך להקשיב למשקיע, אז אמרתי: 'אוקיי, אני מבינה, זה תרגיל באמהות, צריך לשחרר את הילד'. ושחררתי אותם".

בטח לא קל לשחרר סטארט־אפ שייסדת.

"זה היה מפחיד. אבל אבי אייל לא הכיר אותי, הוא השקיע בהם, לא בי. הוא היה היו"ר החדש, ובאופן טבעי משך לכיוונים שלו. ונוצרו סיטואציות הזויות: עובדים שבוע על פיץ', הם נוסעים לגרוף פרס ראשון בתחרות בינלאומית, התמונה בעיתונים היא של שלושתם, ואני בזמן הזה הולכת לגן ופולה קקי של חתולים מארגז החול.

"לכן היה הכי בריא לשחרר ולהגיד להם: 'אני העליתי אתכם על המסילה, בכל פעם שתצטרכו תרימו טלפון, אני פה'. והיו צמתים שבהם התקשרו אליי ועזרתי כמיטב יכולתי".

ממרחק הזמן, מה את יודעת לומר שנתת להם בדרך לאקזיט?

"איך לנהל, איך לדבר עם בורד, עם משקיעים, איך לשווק את הדבר הזה, מודל עסקי. אבל מה שהיה לי ולא היה להם אז — זה את האמונה שזה יכול להיות סטארט־אפ גדול שיימכר לגוגל".

איך באמת הצלחת לפרוץ את מחסום הסקפטיות, כשאנשים התייחסו לזה כעוד מיזם של מחבקי עצים?

"קראתי לבריזומטר הווייז של זיהום האוויר — כמו שווייז מראה לך איפה יש פקקים, בריזומטר מראה לך מה זיהום האוויר. אבל אנשים אמרו: 'מה אכפת לי מזיהום האוויר? אני ממילא לא יכול להפסיק לנשום, אז עדיף לי לא דעת'. עיוורון מרצון, כי לכאורה לאנשים אין מה לעשות עם המידע הזה. לכן הוספנו למשל המלצות רפואיות — מתי לרוץ, האם לרוץ בחוץ או בחדר כושר, והבנו שצריך להיכנס למכשור לביש, לשעונים החכמים, לכל מי שרוצה להראות לך את מזג האוויר. המודל העסקי הוא למכור דאטה, ויש מגוון חברות שיש להן עניין בדאטה הזה — מבלוגים נידחים שעוסקים בסביבה, דרך אפליקציית accuweather עד חברות רכב ומזגנים. אפילו לוריאל, שממליצה לך באיזה קרם פנים להשתמש לפי זיהום האוויר. הם היו לקוח מפתיע".

אז כן אפשר לעשות משהו עם נתוני זיהום אוויר.

"כן, וכשיש מודעות ציבורית, אפשר גם ללחוץ על מפעלים שמייצרים את הזיהום הזה. יש מה לעשות — זה פשוט עולה כסף. היום סטארט־אפ בנושא זיהום אוויר כבר לא נחשב למחבק עצים, היום השקעות חברתיות זה בון טון, ואני גאה להיות חלק מהמהפך הזה".

חוץ מכל זה, הנדלר גם נתנה לבריזומטר את שמה: "הם התחילו עם השם 'סביבון'. אמרתי להם: השם החדש שלכם יצטרך לייצג 'מיטר' עם אוויר שזז, בריזה".

ומה הרגשת כששמעת על המכירה לגוגל?

"זה היה כזה 'יו!'. לקח זמן לקלוט שעשינו את זה. אבל כבר לא הייתי שם".

"את לא מבינה כסף עד לרגע שבו את צריכה לרשום למס הכנסה צ'ק בסכום שהוא כמו שווי של בניין, ואז את נכנסת ללחץ. אבל הדבר הכי מתוק שיש באקזיט הוא שהדבר שהאמנת בו ואף אחד אחר לא האמין בו נגמר במכירה לגוגל. זה שיחוק"

"זה לא 'או שאתה מרוויח כסף ואז אתה זונה או שאתה חברתי ואז צריך להיות עני'"

הנדלר נכנסה לעולם ההייטק ב־2004, כשחזרה מלימודי MBA בניו יורק ומטיול במקסיקו, חיפשה עבודה וגילתה שאין אף אתר שמרכז את כל מודעות הדרושים. כך נולד אולג'ובס, עד היום האתר המוביל בארץ בתחום. אז יש לה כבר כמעט 20 שנה בשוק הטכנולוגי המקומי, אבל בשנים האחרונות הדגש שלה, במוצהר, הוא חברתי. וכשהיא מסתכלת על תחום הטכנולוגיה החברתית, היא לא יכולה שלא לראות החמצות.

"יש למשל את רילבייט, סטארט־אפ של בשר מלאכותי שיותר בריא מביונד מיט, מוצר מעולה, אבל הוא לא יודע לשווק את עצמו כ'מדפסת הבשר החדשה', אין לו את 'האדם נוימן flavour', וזה כואב לי".

השוק היום פתוח יותר להשקעות חברתיות. אם בריזומטר היתה מתחילה היום היה לכם יותר קל?

"היום כל אחד רוצה איזה גרינווש קטן בפורטפוליו, אבל אני לא יודעת לגבי בריזומטר. היא לא סתם נרכשה בידי גוגל, היא חברת האנליזות לזיהום אוויר הכי גדולה בעולם. רק שכדי להגיע לשם היא היתה צריכה כסף. כסף זה הדלק, בלעדיו האוטו לא נוסע. אחת הבעיות הכי גדולות היא להסביר ליזמים חברתיים שאין דיכוטומיה — זה לא או שאתה מרוויח כסף ואז אתה זונה, או שאתה חברתי ואז צריך להיות עני".

ובכל זאת חלק מהכסף הוא לא גרינווש?

"תמיד בחרתי בפרשנות התמימה, לא כי אני מטומטמת ולא רואה דברים, אלא כי כך יותר נעים לי. האם לוריאל עושים גרינווש או סתם מצאו עוד דרך להוציא כסף מלקוחות? בואי ניתן להם את הקרדיט שזה אמיתי כשהם אומרים 'הנה החדשנות הבאה שלנו'. אנחנו חיים בחברה רוויה בחדשנות, אפילו חדשנית מדי. כצרכנית וגם כמי שבאה מעולם הסטארט־אפים, לפעמים התחושה שבא לי להקיא. יש הרבה דברים שלא צריך".

למשל?

"לא סתם אנחנו חווים אירועים כמו WeWork. כשנרקיסיסט נכנס לחדר את קצת נבוכה מכדי להגיד 'המלך הוא עירום'. בלב את אומרת: 'זה לא מרגיש נכון, אבל אני אזרום עם ההתלהבות כי כולם זורמים'. אז אני לא רוצה עוד קרן הון סיכון בחיי".

מה הבעיה עם קרנות הון סיכון?

"קרנות הון סיכון הולכות אחרי היזם עם הגלאם, כי הן מאמינות שזה יביא אותן ליוניקורן הבא, ולפעמים אתה חייב להיות מגלומן ונרקיסיסט כדי להגיע לשם. הן בעצם אומרות: 'נהמר על הנרקיסיסטים המגלומנים, ואחד מהם יהיה בינגו'. זאת הגישה, וזה מייצר גועל נפש של תעשייה. תעשייה מוגזמת, על סטרואידים, שמזרימה כסף לאנשים שהם מאחזי עיניים".

שקרנים?

"אני כיזמת חייבת לשקר לך כדי לקבל כסף — אם את לא מגזימה את לא יכולה להיות שם. הם רוצים את ההגזמה, מבקשים את השקר. קרנות הון סיכון ומשקיעים בכללי רוצים שתגיד שתגיע לכוכבים ותאמין לעצמך, אפילו שהם רואים שאתה פאקינג הוזה. אבל אם אתה משלה את עצמך וזה עובד לך? קח כסף".

גם את היית שם, עם מצגי שווא למשקיעים?

"ב־workwith.me הרגשתי ככה, וההגזמה שנדרשה עוד היתה בגדר הסביר. ברור שכדי להביא כסף מגופים גדולים אתה צריך לשאוף גבוה, אבל אני שומעת מיזמים שהיום זה קיבל תאוצה, כולם מכוונים להיות יוניקורון, כי קרנות הון סיכון לא בנויות על חברות בשווי 200-100 מיליון דולר. התעשייה בנויה על להמר על עשרה יוניקורנים, ואחד מהם יצליח. אתה יכול להיות חברה מאוד מוצלחת ב־250 מליון דולר, אבל אם תצטרך עוד גיוס כבר לא תצליח. וברגע שהקרן שהשקיעה בך לא משקיעה בגיוס הבא, אין לך סיכוי לקבל השקעה מאף אחד. כך מוצרים טובים נופלים. זאת הטרגדיה".

עכשיו בלא מעט חברות השווי מתכווץ, יוניקורנים חוזרים לגודל יותר אמיתי.

"אני מבסוטה, כי זה חמור, זה סרטני כתרבות".

את אומרת שתרבות ההייטק הנוכחית סרטנית?

"כשהגדילה לא בריאה, זה סרטני. אתה מגייס, מבטיח למשקיעים מספרים מנופחים, מקבל את הכסף, ואז צריך לעמוד במספרים המנופחים, שופך כסף על פרסום, מייצר ערך שעולה כך, ולא דרך המוצר. ברוב המקרים המוצר הולך לאיבוד, אפילו נזנח, ברגע שצריך לשקר למשקיעים ולזרוק מספרים מנופחים כדי לקבל את הכסף, כי חייבים להמשיך לתדלק את הסרטן הזה בפוילישטיקים שיווקיים.

"גדילה בריאה זה לפתוח סניף, לקבל פידבקים על המוצר, להטמיע אותם, ואז לצמוח לעוד סניף. גדילה בעצימות מותאמת, עקב בצד אגודל. תסתכל אם הלקוחות שלך מרוצים, רבאק. להיות גאה בזה שהסטארט־אפ שלך גדל ב־150% לעומת השנה הקודמת — יש בזה משהו חולה מאוד. אני לא מעוניינת להיות חלק מתעשייה שחולה ככה, זה להכניס מחלה הביתה".

מה יזמים צעירים צריכים לעשות מול זה?

"לזכור שכל הדברים שבמיינסטרים לא באמת נדרשים, כי מישהו כבר עשה אותם. כמה חברות סייבר כבר צריך? אם יותר קל לך לגייס, זה רק אומר שלא באמת צריך אותך. את מי שכן צריך לפעמים מגלגלים מכל המדרגות. יזמים כאלה, אני רוצה שיכירו את בריזומטר ויגידו: 'וואלה, אפשר ובגדול'".

יזמים חולמים כל אקזיט. מה את יכולה לומר להם על השינוי בחיים האישיים עם כל כך הרבה כסף?

"כשקיבלתי את הכסף רציתי לצעוק לעולם 'זה לא כמו שאתם חושבים'. הציפייה שכסף יפתור לך את כל הבעיות היא לא מה שקורה במציאות. מה שכיפי זו בעיקר הגושפנקה — כשהחברה נמכרה לגוגל זו הכרה נעימה. לדעת שעשיתי את זה זה כבר גורם לך להסתובב זקוף בעולם".

זו פריבילגיה של עשירים לומר שהכסף לא משנה.

"נכון שכשאני הולכת לסופר אני לא מסתכלת כמה משהו עולה, אבל כשאני קונה משהו במחיר מופקע, כשמוכרים לי במחיר לא הגון — אני עדיין מרגישה שדופקים אותי".

יש אנשים שעשו אקזיטים ענקיים ומחזיקים בהון עצום, ועדיין מכוונים כל הזמן לעוד כסף.

"כשאתה עובר רף עושר מסוים, זה כבר לא משפיע על רמת האושר. אין לי עניין במותגים, בג'וצי, ולא חסר לי כלום. אני לא נוסעת לחו"ל מאלף סיבות שלא קשורות לכסף. באמת בא לי עכשיו לקפל שלושה ילדים לתוך מזוודה? בגיל 33 עשיתי אקזיט ראשון אבל נשארתי מנכ"לית אולג'ובס עוד ארבע שנים אחריו, ואפילו הוצאתי הרבה פחות כסף, עד שאפילו מנהלת הבנק התקשרה לשאול אם הכל בסדר. פשוט במבנה האישיותי שלי — הצרכים שלי רק הצטמצמו. וכשאתה יודע שמתי שתרצה יהיה לך — שום דבר לא דחוף".

"דייט ראשון מסעדה, דייט שני סרט, דייט שלישי היריון. לקחנו את 'חתונמי' צעד קדימה"

ב־15 השנים האחרונות הנדלר, שגדלה בתל אביב, חיה במושב בארותיים שבשרון. לפני כחודש חזרה העירה, כי התגעגעה וגם כדי להיות קרובה לבן זוגה, אבי בתה הקטנה, כליל, עוד רגע בת שנתיים. גם לו יש שני ילדים מקשר קודם, ובני הזוג לא חיים יחד, אלא בדירות קרובות ברמת אביב.

"אנחנו זוג צעיר: עשינו את כליל בדייט השלישי. התאומים נולדו אחרי שנים של טיפולים, ב־IVF קשוח, אז כשיצאתי לעולם הדייטים היה לי ברור שהיריון לא יקרה. פגשתי את מיכה במעבר מטינדר לאוקיי קיופיד, יצאנו, אמרתי לו: 'אני אמצעי מניעה מהלך', והוא אמר: 'לא איתי'. היינו בדייט ראשון מסעדה, דייט שני סרט, דייט שלישי היריון. ההיריון הראשון הטבעי בחיי. היריון ממבט ראשון, לקחנו את 'חתונמי' צעד קדימה. הייתי כמעט בת 46, בבדיקה היה פס חלש, דרדלה. אבל מיכה נכנס לפורומים והראה לי ש'פס זה פס'".

שמחת או נבהלת?

"מצד אחד הכי שמחתי בעולם, מצד שני לא הספקתי להרגיש כמו בלון הליום — גרושה, הכל אפשרי, יכולה לעשות מה שאני רוצה — ופתאום אני כבר בהיריון ועוד רגע אמא. היו אושר, התרגשות, ותהייה מי זה האיש הזה שעשיתי איתו ילד.

"אמרתי לו: 'אני הפלות לא עושה, אתה לא חייב כלום. אבל אם אתה נשאר עד הלידה אתה אבא של הילדה. מקסימום זאת תהיה הורות משותפת'. היו לו חודשים ללכת — ונשארנו. זה הפך לזוגיות, רק בלי לחבר בתים. זו החלטה שאני אוהבת, וזאת פריביליגיה. ושנינו טוטאליים בהורות שלנו".

מה זה אומר?

"אני מרגישה שאני מחזיקה לבבות. אני מאוד בהורות, כי לקח לי המון זמן להגיע אליה. שמונה שנים חשבתי שילדים כבר לא יהיו לי. את התאומים הבאתי בגיל 39, ואני הייתי מוכנה להיריון לפני כל החברות שלי. הרבה אנשים חשבו שבגלל שאני מנכ"לית אולג'ובס אני לא מביאה ילדים, אבל לא. זה המון שנים של לבכות על מה שאין, פחד שאסיים את החיים האלה בלי ילדים, והיום אני אמא לשלושה. שלושה אקזיטים".