עוד לפני שראינו את הסרט רוגן הצליח ליצור כותרות בישראל כשהתראיין למרק מרון — גם הוא קומיקאי יהודי, שהיה המפיק של רוברט דה נירו ב"ג'וקר", כיכב ב"Glow" ובסטנד־אפים בנטפליקס ומגיש פודקאסט סופר־מצליח, "WTF". השניים שוחחו על הזהות שלהם כיהודים, על הקשר בין יהדות לדת ואמונה וגם על אויסטרים. "זה הפרק הכי יהודי שהקלטתי", אמר מרון בתחילת הפודקאסט, "אנחנו אומרים את המילה Jew כל כך הרבה פעמים, שאם אתם אנטישמים זה עשוי לגרום לכם להרגיש לא נוח". ואז הם החלו לדבר על ישראל. "סיפרו לנו הרבה שקרים על ישראל במשך השנים", אמר רוגן למרון, "למשל שכחו לספר לנו שהיו שם כבר בני אדם לפני שהם (היהודים) הגיעו". או: "הרעיון של מדינה יהודית נראה לי משונה. אם המחשבה היא להגן על היהודים אז הרעיון לרכז את כולם במקום אחד, ועוד באזור הכי נפיץ בעולם, נשמע לי לא הגיוני. זה כאילו שאני אחפש איפה לשמור את הדברים הכי יקרים ושבירים שיש לי ואחליט לאחסן אותם בבלנדר".

למרות הטון הקומי הלא־מחייב, הדברים האלה הצליחו להפוך לכותרות בישראל, המדינה עם האגו הכי פריך בעולם, והקפיצו את יו"ר הסוכנות היהודית בוז'י הרצוג, שהתברר שהכיר את הוריו של רוגן כשהתנדבו בקיבוץ בשנות השבעים. הוא ארגן שיחת הבהרה עם השחקן, שגררה פלפולים בשאלה אם רוגן התנצל. העובדות כנראה חשובות פחות כי רוגן כבר תויג כ"אנטי־ישראלי", וכמה טוקבקים כמובן הרחיקו ל"אוטו־אנטישמי".

אבל אז ראינו את הסרט. וזה אכן הסרט האמריקאי הכי יהודי שנראה זה שנים, כפי שמרון הגדיר אותו. זה לא סרט על הבריחה מהזהות היהודית, אלא על החזרה אליה, עם צעיר מתבולל שפתאום מתבייש בעובדה שהוא לא יודע לומר "קדיש" ושמוצא את דרכו להיות העשירי במניין ואל התפילה העתיקה ההיא. למעשה, מאז "ינטל" לא נראה סרט כזה, וההשוואה קיימת בסרט עצמו: בסצנה שאחרי הקרדיטים שני הגיבורים צופים ב"ינטל", והרשל גרינבאום מתאהב בברברה סטרייסנד (שגילמה את אמו של רוגן ב"אמא מלווה").

וכך, "An American Pickle" הוא לא רק ערבוב של "ינטל" עם "ישנוני", הוא גם מציב את רוגן על הספקטרום היהודי שבין סטרייסנד לאלן. כמו סטרייסנד, הוא לא חושש להפגין את היותו יהודי ואת החשיבות של המורשת התרבותית הזאת ליצירתו. אבל בעוד סטרייסנד דבקה בתמיכה בישראל, כולל ביקורים רבים וגיוס כספים והתבטאויות פומביות, רוגן מיישר קו פוליטי עם אלן, שלא הפגין שום סנטימנט פרו־ישראלי ולעתים קרובות נראה נבוך מעצם קיומה של המדינה.

זה לא מקרי שרוגן מגלם יהודי דתי שנרדף בידי הקוזאקים ומהגר לאמריקה בחיפוש אחר חיים טובים יותר; כל הסרט נכתב ובוים מתוך המנטליות הזאת, של הימים שלפני השואה ולפני מדינת ישראל, הימים שבהם האמונה היתה שאמריקה בטוחה יותר ליהודים, והתיישבות בארץ ישראל לא נתפסה כראשית הגאולה. זה לאו דווקא עניין של ימין ושמאל, של רפובליקנים ודמוקרטים, של כן או לא מדינה פלסטינית. זה דיון עתיק כמו הציונות עצמה, שמתבוסס בקושי של העולם להכיל את הפער שבין היהודי ובין הישראלי. רוגן שבוי בקונספציות יהודיות ישנות, שגורמות לו להרגיש אי־נחת מקיומה של ישראל כישות עם צבא וטמפרמנט עצבני ואגרסיבי, זה פשוט נראה לו "לא יהודי". זו, אגב, גם הגישה החרדית האנטי־ציונית, ששלחה את חסידי סאטמר לאותה ברוקלין שבה מתרחש הסרט; לא בטוח שהוא ער לזה, אבל רוגן יצר סרט חרדי.

דבריו של רוגן לפודקאסט של מרון נאמרו כלאחר יד, מתוך עיוורון היסטורי ונאמנות לפרסונה הקומית שלו, כמילניאל סטלן ובלתי מתחייב. אבל גם העובדה שהתקשורת הישראלית והסוכנות היהודית נרעשו מהם היא מצערת. יש כאן עדות לכך שבעוד ליהודים יש חוש הומור משובח שלא דופק חשבון למוסדות, לסמלים ולאלוהים, אצלנו יוצאים, שוב ושוב, נעלבים ומתמרמרים, מסת רוגן או מ"היהודים באים". חמוצים ישראלים.