תודו שהמונח עצמו קצת מאוס. אמנם הוא נוגע בבטן, המילים מעלות איזו תמונה עם כף או מזלג שבהם מעורסל משהו חלק וחם ונימוח, בטעם פשוט ומוכר, מתקתק גם כשזה לא, ובעיקר לא תובעני. לא מנה מולקולרית, לא סלט קינואה בריא. מנה שאתה לא צריך לאכול, היא מזינה אותך. מצד שני אני די בטוח שהכניסו לי את התמונה לראש. וגם את המושג. לא גדלתי עם זה. מרק עוף חיזק אותי כשחליתי. המבורגר שימח את לבבי. מה קשורה נחמה?

ובאמת זה לא מכאן. "אוכל מנחם" הוא המצאה אמריקאית, חדשה יחסית. היא צמחה בשנות השבעים והשמונים, שהיו עשורים מדכאים באמריקה, עם מלחמת וייטנאם, משבר הנפט, דשדוש הבורסה וגוויעת מדינת הרווחה. צמד המילים "קומפורט פוד" התחיל אז להופיע בביקורות מסעדות, בעיקר דיינרים בעיירות ובמסעדות דרכים. "אוכל מנחם" תיאר מנות מהרפרטואר המיושן של הבישול הביתי האמריקאי: מק אנד צ'יז, שעועית ובייקון, ספגטי עם קציצות. זו היתה גם קצת תגובת נגד לטרנד הנובל קוויזין המתוחכם, שכבש אז את העולם ואחראי גם לבישול המסעדות של ימינו. זו היתה מחאת הבטן האמריקאית "הישנה והטובה". קטגוריה קולינרית נולדה, ומיד היה ברור מה שייך אליה ומה לא.

אז אולי יש בזה משהו? אכילה הרי נותנת לנו יותר מדלק ואבני בניין, זה ידוע. קפה ממריץ, עוגיית מדלן יכולה להעלות זכרונות. אז אולי פירה מנחם? אולי אפשר למצוא, וליצור, מנות עם השפעה נפשית?

התחילו לבדוק. לדוגמה בסקרים: בסקר שערכו חוקרים מאוניברסיטת אילינוי בשנת 2000 נמצא קשר בין המאכלים שאנשים מתנחמים בהם לבין גילם: ילידי הסבנטיז והאייטיז התנחמו בעיקר בגלידה או עוגיות. הבוגרים מהם בעד שני עשורים התנחמו יותר במרק או פסטה, וילידי שנות הארבעים הצביעו על מרק ופירה.

התברר שרבים מהמאכלים שנבחרו היו פופולריים בילדותם של המשיבים — ובאופן מעניין, הם היו פופולריים אז כמזון מתועש. בשנות הארבעים נשים החלו לצאת לעבוד, ונפוצו שימורי מזון ביתי כגון פירה, תבשילים וספגטי בשלל רטבים. החטיפים שמשיבים צעירים תיארו כאוכל נחמה היו בעיקר חטיפים קלאסיים ומוכרים, מילדותם שלהם.

בסקר אחר, גברים העידו שהם פונים ל"אוכל מנחם" כדי לחגוג הישגים; נשים — כדי לשכך צער ואשם. זה נשמע מגדרי יותר מאשר גסטרונומי, אבל עובדה שהתגלו "תבניות נחמה" שדומות זו לזו: בשתיהן הסועד מתנחם באוכל, ובשתיהן הוא נוטה לעשות זאת, לפי הדיווחים, כשאין אדם קרוב שיספק לו את התמיכה הזאת.

המרתק במכנים המשותפים הוא תכונות המאכלים עצמם. לדוגמה חמימות: ב־2008 פסיכולוגים מאוניברסיטת ייל גילו שנגיעה במזון חם "מחממת" קצת את הלב. סטודנטים הוזמנו להשתתף בניסוי פסיכולוגי מוכר שבו אתה קורא רשימת תכונות של "אדם", ולפיהן נותן לו ציון באנושיות וחביבות. אלא שלניסוי נוסף שלב סודי: במעלית בדרך למעבדה, האסיסטנטית רצתה לדפדף לרגע בבלוק הניירות שבידה, וביקשה מהנבדק להחזיק את כוס הקפה שלה. מחצית מהנבדקים החזיקו לרגע בקפה חם ומחציתם באייס קפה. אוחזי הקפה החם נתנו במבחן ציוני אנושיות גבוהים בכ־10% בממוצע לעומת אלה של הנוגעים בקור.

גם רכות של אוכל נקשרה ברוך מטאפורי. את זה ספציפית קשרה אַלינה שֶזְניאק, דמות מיתולוגית בתעשיית המזון ומי שהיתה המדענית הראשית של ג'נרל פודס, היום קראפט־היינץ, ומייסדת כתב העת "Journal of Texture Studies". ב־1970 היא שיערה שם שאוכל רך ונוזלי נקשר אצלנו, ברובד עמוק, בינקות ובקבלה שבה נעטפנו. זה לדעתה אחד הגורמים לעצם ההנאה האנושית מנימוחות.

חום, רכות, נוסטלגיה, קלוריות שמתעכלות בקלות — שורת מחקרים כבר קישרו ביניהם לבין הפחתת מתח בבעלי חיים ובבני אדם. במחקרים סטטיסטיים שגילו שעניים נוטים להשמנה יותר מעשירים, עלתה הסברה שזה נובע מהיותם מתוחים יותר — וזקוקים לנחמה.

ייתכן שבמדורים העמוקים של המוח, הרגשות שלנו נקיים מהקשרים: תגמול הוא תגמול, ולנוירונים לא אכפת אם הוא ממחמאה, מטבע של 10 שקל על המדרכה, התאהבות או קוקאין. נחמה היא נחמה, ממילה טובה או ממזון.

בסקר שהעליתי בקבוצת הפייסבוק שמלווה את המדור, "מה הטעם — בשלנים סקרנים", אוכל הנחמה הזוכה היה פיצה. היא חמה, משמינה ומכוסה גבינה ניתכת. דומינוס נחתו כאן ב־1990, כשאני, ורבים ממשיבי הסקר, היינו מקסימום בחטיבה. היא שינתה לנו את ימי ההולדת וערבי הסרטים ומשחקי הדיאנדי. ולפעמים ארוחות ערב משפחתיות. פיצה באמת מפארת הישגים, ומשככת רגשי אשם. האם ברגע הדכדוך הבא שלי כדאי לי להזמין פיצה ולאמוד את כושר הניחום? הזדמנויות בטוח יהיו.

אסף אביר הוא מחברו של הספר "לא ספר בישול"

‍