"

אלה ימים מדכדכים. הלב נקרע מול משפחות הנפגעים בפיגועים. זה רק מחזק את הצורך בלובי שיקדם פיוס, אולי בממשלת חירום שבה אף אחד לא יחפש תפקיד אלא שתוקם רק כדי להתמודד עם המצב".

אתה מפגין בדבקות נגד ההפיכה המשפטית.

"כן. הייתי ב־12 שבתות ראשונות, אבל כשדובר על הידברות חשבתי שלא נכון להמשיך לייצר את אותה עוצמת רעש — וגם היה משחק העונה בין מכבי חיפה להפועל באר שבע. אני באמת חושב שצריך לשנות אווירה, אחרי שכל צד הראה לאחר שהוא יכול לשרוף את המועדון, כל אחד בדרכו".

איך אפשר לצאת מהפלונטר כרגע?

"הדרך האידאלית היא לפתור את בעיית ביבי — שהמשפט יסתיים, שהדין לא ייקוב במקרה הזה את ההר. כי כרגע התחושה היא שהמדינה היא בת ערובה של ביבי והמשפט שלו. חטפו את הבן שלך, לא תשלם כופר? חייבים להציל את הילד, את המדינה, אז משלמים כופר".

זה פתרון פרגמטי, בשעה שיש מי שכבר שואפים להשתמש במחאה הנוכחית גם להגשים חלומות גדולים יותר, חוקה למשל.

"החלום הפרוע שלי הוא הלובי הזה של הפיוס, לובי אהבת ישראל, שיורכב מאנשי כל המפלגות. יש לי פנטזיה על קתרזיס גדול, אחרי שכל השדים יצאו עכשיו מהבקבוק וכולם פרקו הכל. נבכה בכי קולקטיבי — הרי כל אחד כאן חלם על דבר אחד וקיבל דבר אחר — ומזה ייוולד אתוס משותף של אהבת ישראל. צריך פה סוף של סרט טורקי, כי כל סוף אחר יהיה קטלני. ובהקשר רחב יותר, במחשבות שלי על 'מעבדות לחירות' אני לא יכול שלא לחשוב גם על הפלסטינים — החלום שלי הוא שנצא מהשעבוד של להיות האדון".

חוץ מבכי מזכך איך עוד אפשר להגיע לסוף טוב משותף אחרי שכל השדים יצאו והלהבות גבהו?

"צריך להכיר בכך שיש בארץ ציבור גדול שהוא לא דמוקרטי, ליברלי וחילוני, וכדי לחיות איתו צריך לבלוע כמה צפרדעים. חמץ בבתי חולים למשל הוא בעיה ליהודים דתיים, אז אפשר לבלוע את זה, זה לא סוף העולם. אבל זה גם לא אומר שהכל מותר. ובעניין מינוי השופטים, צריך למנות שני שופטים מזרחים שמרנים ראויים, בהסכמת נשיאת בית המשפט העליון, וכך לעקור את העוקץ מכל הדבר הזה".

אתה מתעסק הרבה בשאלות של סוף לאחרונה.

"החיים הם הסחה מהסופיות המוחלטת שלהם. הבנתי את זה שוב לפני שנה וחצי, אחרי שרופא המשפחה שלי זיהה כמה סימנים לא טובים בבדיקות. בעיניי רפואת המשפחה היא מלכת המקצועות, רופא משפחה טוב אמור לראות הכל ולזהות דברים מחשידים, אז הוא זיהה כאלה, הפציר בי ללכת לצנתור וירטואלי, משם עברתי לצנתור אמיתי — והגעתי מיד לניתוח מעקפים. אמרתי 'טוב, אני כבר בפיג'מה, שיהיה'. הכל קרה כל כך מהר שלא הספקתי לחשוב על זה יותר מדי, אבל אני יודע שבמצבים כאלה טעות הכי קטנה ואתה איננו...".

ואתה עוד לא מוכן לזה.

"אני מעדיף להילקח מכאן באופן פתאומי, עדיף באמצע משחק כדורגל. לפעמים כשאני רואה משחק נהדר אני אומר, 'מה, זהו? אחרי שלא אהיה אף פעם לא אוכל יותר ליהנות ממשחקים כאלה?'. אני מקווה שלפחות יתנו לנו אפטר".

כדורגל הוא רק אחד החלקים בחיים שלך. היית אפילו הבעלים של הפועל רמת גן, אבל במקביל אתה איש אמנות, חובב שירה, מעריץ של מירון איזקסון, הלחנת אלבום משירי רחל, ותמיד מוכר קודם כל כמיליארדר, הבעלים לשעבר של חברת התרופות אגיס וכיום משקיע מוביל. איך מאזנים בין כל החלקים האלה?

"בשנים הבוגרות שלי בלט בעיקר החלק העסקי, אבל בין לבין גם פרסמתי שני מאמרים על תולדות האמנות. עכשיו אני מחכה לתשובה מכתב עת מכובד על מאמר נוסף, אני בשלב כסיסת הציפורניים. כך שהדברים תמיד היו משולבים. לפעמים יש לי הרגשה שלא השקעתי מספיק בפיתוח תרופות, לפעמים שלא נתתי לצד האינטלקטואלי להתבטא יותר. אבל על כדורגל אף פעם לא ויתרתי, למרות שלא הייתי שחקן טוב; הייתי מוותר בקלות על כמה נקודות איי.קיו כדי להיות שחקן".

מה יש בכדורגל שתופס כל כך הרבה אנשים?

"היתה לי תיאוריה על זה — כי זה משחק שמדמה מגע מיני. התפקיד שלך הוא להבקיע. כשהשיא מגיע מהר זה כמו שפיכה מוקדמת וההתלהבות קטנה, אבל ככל שזה קשה יותר ולוקח יותר זמן זה גם מסתיים בשאגות. כדורגל הוא נוף נפש האדם: יש חלקים פרימיטיביים, חלקים עמוקים תת־מודעים, יומיומיים ונשגבים".

את מי אתה אוהד היום?

"כבר אין לי נאמנות לקבוצה מסוימת, אז אני עם מכבי חיפה — כי הנכדים אוהדים אותה. גם בחו"ל אין קבוצה זרה שהיא בנפשי, אבל איפה שמסי משחק אתה רוצה לראות. ובארץ אגב, בוויכוח אם ערן זהבי יקבל בנבחרת חדר לבד או לא, אני אומר — תנו לו מה שהוא מבקש, רק שישחק".

איך אתה מסכם את חוויית האלבום של שירי רחל? הלחנת עוד מאז?

"לא. נהניתי מהעבודה על השירים והאלבום אבל התבאסתי שהוא לא הצליח, אז הפסקתי. חוץ מזה שהגיעו מחמאות מחברים ומשפחה, הרי אף אחד מהם לא רוצה להעליב אותך, ברדיו לא השמיעו את זה, אז אין לי מדד של הצלחה. אז מה, אכתוב עוד שירים למגירה שאף אחד לא ישמע? כשאתה עושה דבר כזה אתה רוצה שישמעו אותו".

עברו 20 שנה מאז שמכרת את אגיס לפריגו. לא מתגעגע?

"הפארמה היא אהבה גדולה. ריח של בית מרקחת עדיין עושה לי את זה. כל המוזרויות האלה שלי לא עברו: כשאני נכנס לחדרי אמבטיה או שירותים בבתים שבהם אני מתארח, למשל, אני מציץ בארון התרופות של המארחים, לראות מה יש שם, אם יש תרופות שלנו אבל גם מה יש באופן כללי. אחרי 50 שנה אני עדיין בודק אם יש שם תרופה ללחץ דם, איך היא הולכת עם התרופה לאולקוס, מה הרופא רשם. זה ממשיך להסעיר את הדמיון שלי. סטייה".