ב

ואו נשחק. קראו את ארבעת המשפטים הבאים, ודרגו כל אחד מהם בין 1 (לא מסכים כלל) ל־5 (מסכים מאוד): מי שבוטח באחרים, שלא יתלונן. הכי נכון זה לספר רק את מה שהם רוצים לשמוע. שווה לשמור מידע על אנשים, שיעזור להשפיע עליהם בעתיד. אין אשמים, יש טיפשים שנתפסים. ועוד שאלה, למי שצברו 20 נקודות עגולות: איך תרצו את הקפה שלכם? האם, במקרה, אתם אוהבים אותו שחור, קצר ומר? כי אם כן, ייתכן שזה לא במקרה.

אנשים רעים נהנים יותר מטעם מר. וככל שהם רעים יותר, מר טעים להם יותר. פסיכופתים, סאדיסטים ומקיאווליאנים (אבחנה לאנשים חסרי עכבות מוסריות או רגשיות, ושארבעת המשפטים למעלה מעובדים משאלון MACH-IV לבדיקתה) נוטים לאהוב את הטעם הזה במיוחד.

לא כולם, לא תמיד, לא בכל מקום. אני לא יודע מה יש במקרר של אדיר חבני. אבל זה מה שמכונה "קשר סטטיסטי מובהק". כמו הקשר בין פסיכופתיות להנאה מסרטי קצבים, או למודעות גבוהה להופעה חיצונית. לא כל בן אדם עם סטייל הוא פסיכופת, לא לכל פסיכופת יש סטייל, אבל ניסויים שהצליבו את שתי התכונות מצאו אותן יחד מספיק פעמים כדי שזה ייכנס לסטטיסטיקה.

יש קשר, כנראה עמוק מאוד, בין הטעם שלנו לאופי. האיזונים שמענגים את הלשון מספרים משהו על מי שאנחנו. פשוט, רק עכשיו מתחילים לגלות את הקשר הזה, ועוד לא יודעים מה לעשות בו.

הקשר נכנס לראשונה לכתבי עת מדעיים לפני שבע שנים, אבל התחילו לדבר עליו לפני בערך 1,800 שנה, ברומא העתיקה. קלאודיוס גלנוס, אז הרופא הגדול בעולם, פרסם את תיאוריית "ארבע הליחות", ששלטה ברפואה ובתזונה כמעט עד המאה ה־19: בריאותנו ואופיינו, גרס גלנוס, נגזרים מהאיזון בין ארבעה נוזלי גוף — דם, ריר, מיצי כיס המרה ומיצי הטחול. כשהאיזון הופר וחלינו, הרופא נדרש להשיבו, בין היתר באוכל.

כל פריט מזון נקשר באחת הליחות ובתכונותיה, ובמידה רבה, גם הטעמים. לדוגמה מיצי הטחול, שנקראו אז מרה שחורה, מלנכוליה ביוונית, היו הליחה שאחראית לשיקול דעת וזהירות. מינון יתר ממנה הוביל לפסימיות ודיכאון. לפי גלנוס, מלח וטעמים מלוחים חיזקו את המרה הזאת.

הליחה שאחראית לנחישות ולתושייה היתה מיץ כיס המרה, הוא המרה הצהובה, שנקראה אז כולירה. עודף מהליחה הזאת הוביל לנקמנות, אכזריות ורמייה. וכמו שטעם המלנכולים היה מלוח, טעמם של החולירות היה מר. לחיזוק המרה הצהובה גלנוס רשם בעיקר עלים ושורשים, שהיו אז מרים מאוד, ובהם ברוקולי וכרובים למיניהם, סלרי, פטרוזיליה, אנדיב, פירות ערער, שקדי בר, חסה ותורמוס.

הפעם הבאה שבה מדענים תהו על הקשר בין חוש הטעם לאופי היתה רק בימינו, כשפסיכיאטרים החלו לנתח תכונות אופי של אנשים, ורמות של הורמונים שמשפיעים על ההתנהגות, כגון אדרנלין וטסטוסטרון, ולהצליב אותן עם העדפות הטעם שלהם. הם התחילו למצוא המון קשרים קטנים, שעוד לא מתחברים. באופן מעניין, הקשרים לא היו בין אופי לבין טופינג פיצה אהוב, ולא גילו חלוקה ל"אנשי קולה" ו"אנשי תפוזים". אבל נמצאו קשרים בין האופי לבין הרגישות הכללית של חוש הטעם, ובין האופי למידת ההנאה מהטעמים הבסיסיים השונים, אלה של הלשון. חוש ריח רגיש נקשר בביישנות חברתית ובכניעה לדחפים. אהבה לחריף נקשרה בתעוזה והתנסות בחוויות חדשות. סלידה ממתוק באמביציה. אהבה עזה למתוק בחביבות. סטטיסטית, שמנים באמת חביבים יותר.

והנאה ממר נקשרה בפסיכופתיות. ב־2015 פסיכולוגים מאוניברסיטת אינסברוק באוסטריה נתנו לאלף בני אדם לדרג בסקר את אהבתם למאכלים מתוקים כגון דבש, גלידה וצימוקים; לחמוצים כגון קורנישונים ותפוחים ירוקים; למלוחים כגון רוטב סויה ובייקון; ולמרים כגון צנוניות ומי טוניק. ואז הם נתנו להם למלא ארבעה שאלוני אישיות, שיחד מאבחנים תכונת אופי ששמה מצית את הדמיון: "השילוש האפל". המונח נולד במדעי החברה לפני כ־15 שנה, והוא מתאר שילוב, בין נרקיסיזם, פסיכופתיות ומקיאווליזם, שלוש אבחנות אופי שונות אבל במידה רבה חופפות, שמרבות לבוא יחד. והן יכולות לבוא גם בעוצמה נמוכה, לא הרסנית, שנקראת "תת־קלינית". אולי זה הפירוש המדעי לאנשים רעים.

החוקרת כריסטינה זגיוגלו גילתה בין אלף המשיבים שלה את אותו שיעור חולירות: כ־0.5% קלינים, וכ־2% "סתם" רעים. בקרב חובבי המר שבמשיבים, שיעורם היה גבוה ב־20%. מדעית זה הרבה. כשזה מגיע לאבחון השכנים שלכם זה אומר מעט, אבל זה בכל זאת אומר משהו.

מתוק וחביבות. חריף וסיכון. מר ורוע. האם הטעמים הם עוד דרך עבורנו, עבור המוח שלנו, לחוות את מה שעושה לו טוב? גרסה חושית לאהבה, להתרגשות, לסבל — כל אחד ומה שהוא מחפש בחיים.

ואולי זה להפך? הנה רעיון של חובבי תיאוריות אבולוציוניות: התגובה הגופנית לזיהוי חומרים, כלומר לטעם, קדמה למוח. גם חיידקים חיים בעולם של מר ומתוק. חוש הטעם הוא המעצב המקורי של דפוסי התנהגות, מה שאנו מכנים אופי. אולי האופי הזה, כל מותר רוח האדם ומסתורין הנפש, החל בעידנים קדמוניים — בעולם ריק מתודעות, מחשבות ורעיונות, אבל שהחיים בו עדיין מרים, עם כמה רגעים מתוקים?

‍אסף אביר הוא מחברו של הספר "לא ספר בישול"