ג

'ה מוראנט, אחד משחקני ה־NBA הטובים ביותר כיום, נקלע בחודשים האחרונים לסחרור. זה התחיל מדיווחים על כך שחברים בפמליה שלו איימו על שחקני אינדיאנה פייסרס עם אקדח, אחר כך דווח שהוא הכה נער במשחק כדורסל, ואז הוא העלה לאינסטגרם סרטון שלו במועדון חשפנות עם אקדח ביד. האירוע האחרון כבר הקשה על הנהלת הליגה להבליג, ומוראנט הושעה למשך כמה משחקים.

בפיד הטוויטר האכזרי של אוהדי ה־NBA גיחכו על הניסיונות של מוראנט להיראות "גאנגסטה". הוא לא גדל בעוני מחפיר אלא שיחק בקבוצת תיכונים של בית ספר פרטי; הוא אינו בן למשפחה הרוסה, שני הוריו נשואים באושר; ואפילו שמו אינו ג'ה בעל הצליל הראסטפארי, אלא טמטריוס ג'אמל מוראנט. לפי מקטרגיו, הוא פשוט הרגיש שהוא צריך לשחק אותה קשוח כי אין לו Street Cred, "כבוד שמרוויחים ברחוב", כמו לכוכבים אחרים שלעתים משווים אותו אליהם — אלן אייברסון ודרק רוז, שניהם גארדים קשוחים שגדלו בשכונות קשוחות.

אבל האמת היא שהרוב הגדול של שחקני ה־NBA לא גדלו בשכונות מצוקה. לפני כעשור פורסם מחקר של אוניברסיטת אריזונה סטייט על הרקע החברתי של שחקני ה־NBA. המחקר הראה שלילד אפרו־אמריקאי ממשפחה עם הכנסה נמוכה יש סיכויים קטנים ב־37% להגיע לליגה, לעומת ילד ממוצא אפרו־אמריקאי מהמעמד הבינוני ומעלה. בקרב ילדים לבנים, הסיכוי של ילד מהמעמד הנמוך להגיע לליגה היה קטן ב־75% בהשוואה לילד ממעמד הביניים ומעלה.

כמו כן, הסיכוי של ילד אפרו־אמריקאי ממשפחה חד־הורית לשחק ב־NBA נמוך ב־18% מזה של ילד אפרו־אמריקאי עם שני הורים. ושוב, בקרב ילדים לבנים, הסיכוי של בן למשפחה חד־הורית להגיע לליגה נמוך ב־33% מזה של ילד לבן עם שני הורים.

יותר מזה: בעוד כ־45% מהילדים האפרו־אמריקאים חיים מתחת לקו העוני או טיפה מעליו, הם מהווים רק 34% מהאפרו־אמריקאים שמשחקים ב־NBA. ובעוד כ־30% מהגברים הלבנים בארצות הברית חיים מתחת לקו העוני או טיפה מעליו, אין אף שחקן NBA לבן שגדל בעוני בארצות הברית.

עוני לא מסייע להפוך ילדים לספורטאי־על. לעומת זאת, הילדות של ג'ה מוראנט יכולה ללמד אותנו מה כן עוזר לילד להפוך לספורטאי־על. מוראנט גדל בעיירה קטנה בדרום קרוליינה לאמא שהיתה שחקנית כדורסל בתיכון וסופט־בול בקולג'. אביו שיחק כדורסל בתיכון (עם ריי אלן, אגב) ובקולג'. הוא שיחק גם כמקצוען, אבל כשג'ה נולד פרש מהענף ומאז עובד כספר.  

מוראנט התאמן שעות על גבי שעות בכדורסל ובתרגילי אתלטיקה בחצר האחורית, עם אביו. כששיחק בשכונה, עשה זאת נגד ילדים גדולים ממנו בהרבה. הוא למד בתיכון פרטי, כאמור, וקיבל מלגה לקולג'. הוא אינו פריבילג, אבל גם לא מגיע מרקע שהקשה עליו להגיע לאן שהגיע — כמו רוב עמיתיו בליגה. ייתכן שהרקע שלו סייע לו להשתמש בהשעיה שקיבל מהקבוצה ומהליגה כדי לקבל טיפול, ולרכוש כלים להתמודדות עם הלחצים והקשיים הנפשיים.

מוראנט מנופף באקדחים כאילו בא מרקע קשה, אבל מדובר בבוגר תיכון פרטי. נתניהו ממתג את תומכי "הרפורמה" כאזרחים סוג ב', אבל חלקו של הציבור הדתי־לאומי בתקציבים גדול מחלקו באוכלוסייה

מֶריטוקרטיה, שלטון המצטיינים, היא קונספט חשוב בספורט. אם אתה טוב, אתה תשחק ותתקדם. אבל תכופות, היכולות שלך להתקדם וליהנות ממריטוקרטיה מושפעות מהרקע החברתי שלך.

זה קורה, מן הסתם, גם מחוץ לספורט. לונדון, בירת בריטניה ובירת תרבות עולמית, הפכה בשנים האחרונות למקום שכמעט בלתי אפשרי לחיות בו כאדם צעיר. דירה בלונדון עולה פי שניים מהממוצע בבריטניה כולה. מצד שני, בלונדון נמצאות רוב המשרות בבריטניה בתחומי התרבות, התקשורת, המדיה, הקולנוע והתיאטרון — כולם תחומים יצירתיים ובלתי יציבים, שהמשרות בהם אינן מבטיחות הכנסה גבוהה בתחילת הדרך. המשמעות היא שרק מי שיש להם הורים עשירים יכולים להרשות לעצמם לעבוד בתעשיית הבידור והאמנות הבריטית.

זה לא תמיד היה כך. בשנות השישים והשבעים כ־16.5% מהעובדים בתעשיית הבידור הבריטית היו בני מעמד הפועלים ומטה. ארבעה דורות מאז, רק 7.9% מהעובדים בתעשיית הבידור הם בני מעמד הפועלים ומטה. לפי פירמת הייעוץ דלויט, כמעט 40% מהשחקנים, המוזיקאים, הבמאים והמשפיענים הבריטים למדו בבתי ספר פרטיים, אף שבבתי ספר כאלה מתחנכת רק 7% מאוכלוסיית התלמידים באנגליה. המגמה הזו תלך ותחריף, כי ממשלות הימין בבריטניה קיצצו בכל התקציבים ללימודי תיאטרון, וסגרו ספריות ציבוריות, אולפנים ציבוריים ותיאטראות בקהילות של מעמד הפועלים. בנדיקט קמברבאץ' ואמה ווטסון הם שחקנים נפלאים, אבל שניהם, כמו שחקנים רבים אחרים, למדו בבתי ספר פרטיים מעולים (משפחתו של קמברבאץ' התעשרה עוד לפני 300 שנה בזכות מטעי עבדים בקריביים, ווטסון היא בת לעורכי דין עשירים), וזה מפתח חשוב למצוינות שהם מפגינים בתחומם. הם אליטה פר אקסלנס.

בישראל, ממשלתו של בנימין נתניהו מנסה למתג את תומכי "הרפורמה המשפטית" כ"אזרחים סוג ב'", אף שמדובר באליטה פר אקסלנס. החינוך הדתי מקבל כ־25% יותר תקציבים מהחינוך הממלכתי. ההתנחלויות מקבלות כ־12% ממענקי משרד הפנים לרשויות, כשחלקן באוכלוסייה עומד על פחות מ־5%. אם פרופ' גידי ספיר, המועמד המועדף בימין למינוי כשופט בבית המשפט עליון (וממייסדי פורום קהלת, ששיחק תפקיד מרכזי בעיצוב הרפורמה), אכן ימונה, אזי להתנחלות אלון שבות (3,000 תושבים, כ־0.0003% מהאוכלוסייה בישראל) יהיו שני נציגים בעליון (13% משופטי בית המשפט); ומגזר המתנחלים הדתיים, שמונה פחות מ־10% מהאוכלוסייה, יאחז ב־26% מתקני השיפוט בעליון. וזה בלי לדבר על כך שסביבת ראש הממשלה עתירה בנציגי המגזר הדתי־לאומי, ושגם בתקשורת יש להם נציגות שחורגת מייצוגם בכלל האוכלוסייה. רובם אנשי מקצוע מעולים, אבל כמו בסיפור של השחקנים הבריטים, זו אינה מריטוקרטיה אמיתית: מתבכייני ה"סוג ב'" האלה הגיעו לאן שהגיעו גם בזכות המשאבים הציבוריים הניכרים שהושקעו בהם.