"

התדמית של לשכת עורכי הדין מרוסקת. את זה אני רוצה לשנות", אומרת תמי אולמן, עורכת דין פלילית ותיקה ובכירה, המתמודדת בימים אלה על ראשות הלשכה. זהו כנראה המרוץ הדרמטי ביותר אי פעם לראשות לשכת עורכי הדין, שמתנהל בעיצומה של ההפיכה המשטרית, המתמקדת בריסוק כוחה של מערכת המשפט הישראלית. לשכת עורכי הדין — גילדה רבת־עוצמה, שפועלת מאז 1961 ומאגדת כ־90 אלף איש — אמורה להוות משקל נגד קריטי במאבק הזה, אך בשנים האחרונות שמה בעיקר נקשר לרצף פרשיות מביכות והסתבכויות מיניות של ראשיה. "לא אציג את עצמי כאשה שבאה לשקם את התדמית המינית הבעייתית של הלשכה. לא הוגן לרכוב על זה. הכישורים שלי להנהיג מתאימים בהיותי עורכת הדין בעלת הניסיון שאני".

אולמן (69) מגיעה למרוץ הזה, שיוכרע ביוני, אחרי ששימשה פעמיים רצופות ראשת הלשכה המחוזית של חיפה. היא מתמודדת מול עמית בכר, שמכהן כיו"ר זמני של הלשכה מאז התפטרותו של אבי חימי לפני שלושה חודשים, וכן מול אברהם ללום ואפי נוה, מי שכיהן כראש הלשכה בשנים 2015–2019, והפך סמל לשיכרון כוח: נוה נחשד כי בעת כהונתו קיבל שוחד מיני מעו"ד אתי כרייף כדי שישפיע על הוועדה למינוי שופטים למנות אותה לשופטת. התיק נסגר לבסוף לפני שנתיים בשל היעדר "סיכוי סביר להרשעה", בין היתר בגלל הדרך שבה הושגו הראיות — התכתבויות ושיחות מוקלטות שהגיעו מפריצה לטלפונים של נוה.

בזאת לא תמו ההסתבכויות של נוה. בספטמבר האחרון הוא הורשע בעבירות כניסה ויציאה מישראל ובקבלת דבר במרמה. לפי האישום, ביקשו נוה ובת זוגו דאז בר כץ להסתיר חופשה משותפת שלהם בחוץ לארץ, כדי שלא תשפיע על מאבק הגירושים שניהל אז נוה עם אשתו. לשם כך השניים פעלו יחד כך שנוה עבר במעבר הגבול, בעוד כץ לא הזדהתה בשום שלב ועברה ללא תיעוד רשמי. על נוה נגזרו עונש של חודשיים מאסר על תנאי וקנס של 2,000 שקל, וכעת הוא מערער על ההרשעה.

למרות כל זאת, ואף שהיא מתמודדת מולו ראש בראש, אולמן נזהרת בדבריה על נוה, ולפרקים אפילו נשמעת כמו סניגורית שלו. "אפי הנהיג קדנציה טובה של ארבע שנים, אנשים אהבו אותו, היתה לו מילה", היא אומרת.

קדנציה טובה? התיק הפלילי נגדו אמנם נסגר, אבל החוקרים טענו כי מצאו "ממצאים עובדתיים קשים, העולים לכאורה עד לכדי מעשים פליליים", וכרייף נאלצה לפרוש משיפוט. בתיק הסגת הגבול הוא הורשע.

"העובדה היא שהתיק הפלילי בנושא כרייף נסגר. אני לא מכירה את הראיות בו כדי לדון אותו לכף חובה. לגבי ההרשעה שלו בנושא הסגת הגבול, זה נמצא בערעור, ומגיע לו משפט הוגן. אני לא אוכל להביע דעה בנושא המשמעתי, כי זה יידון בוועדת האתיקה של הלשכה ואני לא רוצה להשפיע עליה. בכל מקרה מצבו לא פשוט עובדתית. בין שיורשע או לא — הדרך בפניו ארוכה. אם יורשע, ממילא לא יוכל לכהן כיו"ר הלשכה, והוא צריך לסיים הכל עד ה־20 ביולי. אז אם הוא ראוי או לא — ציבור עורכי הדין ישפוט. אני לא אבנה את ההצלחה שלי על חשבון מישהו אחר. התשובה תהיה ביום הבחירות".

גם בלי ההסתבכויות הפליליות, תחקיר "עובדה" חשף תמונה מדאיגה על הכוח המוגזם שהוא ריכז בידיו כראש הלשכה. היה מביך לראות שופטים מתחנפים אליו בגלל ההשפעה שלו על ועדת המינוי.

"אני לא אכנס למה שהיה בשעתו. רק אגיד שכבר ארבע שנים שאנחנו מתנהלים אחרת. יו"ר שמחליט, קובע, מדבר, נכנס לוועדה — זה לא קורה היום. אין יותר טשטוש גבולות כזה, שבו היו"ר מנסה להשפיע על מינוי אנשים לא ראויים, כפי שהראו לכאורה ב'עובדה'".

"צריך רפורמה במערכת המשפט, אבל לא את זו"

אם בשיחה על נוה אפשר לשמוע ביקורת מרומזת בתוך הממלכתיות של אולמן, הרי שכלפי יורשו בתפקיד, אבי חימי, היא חשה בעיקר חמלה. חימי, שהחל להתבסס כאחד ממנהיגי המחאה נגד ההפיכה המשטרית, התפטר בינואר מתפקידו לאחר שפורסם בחדשות 13 כי חשף את עצמו באופן אינטימי בפני עורכת דין, שביקשה ממנו המלצה למינויה כשופטת. חימי טען להגנתו כי לא היה מדובר במעשה פלילי, אלא כזה שנעשה במסגרת קשר רומנטי (מחוץ לנישואיו) שנמשך כשלוש שנים.

"לבי לבי על אבי", אומרת אולמן. "עובדה שלא נפתחה נגדו אפילו חקירת משטרה. הוא אמר 'לא הטרדתי אותה בניגוד לרצונה, לא עשיתי עבירה פלילית, כי היינו בקשר אינטימי'. העיתונאית איילה חסון אומרת שהאשה הוטרדה, אך בסופו של יום זה לא הוכח כנכון. אנחנו לא יודעים את שמה, היא לא הגישה תלונה ולא מסרה שום עדות".

גם אם זו הגרסה הנכונה, עדיין מדובר בראש לשכה שחתם על טופס המלצה לשיפוט למישהי שהוא מנהל איתה רומן.

"כדי לקדם את מינויה לשיפוט הוא היה יכול לדבר עם נציגי לשכת עורכי הדין, לפנות לחברי כנסת, לנציגים פוליטיים ולבית המשפט — אבל הוא לא פנה לאף אחד מהם. משכך, אני לא רואה התנהגות בעייתית מבחינתו. אני חושבת שהוא נפגע בצורה קשה מאוד, והפסיד את חייו, וצר לי עליו. כראש לשכה הוא הבטיח לנו שקיפות וגם קיים והוא גם עו"ד פלילי מצוין".

למה את נזהרת כל כך בלשונך על חימי ונוה? הרי הם פישלו, ואת, לדברייך, באה לתקן.

"כשאני מתמודדת זה לא חוכמה לדרוך על מישהו אחר. יש לי קבלות, אני סומכת על עצמי שאצליח לנצח בדרך החיובית ולא הנבזית. אני שולפת ציפורניים רק כשמתחילים איתי. יש לי היכולות, הידע והכישרון להילחם. אבל עד שלא עשו לי משהו רע — אני לא אגע באף אחד".

בסופו של דבר הם עשו רע ללשכה — ההסתבכות של שניהם משרתת היטב את האג'נדה של מקדמי הרפורמה המשפטית, שטוענים שזו מטרתם, להפסיק את שיטת המקורבים.

"לצערי, בלב של כל עורכי הדין יש תחושה שקיים קשר בין ההסתבכויות של אפי ואבי לבין הרפורמה. אנחנו לעולם לא נדע אם אלמלא אותן הסתבכויות, המצב היה נראה אחרת. מה שכן אנחנו יודעים בוודאות הוא שיריב לוין ובנימין נתניהו רצו רפורמה כזאת מזמן, עוד לפני כל הבלגנים. זו היתה האג'נדה שלהם ממילא, ואנחנו פשוט התלבשנו עליה יפה".

אם שני ראשי לשכה ברצף מקדמים נשים שהיו עמן ביחסים אינטימיים, אולי לוין ושמחה רוטמן צודקים בכך שהם רוצים לסלק אתכם מהוועדה ולתת לפוליטיקאים לבחור?

"אני מבינה את מה שרוטמן ולוין אומרים בקשר להשתלטות של בית המשפט העליון על הממשלה ועל הכנסת. אבל הפתרון הוא לא זבנג כדי להפוך את הכל. אי אפשר לדמיין את הוועדה לבחירת שופטים בלי נציגות עורכי דין, שנמצאים בשטח ומכירים את תפקוד השופטים מחיי היומיום בבית המשפט. יהיה חמור וגרוע מאוד אם פוליטיקאים יבחרו שופטים, ואלה יפחדו מהם ויהיו עושי דברם. שופט צריך להיות נטול פחד, לא להיות חייב לאף אחד, למעט לעשות צדק. אחרת ייווצרו עיוותים של פסיקה חד־צדדית, שמוטה כלפי מי שבחר בך. כרגע השיטה לא נותנת לאף אחד עדיפות, היא כן מאפשרת זכות וטו לנשיאת בית המשפט העליון — שעליה אפשר לדון — אבל אי אפשר לגרום לכך שנציגי הלשכה לא יהיו בפנים".

את חוששת מהרפורמה?

"הרפורמה מונחתת מלמעלה ועושה נזק. להצר את צעדי בית המשפט העליון — זה מהלך בעייתי מאוד. צריך דיון על איך מקיימים את הפרדת הרשויות בצורה הכי טובה לתושבי מדינת ישראל ואזרחיה. יש מה לתקן וצריך רפורמה, אבל לא את הרפורמה הזאת. עם השרים גדעון סער ואמיר אוחנה — תמיד עבדנו בשיתוף פעולה מלא".

מה כן צריך לתקן?

"להתחיל מלהוסיף שופטים. הם כורעים תחת הנטל, בעיקר במחוזיים. הם נכנסים בבוקר לבית המשפט ועד אחר הצהריים לא נושמים. העומס אדיר וצריך סבלנות לשמוע את עורכי הדין. הם בקושי עושים פיפי או אוכלים. אני לפעמים מתכופפת מתחת לשולחן ואוכלת חטיף, הם אפילו את זה לא יכולים לעשות. צריך להוסיף אולמות בית משפט, ולאפשר לשופט לראות את כל התיק, ואז להופיע בפניו. כיום הוא מקבל לאט לאט מסמכים, כך שלמעשה הצדדים מלמדים את השופט את התיק, זה גם יסייע להפחית עומס".

ראשות לשכת עורכי הדין היא תפקיד רב־עוצמה. מה מבטיח שהכוח לא יעלה גם לך לראש?

"אני מבוגרת מדי, ולא חושבת שאני מועדת למעשים של קודמיי", היא צוחקת. "עובדה שעשרות שנים לא היתה לי שום תקלה, כולל בשתי הקדנציות שלי בראשות לשכת עורכי הדין במחוז חיפה — לא דבק בי רבב. ההנהגה שלי טובה, בזכות עבודת הצוות שאני עושה והאצלת סמכויות. עובדה שאחוזי התמיכה בי היו תמיד מעל 85%, דבר שלא היה מעולם, בפרט כשהקפדנו לשמור על איזון תקציבי — דבר שמחייב אותך להיות לא פופולרי ולהגיד לא לבקשות".

תשתמשי בדגל הנשי כדי לטעון לכתר?

"זה לא דגל שצריך לנופף בו, אבל המציאות היא שעד היום נתנו את השרביט רק לגברים וצריך להוכיח שגם אשה יכולה לעשות את זה. בכל סקטור יש נשים שעושות טוב ועובדות טוב. נשיאת בית המשפט העליון, פרקליטת המדינה, אפילו ראשת ממשלה היתה בישראל — אז ראשת לשכה שלא תהיה? ולא רק שלא היתה אשה, גם לא היה בתפקיד מישהו מהצפון. אז הגיע הזמן".

"אני מבינה מה שרוטמן ולוין אומרים על השתלטות בית המשפט על הממשלה והכנסת, אך הפתרון הוא לא זבנג כדי להפוך את הכל. יהיה חמור אם פוליטיקאים יבחרו שופטים, ואלה יפחדו מהם. אפשר לדון בזכות הווטו לנשיאת העליון, אבל אי אפשר שבוועדה לבחירת שופטים לא יהיו עורכי דין"

"הרגשתי שמצאתי את המקום היחיד שבו אוהבים אותי"

מסלול חייה של אולמן רחוק שנות אור מזה שאפשר לצפות מעורכת דין בכירה. "באתי מבית אלים", היא מספרת בזהירות, שוקלת מילים. "נולדתי בחיפה לאב עובד אגד ואם עקרת בית. הורים בעייתיים. היה לי גם אח עם מוגבלות שכלית שנפטר בבית. סבלתי בבית ובבית הספר, ובגיל 15 נשארתי כיתה. הייתי תלמידה מאוד גרועה, וההידרדרות שלי היתה קשורה למצב בבית".

התפנית בחייה הגיעה כשהמחנכת שלה, חנה כרמי, זיהתה את הפוטנציאל שבנערה, והחליטה לאמץ אותה באופן לא רשמי יחד עם בעלה, השופט הפלילי פרופ' אמנון כרמי, ממקימי הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה ולשעבר אלוף ישראל בסיוף בסגנון חרב. "המצב אצלי בבית היה חריג מאוד וחנה זיהתה את זה בגלל בעיות ההתנהגות שלי. היה לי רע מאוד, כל מורה בכל שעה היה מוציא אותי מהכיתה, ואף אחד לא התעמק במה קורה לי, חוץ ממנה. לא סיפרתי יותר מדי, אבל היא הבינה בין המילים, ולאט לאט הכניסה אותי למשפחה שלה. זה הציל אותי. הרגשתי שגילו אותי, שמצאתי את המקום היחיד שבו אוהבים אותי".

אפילו בגיל 69 קשה לך לדבר על מה שהיה בבית?

"אני לא רוצה שירחמו עליי. בגיל 15 סגרתי את זה, אז אני אפתח את זה בגיל 70? למזלי אני בריאה בנפשי, סגרתי את המגירות האלה, והשארתי את מה שהיה שם מאחור, כאילו זה קרה לאדם אחר. אני לא נכנסת לדמות של הילדה של אז. היתה לי משפחה מאמצת כל כך טובה, שבסופו של דבר אני מרגישה שרק הרווחתי".

מה זה אומר שאומצת באופן לא פורמלי?

"לא ישנתי אצלם, אבל חוץ מזה — כל הזמן הייתי איתם, בוקר וערב, ארוחות משותפות, הם לימדו אותי למבחנים בבית הספר וגם הכניסו אותי לסיף ברומח, כמו את שלושת הילדים שלהם (רק הבת הקטנה שלהם מרדה בספורט). חנה שכנעה את ההורים שלי שיאפשרו לי לצאת מהבית למועדון הסיוף, ומרגע שהלכתי הפכתי בפעם הראשונה בחיי להיות ילדה נורמלית: עם קשרים חברתיים, עם מסגרת, עמידה בלוחות זמנים, שם קיבלתי חינוך, והפסקתי להיות מרדנית. נכנסתי בפעם הראשונה לתוך מסגרת שטובה לי".

כמה חשוב הפך הסיף בחיים שלך?

"כולנו חיינו, נשמנו והתאמנו בסיף יחד פעמיים ביום, שבעה ימים בשבוע. היום היחיד שבו לא התאמנו היה יום כיפור. כל יום, בוקר וערב, עשיתי הכל כדי להצליח בסיוף, לא ראיתי משהו אחר בעיניים. עד אז לא הצלחתי בשום דבר, וגיליתי שאני בעצם תחרותית, ולא יודעת להפסיד. וברגע שהגיעו הניצחונות, השמחה היתה אדירה, כי פתאום אני הכי טובה במשהו, זה מעלה את הביטחון העצמי בצורה אדירה. הייתי אלופת הארץ, הגעתי למקום הראשון במכבייה, ובגיל 22 סייפתי עבור הקבוצה של אוניברסיטת פן סטייט, קיבלתי שם את הדרג הכי גבוה לנשים בספורט, ומאז לא חזרתי יותר הביתה".

איך הילדים של אמנון וחנה קיבלו אותך?
"הם האחים שלי. מגיל 15 עד היום אנחנו כל החיים יחד. באימונים כל יום בוקר וערב - היינו נושמים את הזיעה אחד של השני, מתרחצים יחד, אוכלים יחד, נוסעים לתחרויות, זורקים את המסכה או את הרומח על הרצפה כשמפסידים, שמחים ומשתוללים כשמנצחים".

למה לא המשכת בקריירה של סייפת?

"כשחזרתי מפנסילבניה, הבנתי שבסיף אין פרנסה. זה יכול להיות תחביב, אבל לא מקצוע. אז חזרתי ללימודי המשפט שהתחלתי והפסקתי כדי לסייף, ומאז אני במשפטים מבוקר עד הלילה, עד היום. בסוף אני הרבה יותר חרוצה ממוכשרת. זה התגלגל לעבודה שלי. נהנית מהעשייה. קמה כל בוקר עם שמחה וחיוך, אני אוהבת את זה".

גם שלושת הילדים שלך סייפו, שניים מהם מסייפים עד היום.

"כל הילדים שלי סייפו. זה גם היה הבייביסיטר הכי טוב. את כולם רשמתי מגיל 6 להתאמן אצל אודי כרמי, אחי, שהיה אלוף ישראל ומאמן הנבחרת הלאומית. כיום שחף בתי היא יו"ר ענף הסיוף של מכבי חיפה, יותם עובד כרופא, אבל מתחרה כל הזמן, ורק לירן הגדולה לא רוצה לראות סיף מאז הצבא. הספיק לה, אז היא עברה לטניס".

שמרת על קשר עם המשפחה הביולוגית שלך?

"אני מעדיפה לא לדבר על זה. אני יכולה לומר שכסף מההורים שלי מעולם לא לקחתי, ולא מפני שלא היה. כשהייתי צריכה לצאת להתמחות שלי בשמונה בבוקר, הייתי קמה כבר בשלוש לחלק עיתונים באופניים, גם בגשם, כדי שיהיה לי כסף להתקיים ממנו".

"גדלתי בבית אלים, אבל בגיל 15 סגרתי את הפרק הזה. אני לא רוצה שירחמו עליי. למזלי אני בריאה בנפשי, והשארתי את מה שהיה שם מאחור, כאילו זה קרה לאדם אחר. אני לא נכנסת לדמות של הילדה של אז. היתה לי משפחה מאמצת כל כך טובה, שבסופו של דבר אני מרגישה שרק הרווחתי"

"אני לא אחראית למוסר של האדם. הגנה מגיעה לכל אחד"

לא רק את האהבה לסיף ירשה אולמן מאביה המאמץ, אלא גם את התשוקה למשפט הפלילי. "כשהייתי קטנה רציתי לשקם עבריינים, אבל התגלגלתי לייצג אותם. הסנגוריה טבועה בי עמוק בהשפעת אמנון", היא מספרת. "בתור ילדים, אני והאחים שלי היינו מתלווים אליו למקרים שבהם שפט, הרבה פעמים במקום בית ספר. ישבנו בבית משפט שלום בעכו ודרכו נחשפתי לתחום. זה היה מרתק, בחיים לא ראיתי דבר כזה קודם. הוא היה שופט פלילי שניסה לשקם עבריינים, ועזר להרבה מהם לחזור למוטב".

מה הקסים אותך?

"הכל. ישבתי במשפטים של אמנון כל כך מרותקת שלא נשמתי. חשבתי שזה המקצוע הכי יפה בעולם. ישבתי בהערצת אין קץ, רואה את אורך הרוח שלו, המזג השיפוטי, אהבת האדם והמקצוענות. הבנתי שאצטרך סוף סוף להתחיל ללמוד כדי לעבור בגרות, כדי לעסוק במקצוע הזה. מהרגע הראשון זה היה בשבילי להיות עורכת דין פלילית או כלום".

היא בוגרת תואר ראשון במשפטים מאוניברסיטת תל אביב, והתמחתה במשרדו של אביה המאמץ. את המשרד הפרטי שלה בשדרות פל"ים בחיפה היא הקימה ב־1985: "התחלתי כשכירה אצל עו"ד טומי נדשי. כשביקשתי העלאה בשכר, והוא סירב, פרשתי והקמתי משרד עצמאי". כיום המשרד מעסיק עוד שלושה עורכי דין.

כסנגורית פלילית טיפלה אולמן בלא מעט תיקים בפרופיל גבוה, ובהם אלה של יחיא פרחאן, שהורשע בשלוש רציחות (על אחת מהן אולמן זיכתה אותו בדיעבד מחמת הספק), ובהן של דנה בנט; דלאל דאוד, שזוכתה במחוזי מרצח בעלה המתעלל מחמת הספק, אך לבסוף הורשעה בעליון וקיבלה חנינה; אילן קופרמן־סגל, שגנב 4.7 מיליון שקל ממשאית ברינקס; וטל מור, שדרס למוות את שניאור חשין, בנו של שופט העליון מישאל חשין, וריצה מאסר של שבע שנים.

ייצגת כמה טיפוסים נאלחים במיוחד, כמו יחיא פרחאן, שרצח באכזריות וללא מניע. זה נורא.

"אני לא צריכה לאהוב את כל הקליינטים שלי. את באה ועושה את העבודה. יש כאלה שאת מתחברת אליהם יותר, או מרחמת עליהם יותר. אבל ליחיא פרחאן, שרצח את דנה בנט, לא היה לי שום חיבור רגשי. זה היה תיק נוראי, שעורר בי סלידה וגועל, אדם שרוצח פשוט בשביל לרצוח, כמו בסרטים. אי אפשר לקרוא לו בנאדם בכלל. ועדיין עשיתי את העבודה בצורה הטובה ביותר. זיכיתי אותו מחמת הספק על תיק רצח אחד מתוך שלושה שבהם הוא הואשם. והוא בכל מקרה הלך לשני מאסרי עולם, ולא יחזור לחברה".  

התלבטת אם לייצג אותו או לא?

"לא. אני לא אחראית למוסר של האדם, ולא שופטת. אני מייצגת. זה התפקיד שלי והייעוד שלי, והגנה מגיעה לכל אחד. אבל זה התיק הבודד שהמשטרה לא הסכימה שאשב איתו לבד, והיתה איתנו כל הזמן בטווח קשר עין, כי הוא היה כל כך מסוכן ונמצא במקום שאין לו מה להפסיד".

מחבלים ייצגת?

"לא. אף מחבל גם מעולם לא פנה אליי עד היום".

ראיד רושרוש, שרוצץ את גולגולתה של תהילה נגר, פרחאן שרצח את דנה בנט ושרף את גופתה, ומאלק אסדי, שביצע פיגוע דריסה בעכו — לא היו תיקים לאומניים?

"מאלק אסדי הוא תושב ישראל עם בעיות נפשיות כבדות, ללא עבר פלילי או ביטחוני. האיש פשוט מעורער בנפשו. מכאן ועד לקרוא לו מחבל רחוקה הדרך מאוד. המקרה של רושרוש, שרצח את בת זוגו, היה פלילי לחלוטין. לא היה שום דבר לאומני במקרה. וגם פרחאן, שהיה אחראי לכמה מקרי רצח, לא ביצע אותם על רקע לאומני. אלו היו רציחות ללא הסבר וללא מניע. זה מאוד קשה, והופך אותו לאדם מאוד מסוכן, אבל לא למחבל שרצח על רקע לאומני".

ייצגת את טל מור, שדרס את בנו של שופט בג"ץ. לא חששת להרוס את יחסייך עם בית המשפט?

"זה היה תיק קשה מאוד כי הנאשם בא ממשפחה טובה, בחור שעבד למחייתו, שנהג כשהיה שיכור ונטען שגם תחת השפעת סמים. את נקשרת יותר לנאשמים שהם אנשים מן השורה. כולם הזהירו אותי שלא אוכל להיכנס לבית המשפט העליון אם אייצג אותו, אבל עשיתי את העבודה ואף אחד לא בא איתי חשבון".

מה את חושבת על הזיכוי של רומן זדורוב אחרי שתי הרשעות ושלוש הודאות שלו במעשה?

"עורך הדין שלו עשה את הבלתי אפשרי כשזיכה אותו, אבל אני חושבת שהמדינה תגיע לבית המשפט העליון, ושם הכל פתוח. בכל מקרה המשמעות היא שכל מי שהודה בפני מדובב יכול להגיש בקשה למשפט חוזר. יש בזה אמירה עם משמעויות רחבות היקף".

למה יש מעט עורכות דין פליליות בתיקים בפרופיל שאת מנהלת?

"כי זה אומר להיות כל כולך בעבודה. זה אומר להופיע כל היום בבית משפט, הרבה חיכוכים עם עבריינים, בדרך כלל בעבירות אלימות כמו רצח או שוד, והאחריות שיש עלייך כבדה מאוד".

"אני לא צריכה לאהוב את כל הקליינטים. לחלק מהם אני מתחברת יותר ועל אחרים אני מרחמת. אבל ליחיא פרחאן, רוצח דנה בנט, לא היה לי שום חיבור רגשי. זה תיק שעורר בי סלידה וגועל, אדם שרצח פשוט כדי לרצוח. ועדיין עשיתי את העבודה בצורה הטובה ביותר"

"המשטרה עצרה את הבן שלי רק מפני שהוא אתיופי"

אולמן חיה כיום בחיפה עם בעלה, פרופ' יהודה אולמן, מומחה לכירורגיה פלסטית ומנהל האגף הכירורגי ברמב"ם. לשניים יש שתי בנות ובן, ועוד ארבעה ילדי אומנה, שעלו ארצה מאתיופיה לפני 21 שנה, ונמצאים עמם בקשר כבר כ־15 שנה.

הילדה המאומצת הפכה לאמא מאמצת.

"יש סרט ששמו 'להעביר את זה הלאה', שמתמקד ברעיון של העברת הטוב שקיבלת הלאה. אז החלטנו לשמש משפחת אומנה לארבעה ילדים מדהימים, שבחיים לא רבו ביניהם, ועלו לארץ לבית שבו לא היו מקרר או מיטות לישון בהן. עכשיו סמדג'ה, הגדול שבהם, לומד משפטים, ויש חדר שמחכה לו במשרד שלי. עדן מג"בניקית מאוד קרבית, אפרים חתם קבע בסטי"ל, ורחל, שהיתה מורה חיילת, מחפשת עבודה. אנחנו משפחה על כל המשתמע מזה, כבר כ־15 שנה".

סמדג'ה הסתבך במועדון, ויצא מזה בזכות ההתערבות שלך.

"זה קרה לו כמה ימים לפני הגיוס. הוא חטף סטירה ממאבטח במועדון, צלצל למשטרה כדי להזעיק עזרה וצחקו עליו בפנים. בסוף הגיעו ועצרו דווקא אותו. החבר'ה שלו התחילו לצלם. המשטרה דרשה למחוק הכל, ולמזלנו נשאר סרט אחד. משם הכניסו אותו לניידת, ושמו לו אזיקים. הוא אמר: 'אבל אני המתלונן'. זה היה במילים אחרות: 'אתה אתיופי, אתה נכנס לניידת'. הוא יצא מהצד השני והתחיל לברוח.

"פתאום כל משטרת זבולון עם ניידות מגיעה לאירוע, בעטו בו והרביצו לו, עצרו אותו עם החברה המסכנה שלו, כבלו לו את הידיים והרגליים כאילו שהוא הפושע הכי גדול בישראל, ופתחו לו תיק על תקיפת שוטרים. כשסמדג'ה אמר להם שאמא שלו היא תמי אולמן, הם אמרו לו: 'בטח. ואנחנו הילדים של אובמה'. חשבו שהוא שיכור.

"ב־5 לפנות בוקר צלצלו אליי מהמשטרה ואמרו לי 'יש כאן ילד שטוען שהוא הבן שלך'. אמרתי שהוא באמת הבן שלי, והם נכנסו להיסטריה. באותו הרגע שחררו וביקשו סליחה. התיק לבסוף נסגר מחוסר אשמה, והוא התגייס לצנחנים לקרבי. עכשיו הוא לומד משפטים שנה א' ועובד כמאבטח כדי לפרנס את עצמו. אם היה לו תיק פלילי הוא לא היה יכול לעשות את זה".

את עצמך היית יכולה להפוך לאחת הלקוחות שלך, אלמלא אומצת.

"אי אפשר לדעת. קשה לי לומר על עצמי שהייתי נהיית עבריינית. אבל אני יודעת דבר אחד, אם לא אמנון וחנה כרמי, אני בטוחה שהחיים שלי היו רעים מאוד. הם היו קרש ההצלה של חיי, כל הצלחה שלי היא בזכותם. כשאדם נדחק לקיר ואין לו ידיים תומכות זה לא טוב. אני רואה אצל לקוחות שלי כמה משפחתיות טובה עוזרת לא להידרדר. כשיש משפחה טובה עם הורים אוהבים, שמכבדים את הילד ונותנים לו רשת ביטחון, אין סיבה שהוא יהיה עבריין".