חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// האטת הצמיחה מייצרת הזדמנות שלא תמומש /// הר הבית הוא לא בעיית הסברה /// התקציב וחוק ההסדרים הורסים את הסביבה /// רפורמה משפטית אחת באמת צריך, בארצות הברית
תחזית הצמיחה
תחזית להחמצה
החג וההסלמה הביטחונית הצליחו לקבור מהר את התחזית שפרסם בנק ישראל. ההתייחסות שלו להשלכות הכלכליות של ההפיכה המשפטית זכתה לכותרות, אבל נתון אחר שם לא קיבל את תשומת הלב הראויה. כי בין כל הדברים מומחי הבנק גם עדכנו את תחזית הצמיחה שלהם: אם בינואר הם סברו שהתוצר במשק יגדל השנה ב־2.8%, באפריל הם כבר ירדו ל־2.5%. לשם השוואה, ב־2022 הצמיחה היתה לא פחות מ־6.4%. לגבי 2024 בבנק עדיין קצת אופטימיים (3.5%), אבל לכו תדעו כמה התחזית הזאת עוד תיחתך בסקירות הבאות.
המשמעות של צמיחה כל כך נמוכה היא שהתוצר לנפש כמעט לא גדל, כלומר שאיכות החיים שלנו לא תשתפר. תיאורטית, בעולם כלכלי־פוליטי מושלם, אנחנו נמצאים ברגע מתאים להפעלה של מדיניות אנטי־מחזורית - וזמן טוב לממשלה להגדיל את התקציב. זה מהלך קלאסי בשנים רעות, והוא נכון במיוחד בישראל הנוכחית, כשהמצב הפיסקלי מצוין, יחס החוב־תוצר נמוך מאוד ואנחנו רחוקים מתקרת הגרעון. כל התנאים בשלים כרגע להשקעות מסיביות בתשתיות ובחינוך, ואם הן ייעשו נכון הן גם לא יאיצו את האינפלציה.
כמעט כל התנאים. כי מה שנכון בתיאוריה לא נכון לישראל של 2023. כדי להגדיל את ההשקעות צריך ממשלה שהיא גם יציבה, גם אחראית, גם חושבת לטווח ארוך, וגם חותרת כל הזמן לשיפור המדינה והחיים בה — ארבעה תכונות שלא מאפיינות את הממשלה הזאת. כשהיא עסוקה בשינוי שיטת המשטר, ההזדמנות הגדולה עוברת לממשלה מתחת לרדאר.
/// שלמה טייטלבאום
נתונים: בנק ישראל
בעיית ההסברה
חומר בערה
בחוגי הימין־על־מלא שוב נשמעה השבוע הטרוניה המוכרת שלפיה כל הצרות שניתכות על הממשלה מקורן בהסברה לקויה ובהיעדר משאבים וכוח אדם ראוי כדי להציג לציבור כמו שצריך את הישגי הממשלה ומהלכיה. בפעם הקודמת הם העלו את אותה טענה לגבי ההפיכה המשטרית, ואז בא יריב לוין והודה שהנוסח המקורי של חוק השופטים אכן היה לא דמוקרטי. עכשיו עולה הנרטיב הזה שוב סביב הר הבית, כאילו הלב הפועם של סכסוך דתי בן מאות שנים, חבית אבק השרפה המסוכנת ביותר במזרח התיכון ואולי בעולם כולו, הוא רק "בעיה בהסברה". בטח תכף עוד איזה שר כמו לוין יקום להבהיר שוב שלא, הבעיה היא ממש לא בהסברה, אלא במהות. רק שבמקרה הזה, השרים הרלבנטיים הם איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ', שני גפרורים להוטים להבעיר, שעלולים להשאיר אותנו במצב שבו שום דבר לא יעזור, בטח שלא הסברה.
/// משה גורלי
צילום: אי.פי
התקציב
תיחנקו בשקט
ועדות הכנסת יחלו בשבוע הבא לדון בתקציב ובחוק ההסדרים. מתחת לרעש הגדול של ההפיכה המשטרית והמחאה נגדה, יהיה קל לפספס את העובדה שהתקציב כבר מוציא לפועל הפיכה אחרת, הרסנית לא פחות. המימון למשרד להגנת הסביבה יקוצץ, השפעתו על הליכי התכנון תסורס, חוק התשתיות יפקיר את החופים לאינטרסים מסחריים, חוק אוויר נקי ישונה כך שיתיר לתחנות כוח לזהם ללא הגבלה בסמוך לבתי מגורים. 2,500 בני אדם מתים בישראל מדי שנה מנזקי זיהום אוויר, והדו"ח הדו־שנתי של ה־OECD שפורסם החודש הדגיש שוב שרוב האזרחים חשופים לזיהום שמקורו בענפי התחבורה, האנרגיה, התעשייה והפסולת, ושחורג מכל התקנים המוכרים, המומלצים והמותרים. כשאתם חוטפים סרטן, מחלות לב ובעיות נשימה בבית שלכם, לממשלה לא אכפת. העיקר שאפשר לצעוד לאביתר.
הגיע הזמן להתחיל למחות גם על זה. המחאה הנוכחית כבר משוכללת מספיק כדי להכיל עוד קולות — נגד המיליציה של איתמר בן גביר, בעד חוק האיזוק האלקטרוני, למען זכויות נשים, בשם ההגנה על להט"ב, בקריאה לסיים את הכיבוש ועוד ועוד. צריך להתחיל למצוא ברחובות מקום גם לקריאות ושלטים שדורשים מהממשלה להתחיל לקחת אחריות על הבריאות שלנו, ועל הסביבה כולה.
/// שני אשכנזי
הפסיקה בארה"ב
כשבאמת צריך רפורמה
ביום שישי שעבר, כשארצות הברית היתה עסוקה בהכנות לסוף שבוע של חג, שופט אחד בטקסס ביטל פסיקה בת 23 שנה שהתירה למכור גלולות שמשמשות למחצית מההפלות בכל 50 המדינות. כיוון שהוא שופט פדרלי, להחלטה שלו יש משמעות פדרלית — המכירה נאסרה בכל המדינות. והיא מגיעה פחות משנה אחרי שבית המשפט העליון ביטל את פסיקת רו נגד ווייד ואיפשר לכל מדינה לאסור הפלות. הכרסום המהיר הזה בזכויות נשים הוא התוצאה המדוברת והגלויה ביותר, אבל בהחלט לא היחידה, של תהליך בן כ־20 שנה שבו נהפכה מערכת המשפט האמריקאית לזרוע של התנועה השמרנית.
במשך עשרות שנים בית המשפט העליון, לא חשוב הרכבו, הצליח לשמח ולהרגיז שמרנים וליברלים באותה מידה, ונהנה מאמון גבוה מצד הציבור הרחב. זה התחיל להשתנות ב־2000, כשהעליון החליט להפסיק את ספירת הקולות בבחירות בפלורידה והעניק את הנשיאות לג'ורג' בוש הבן. אחר כך הצטרפו אליו חמישה שופטים שמרנים, שמונו בידי נשיאים שלא זכו לתמיכת רוב הציבור (כלומר הפסידו את ה־popular vote, בוש ודונלד טראמפ), וכמעט בכל התיקים הגדולים שלו בית המשפט הזה מוביל כבר שנים פסיקות שמרניות. כך נראית מערכת משפט שבאמת זקוקה נואשות לרפורמה. רק שהליברלים לא מעיזים אפילו לחלום על אחת כזאת, לא כל שכן לנצל את העובדה שהם בשלטון כדי לכפות אותה על כולם בבליץ ברוטלי.
/// ציפי שמילוביץ, ניו יורק
מילת השבוע
//
דור סער־מן
כולם יורים עלינו, ויש לזה שורשים רעים
כל החג הכותרות על ירי רדפו זו את זו. ירי על הגליל המערבי, ירי על הגולן, ירי בדרום, ירי בבקעה. טילים, רקטות, קסאמים, רובים. כולם יורים עלינו.
במקומות אחרים בעולם ירי אינו בהכרח חלק מקרב אינסופי. יש חברות עם מסורות מפוארות של תחביבי ירי — קליעה, ציד, סתם אובססיה לנשק. ירי יכול להיות תרבות שלמה שאינה אלימה, בבסיסה, גם אם היא בהחלט מטרידה. אבל אצלנו הירי הוא תמיד קשה, ובדרך כלל עומדים עלינו לכלותנו. יש גם ירי לטובתנו (ב"שירת הים" מתואר האל כאיש מלחמה שירה את מרכבות פרעה וחילו בים, כלומר הטיח והטביע אותם), והיורה הוא בכלל ברכה, אבל בגדול הירי שלנו הוא כמעט תמיד צרה צרורה.
מההתחלה, אגב. הראשון שירה בעברית הוא לבן הארמי, שאמר ליעקב: "הנה המצבה אשר יריתי ביני לבינך", בהתייחסו לאבנים שהושלכו כדי לסמן את הגבול ביניהם. כבר מראשיתו, אם כן, ירי הוא דבר מה שחוצץ בין הצדדים. אלא שהסיפור מורכב הרבה יותר: לבן לא השליך את האבנים שמסמנות את הגבול, אלא יעקב ואנשיו ערמו אותן. בסיטואציה הזאת הצדדים אומנם כרתו ברית, אבל כזו שהתבססה על רמייה ועל דם רע. מאז כל כותרת על ירי היא עוד אבן במצבה הבלתי נגמרת של סכסוכים אלימים, עוד לבנה בחומה שמפרידה בינינו לבין חיים קצת יותר שפויים, כאלה שבהם ירי יכול להיות סתם תחביב.
