ה

עולם הוא מקום בלתי צפוי, כאוטי לפעמים ברמה שמערערת כל פיסת ביטחון. כדי לצלוח אותו, קל לנו לפנות לסיפורים שיכניסו בו סדר ויהפכו הכל לברור וחד־משמעי. שחור ולבן, עניים ועשירים, חלשים וחזקים, שמאל וימין. אנחנו והם, טובים ורעים. ומתוך הסיפורים האלה מתקבעות תפיסות עולם והנחות, שקשה לשנות. עד שקורה משהו שממוטט את היסודות האלה. או, לחלופין, מגיע סרט מתח עם נגיעות ארוטיות שסוחף את טיקטוק. כזה הוא "סולטברן" (אמזון פריים), שבמרכזו אוליבר (בארי קיוגן), סטודנט עני ובודד, שמגיע לאוניברסיטה על מלגה ומתחבר עם פליקס (ג'ייקוב אלורדי), סטודנט שהוא נצר למשפחה עשירה, עד כדי כך שהיא נחשבת אצולה גם ב־2006, שנת ההתרחשות של עלילת הסרט.

פליקס ואוליבר נראים ומתנהלים כמו קלישאות של המעמדות שהם מייצגים: פליקס בן למשפחה של כסף ישן, רגיל שהכל בא לו בקלות, מפזר כסף בנדיבות בלי למצמץ. ואילו אוליבר יתום מאב, בן לאם אלכוהוליסטית, שמתקשה אפילו לקנות משקה בפאב, מעורר אמפתיה ורחמים. פליקס מציע לאוליבר לבלות את הקיץ בסולטברן, האחוזה של משפחתו, ומשם, ככל שהסרט מתקדם, הטון שלו משתנה, ועמו גם ההנחות והציפיות שלנו מהדמויות.

בתחילתו הסרט נראה כמו דרמת התבגרות נוגעת ללב על צעיר עני והאהבה שהוא רוחש למי שמייצג את כל מה שאין לו ואת כל מה שהוא היה רוצה להיות. אבל כשהשניים מגיעים לאחוזה המפוארת באופן מגוחך, כולל צוות משרתים, ופוגשים את הוריו של פליקס, שחיים בתוך בועה שבה מושגים כמו עוני או התמכרויות הם אטרקציות מעוררות סקרנות, ההיקסמות שלנו מתחלפת בביקורתיות — אנחנו צופים במעמד חזק, שירש את כוחו מדורות על גבי דורות של עושר, ולא היה צריך לעבוד בשבילו, מעמד שבע, נצלני, מנותק ומתנשא, שראוי לבוז שלנו. ומולו ישנם האנשים האמיתיים, כאלה שלא נולדו עם כפית כסף בפה, ולכן מזלזלים בהם או מרחמים עליהם.

ושוב, כשאנחנו נופלים לחלוקה הגסה בין טוב לרע, הסרט משנה טון, הופך לסרט מתח סאטירי, מעין קומדיה שחורה מאוד, עם נגיעות ארוטיות, והתמונה הגדולה מתגלה כמורכבת יותר: העניין של אוליבר בפליקס, במשפחתו ובאחוזה עצמה מתגלה כאובססיה, ומתברר שגיבור מעמד הפועלים לא כזה הרואי, לא כזה תמים, ולא כזה מעורר רחמים — אלא יותר חשש ואפילו פחדים. אבל כשכולם מתבוננים זה בזה מבעד עדשה של דעות קדומות, אין שום דרך לראות מורכבות, והפערים רק מונצחים ומעמיקים עוד יותר.

העשירים בסרט מנותקים ומתנשאים, והעניים רק חושקים בכספם ומעמדם. זה דומה לחלוקה הרדודה של ישראל לאליטת שמאל אשכנזי ש"שולטת במדינה" ול"ישראל השנייה" של מזרחים ימנים "בכיינים ותחמנים"

הסרט מציג שתי נקודות מבט מנוגדות, שתיהן לוקות בראייה צרה ושטוחה. מצב העניינים בסרט מוגזם עד כדי גיחוך — המשפחה של פליקס אכן מנותקת ומתנשאת, וכולם בה מתייחסים לאוליבר כמו לגור כלבים נטוש, ואילו אוליבר לא מסוגל לראות בעשירים המפונקים שום דבר מעבר לכסף, זחיחות ומעמד — שהוא רוצה לנכס לעצמו. מבחינתו אין בהם שום דבר אנושי שראוי לחמלה.

ההגזמה הזו מעלה את ההשוואה מתבקשת למצב בישראל. השיח המסית והמפלג של השנים האחרונות רידד את החברה הישראלית באופן עיוור וגס: מצד אחד אליטה שמאלנית ותיקה, שמיוחסת לה שליטה אבסולוטית במדינה בשיטת "חבר מביא חבר", ומהצד האחר "ישראל השנייה" של מזרחים, ימנים, שמרנים ועניים, שמתויגים כבכיינים ותחמנים.

אבל השנה האחרונה הבהירה כמה הדיכוטומיה הזו מזויפת: מנהיגים אשכנזים, "כסף ישן", שהובילו רפורמה לריסוק הדמוקרטיה, מכרו את עצמם כנציגי "ישראל השנייה", שבעצם מקדמים מהלך פלורליסטי שייטיב עם המזרחים, העניים והמוחלשים. וכל מי שלא אימץ את הנרטיב השקרי שלהם הוקע כ"שמאלני בוגד". ואז בא 7 באוקטובר וטרף את הקלפים עוד יותר, כשחמאס טבח בקיבוצים ה"שמאלנים השבעים" כשם שטבח בעיירות הספר הימניות, והבהיר עד כמה השלטון הזניח את כולם, וששתי הקבוצות נפגעו מה"הפרד ומשול" שעשו להן.

עד כמה שמפתה למיין את העולם באמצעות סיפורים שמשטיחים מורכבות, המציאות מלאה ברבדים ובניואנסים, ויותר מכל באנשים מגוונים. התבוננות מורכבת יותר באחר מאפשרת גם לזהות היכן נחוצה חמלה, שאינה מתנערת מאחריות אישית למצוקה של האחר. והיכן הושטת היד לאחר היא לא יותר מאשר פטרנליזם ריק מתוכן, שנועד לגרום לנו להרגיש טוב עם עצמנו.

באחד הרגעים הדרמטיים בסרט פליקס צועק על אוליבר שהוא משחק דמות של צעיר מסכן יותר ממה שהוא באמת. אוליבר מטיח בו בחזרה שהוא בסך הכל נתן לו את מה שהוא רצה. הוא ניפח את המצב שלו כדי להתאים לאופן שבו פליקס רצה לראות אותו. הוא פשוט שיחק את המשחק לפי החוקים החברתיים הקיימים, שלפיהם שהדרך היחידה של מישהו מחוץ למעמד הגבוה להתקרב למעגל החברתי הזה היא באופן העקום הזה. אבל חייבת להיות דרך אחרת לשני הקטבים להתקרב.

מתחילת המלחמה אפשר לראות בכל מקום את הקמפיין "אין ימין ואין שמאל", שמכה על חטא הפילוג. זו גישה שגויה. כי יש ימין ויש שמאל, יש חילוקי דעות פוליטיים, יש פערים סוציואקונומיים ויש עוד המון גזענות. הטרגדיה האיומה של 7 באוקטובר אולי איחדה חלקים גדולים מהעם, אבל היא לא העלימה את ההבדלים בין הקבוצות השונות ואת המצוקות השונות. מה שהיא כן צריכה ללמד אותנו הוא לפקוח את העיניים לרווחה ולהתבונן באחר באופן מורכב יותר, ולא רק להפנות אצבע לעברו ולהטיח בו האשמות. אפשר וצריך להכיר בעוולות, אפשר לכעוס, אפשר להצטער — רק לא להתקבע בתוך משחק התפקידים המעמדי של החברה הישראלית. אחרת לא נוכל לזהות מי באמת בני הברית שלנו וממי באמת עלינו להיזהר.