"

ב־7 באוקטובר הייתי במשך שעות בממ"ד עם אשתי, שתיים מבנותינו, בנות 15 ו־18, והכלבה שלנו. המחבלים ניסו להיכנס לממ"ד חמש פעמים אבל לא הצליחו לפרוץ את הדלת כי החזקנו את הידית וקשרנו אותה. לשמחתי הם לא ירו על הדלת ולא הציתו את הבית, רק בזזו והרסו אותו. רק אחרי עשר שעות הצבא הגיע. ההורים שלי גרושים ואמא שלי שרדה בזכות הבנים של אחותי, שישנו אצלה לרגל החג והחזיקו את דלת הממ"ד. היא בת 82 ולא היתה מסוגלת לעמוד לבדה בניסיונות הפריצה של המחבלים. אבא שלי, לעומת זאת, היה בממ"ד לבד והבית שלו היה אחד משישה בתים בקיבוץ שאליהם המחבלים לא נכנסו. אחד מכל ארבעה חברי קיבוץ נרצח, נחטף או נעדר מאז, והעשייה היא הדרך שלי להתמודד עם זה".

איפה חברי הקיבוץ כרגע?

"הקיבוץ פונה לאילת, וכעת עובר להתגורר בשלושה בניינים בקריית גת. בקיבוץ אין כרגע אף אחד חוץ מכמה פסיכים, אחד מהם הוא אבא שלי, שגר שם שלוש פעמים בשבוע. יש גם כמה צעירים שנמצאים כאן במשך השבוע ובסוף השבוע הולכים כי אין פה כלום, אפילו לא אוכל. נכון לעכשיו זה לא באמת קיבוץ, אפילו לא היאחזות נח"ל.

"לכן אנחנו צריכים לשמר את הפתרון של קריית גת למשך שנתיים, ובזמן הזה לבנות את הקיבוץ מחדש, להביא את החברים להפנינג, לחדר אוכל או לערב גיבוש כדי לחבר אותם ולהכין אותם לחזרה. אני כל הזמן עסוק בשאלה איך מקימים את מה שהיה כך שיהיה נכון, גדול וחזק יותר, איך מחזירים עטרה ליושנה, למרות שיש צעירים שאומרים שכף רגלם לא תדרוך בקיבוץ. יש אנשים שמרגישים שמחבלי חמאס טימאו להם את הבית ואין להם לאן לחזור. אני מתעניין בעיקר בעתיד".

יוכבד ליפשיץ, שהיתה אחת הראשונות שחזרו מהשבי, היא מהקיבוץ שלכם.

"יוכבד היא בגיל של אמא שלי, בעבר היא היתה מורה לספורט ולא היה ילד בקיבוץ שלא למד אצלה. בזכותה למדנו לשחות ובגללה למדנו רק שחיית חזה, כי היא לא ידעה לשחות בסגנון חתירה. אני מאוד רוצה לראות אותה בקיבוץ ובטוח שבחזון שלה היא חוזרת לגור בו. היא אשה קשוחה וחזקה, והלוואי שבעוד שנתיים היא תהיה במצב לחזור, אבל הקיבוץ ייבנה שוב באמצעות הצעירים, והצעירים שיבואו. בסופו של דבר, כל אחד מהאנשים בקיבוץ הוא חלק מנוף ילדותי, אין בית שלא התארחתי בו. הקהילה שלנו לא תירפא עד שכל החטופים יחזרו".

מה אתה עושה כיום בקיבוץ?

"אין לי תפקיד רשמי, אני עושה כל דבר שצריך: ביום הראשון עסקתי בפינוי גופות, זיהוי שלהן ואיסוף דנ"א, בהמשך עברתי למשימות של להביא לאנשים דברים מהבית כמו תרופות או בגדים, לטפל בבתים ולפנות את המקררים. יש בקיבוץ חוטי חשמל חשופים, צינורות מים שהתפוצצו ונזקים נוספים שצריך לטפל בהם. דובר צה"ל מביא לקיבוץ אנשים, וצריך איכשהו לשמור על איזון. מצד אחד חשוב להראות מה קרה, מצד שני חייבים לעשות דברים בעדינות כשנכנסים לבתים פרטיים של אנשים.

"חלק מהאנשים אישרו לנו להיכנס לבתים שלהם, אחרים אמרו 'לא, בשום אופן'. חלק מהבתים בקיבוץ נשרפו ואנשים נרצחו בהם, יש פה דילמה ואפשר להבין את מי שקשה להם. עד 7 באוקטובר ניהלתי את האתר של קבוצת אקרשטיין בירוחם, וכרגע הם מאפשרים לי להתמקד בסיוע לקיבוץ. היה מרגש לקבל מיו"ר הקבוצה גיורא אקרשטיין פעמיים טלפון. הוא אמר לי 'אני יודע שאתה עושה עבודה חשובה, תמשיך לעשות את מה שאתה עושה', ואני מעריך מאוד את זה שהם נתנו לי את הזמן".

מה גרם לך להתגייס למטרה הזו?

"זה דבר שבא לך בטבעיות, אתה רואה את הצורך ועושה. אתה לא שואל את עצמך 'רגע, זה ג'וב שבא לי לעשות?', המציאות קוראת לך. עכשיו יש פחות עבודה עם הצבא, יותר לוודא שהוא לא עושה נזקים, ללוות פה סיורים, לספר מה היה ב־7 באוקטובר, לעזור לחברי קיבוץ ולהביא להם דברים מהבית. התובנות שלי לגבי דרך הפעולה השתנו עם הזמן. בשבוע־שבועיים הראשונים חשבתי שצריך להחזיר את כל החברים מהר לקיבוץ, אבל כשמבינים את גודל השבר, ברור שצריך להתרחש משהו הרבה יותר רדיקלי כדי שזה יקרה. לא כולם חושבים כמוני על לחזור לכאן ולעשות את זה כל כך בגדול. בכל בית פה יש זיכרונות, מי רוצה לגור בבית שרצחו בו בן אדם? יש אנשים שהפצע שנוצר אצלם בעקבות המתקפה עמוק ולא יגליד אף פעם".

איך מתגברים על זה?

"יש לי תוכנית ששמה 80%/800 — להרוס 80% מהבתים בקיבוץ בשביל לבנות אותו מחדש ב־800 מיליון שקל עם תרבות, מרכז קהילתי, חוגים, משרדים, מרכז חדשנות. הכל צריך להתחדש, המצב הזה יכול להפוך להזדמנות. אני מכוון הכי גבוה. צריך לחשוב איזה סוג אבנים שואבות ימשכו את סוג האנשים שאנחנו רוצים שיבואו לפה, לבנות פה יישוב של אקולוגיה וקיימות, של שמירה על הסביבה, שמספק את החשמל לעצמו. ניר עוז הוקם ב־1955 ויש בו עדיין מבנים שהוקמו אז. בעבר הבתים לא היו מותאמים לילדים, ואחרי עידן בית הילדים בנו חדר כשילד נולד, ואם נולד עוד ילד, בנו עוד חדר. לפני 20 שנה התחילו לירות קסאמים מעזה אז הוסיפו לבתים ממ"ד. הדרך להתגבר על זה היא לומר 'הבתים נהרסו, צריך לבנות חדשים'".

אמרו לך כבר "אתה משוגע"?

"יותר מפעם אחת, אבל בלי משוגעים החברה לא היתה מתקדמת. לנו כקהילה יש עכשיו שלושה אתגרים. הראשון הוא שימור הקהילה והגדלתה, למרות שאני יודע שלא כולם יחזרו לקיבוץ, ובינתיים ליצור בשכונה שבה נגור בקריית גת מקום תומך לאנשים שהיו רגילים לחיות בקיבוץ. השני הוא לשמר את המשק, שאנשי מפתח בו נרצחו, להתמודד עם ציוד שנגנב, ולשמר את ניר עוז כמקום פורח ואטרקטיבי. השלישי הוא להרוס 80% מהבתים ולבנות אותם מחדש באופן מותאם. לפני 7 באוקטובר היינו קהילה אינטימית ומגובשת של מאה משפחות וקצת, ביום שבו נגמור לבנות שוב את הקיבוץ אנחנו חייבים למנות 200־300 משפחות. אם ניר עוז לא יוקם מחדש זה יהיה ניצחון של חמאס".

נחשפת למראות קשים, מה אתה מעדיף לזכור מהקיבוץ?

"לראות פתאום טווס מסתובב על הדשא. אז רואים את הניגוד בין ההרס לבין הטווס עם היופי שלו. זו סוריאליסטיות מדהימה".