"

לא מעט אנשים אומרים לי שאני משוגעת, כי לקחתי את התפקיד הזה", אומרת ראוְיה חנדקלו, שביום ראשון החלה לעבוד כפרויקטורית המאבק בפשע המאורגן שבחברה הערבית או בשם הרשמי המלא: מנהלת מטה החירום למאבק בפשיעה ואלימות בחברה הערבית של הוועד הארצי של ראשי הרשויות הערביות. "גם אמא שלי התחילה לשאול אותי עם מי אני הולכת לעבוד ואם יזהו אותי ואם יפגעו בי. הרבה אנשים אומרים 'ראוְיה, לא'. אבל אני שלמה עם ההחלטה שלי. המוטיבציה שלי היא הילדים שלי. חשבתי שיהיה להם עתיד יותר קל ויותר טוב משלי. ואני לא מרגישה את זה. הפשיעה בחברה שלנו מרחפת מעל כולם, וגם אם נעשה תוכניות של פיתוח כלכלי, בסוף הפשיעה מחליטה על החיים שלנו ואם לא נמגר אותה, לא נתרומם".

המינוי של חנדקלו מגיע על רקע הזינוק הבלתי נתפס בפשיעה בחברה הערבית: מספר הנרצחים הגיע ב־2023 לשיא בלתי נתפס של 244 איש — יותר מפי שלושה לעומת 2018, ויותר מפי שניים לעומת 2022. לפי דו"ח אגף החקירות והמודיעין של המשטרה משנת 2019, הריק שיצרה הפלת מרבית ראשי ארגוני הפשיעה בישראל בעשור הקודם הוביל להקמתם של שבעה ארגוני פשיעה מרכזיים בחברה הערבית. אלה מייצרים הכנסות מגביית דמי חסות (פרוטקשן), הימורים, סחר בסמים ואמצעי לחימה, הפעלת מכוני ליווי, הלוואות בריביות גבוהות, הפצת חשבוניות פיקטיביות וגביית חובות.

את לא חוששת מהשלכות הכניסה שלך לתפקיד על חייך?

"ברור שיש חששות. אבל גם היום אני יכולה ללכת ברחוב בשפרעם ויעבור אופנוע ויירו בי בגלל טעות בזיהוי או שיהיו יריות בגלל פרוטקשן ואני איפגע כי הייתי שם. איכשהו הפשיעה פגשה אותי בכל שלב בדרך. בן דוד שלי נרצח בגיל 22. וגם כשעבדתי כצוערת ברשויות המקומיות הרגשתי את ההשתלטות של הפשיעה בתחומים מסוימים.

"מישהי ניסתה לגייס אותי לאחרונה לעבוד כסמנכ"לית בעולם התעסוקה, ובחרתי שלא. היא התפלאה כי 'להיאבק בפשיעה מסוכן ואצלנו התפקיד בכיר ושקט'".

למה באמת את בוחרת ללכת בדרך הקשה?

"לכל אחד יש ייעוד. אמא שלי תמיד אומרת 'איפה שיש אתגר ובעיה, את קופצת'. אז אולי הייעוד שלי הוא לעסוק בדברים קשים. דברים קלים זה משעמם. כל דבר במדינה הזו קשה. אני ראוְיה, אני ערבייה, אני פלסטינית, אני גרה בישראל. אני שייכת למקום הזה. אני לא יכולה להגר. יש משהו בחום של האנשים כאן שמושך אותי. אולי אני צריכה לחץ דם גבוה, כי גם היהודים וגם החברה הערבית מעלים לי אותו", היא מחייכת. "לפחות כאן כשאני רבה עם מישהו, אני יכולה לומר שזו המולדת שלי. אבא שלי וסבא שלי נולדו כאן.

"חוץ מזה אני אוהבת אתגרים. מעניין אותי למגר את הפשיעה, שיהיה שלטון החוק בחברה הערבית, כי אין שלטון חוק כרגע. אין אכיפה. עצוב לי שחברים שלי שוקלים ברצינות להגר לחו"ל. אלה האנשים הטובים".

מה הממשלה צריכה לעשות?

"היא צריכה להסתכל על הפשיעה כעל גל טרור שמתקיף את המדינה. כל משרדי הממשלה צריכים לשבת יחד ולגבש תוכנית כוללת לטיפול בבעיה. הרבה תיקים נופלים בבתי משפט על אי־קבילות ראיות כי אחד לא מעביר מידע לשני. הפשיעה היא שרשרת, היא מעגל. אתה צריך לטפל בכל המרכיבים. צריך, למשל, לבחון את מדיניות הבנקים כלפי החברה הערבית, שיש לה קשר לפריחת השוק האפור. צריך להסתכל גם על החינוך וגם על הפשיעה הכלכלית, ולא להעלים עין מכל מחוללי הפשיעה".

את חושבת שלממשלה אכפת?

"הממשלה יכולה להגיד שיש לה תוכנית למיגור הפשיעה והאלימות בחברה הערבית ושהיא מינתה פרויקטור. אבל בשורה התחתונה הפשיעה היא לא על סדר היום שלה. 244 רציחות בשנה אחת הן טרור. המדינה צריכה לפעול למיגור שלו כמו שעשתה עם הפשיעה בנתניה ובאר שבע, והיא לא עושה את זה".

כי לא אכפת לה?

"כנראה. תמיד היינו החצר האחורית של המדינה, ולכן אנחנו צריכים להשתמש בטיעון ששווה למדינה לטפל בפשיעה אצלנו, כי זה ישתלם לה כלכלית. אבל אני כראויה, כמיעוט, כאזרחית במדינה, אני רוצה שיסתכלו עלי כבן אדם, כאזרח שיש לו הזכות לחיות בביטחון. ערבים תמיד אומרים שכשיש משאית של נשק באפריקה, ישראל יודעת איפה היא נמצאת בדיוק ולמה, מי העמיס עליה ומי יפרוק אותה. אז איך לא יודעים לפענח תיקי רצח של ערבים בארץ"?.

איך המטה שלך יעבוד מול הפרויקטור למאבק בפשיעה בחברה הערבית ניצב יורם סופר?

"הוא נכנס לתפקיד באוקטובר, ואני תולה תקוות שהוא יתחיל לעבוד. צריכים לשבת ולראות במה אני יכולה לעזור. הכוח שלי בתפקיד הוא לשקף את המציאות למי שיושב שם ולא רואה אותה. הכל תלוי בנכונות שלו להסתכל ולהקשיב. גם בתקשורת החברה הערבית נאבקת שיקשיבו לה — זה קשה מאוד בשיגרה, ועוד יותר בזמן המלחמה. אין קשב לכלום".

להוציא את הערבים מהייאוש

חנדקלו (36), אם לשני ילדים, חיה בחיפה. היא גדלה בכפר ג'ת במשולש, הבת הבכורה לאם עקרת בית ואב מורה ופעיל חברתי, כלומר דור שני להשכלה גבוהה. לדבריה, בניגוד לבית הספר בג'ת, שבו היה אסור לדבר על פוליטיקה, בבית חינכו אותה ואת אחיה לחשיבה ביקורתית, לחקירת נושאים ולדעת להתווכח. "בגן שאלה אותי הגננת: 'מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?'. ואמרתי עורכת דין. אני לא מבינה מאיפה הבאתי את זה, כי לא היו עורכי דין בשכונה".

בין היתר היא ערערה, עוד כילדה, על הפערים שבין בנים ובנות. בחברה הערבית נהוג לכנות את ההורים על שם הבן המבוגר ביותר. "אני הבכורה, אז שאלתי למה קוראים לאבא שלי אבו אשרף, ולא אבו ראויה".

ומה הוא ענה?

"אבא שלי היה פעיל חד"ש והיו לו חברים עם גישות יותר ליברליות שקראו לו אבו ראויה. אבל לרוב זה היה אבו אשרף. תמיד הוא היה אומר 'אני אבא של כולם'. אני אגיד משהו עצוב: בחברות פטריארכליות נשים חזקות ועצמאיות צריכות את תמיכת המשפחה. אני חזקה ועברתי הליך מאוד קשה של גירושים, שיש לו הרבה השלכות חברתיות, בעזרת אבא תומך ואח תומך. זה שהתגרשתי ולא חזרתי הביתה זה לא מובן מאליו".

"לפעמים אני מבליטה את זהותי כאשה ולפעמים כמוסלמית. אני יכולה להיות הכל. זה הכוח שלנו כחברה הערבית בתוך ישראל. היהודים צריכים להסתכל עלינו בצבעים ולא בשחור־לבן"

לחנדקלו יש תואר ראשון במשפטים מהמכללה האקדמית נתניה ותואר שני במינהל ומדיניות ציבורית מאוניברסיטת חיפה במסגרת תוכנית הצוערים של הרשויות המקומיות. בעבר שימשה רכזת החברה הערבית בפרויקט אשת חיל לשילוב נשים ערביות בעבודה של עמותת בעצמי ויועצת כלכלית לוועד ראשי הרשויות הערביות. כשפרצה המלחמה הנוכחית היא ריכזה את מוקד החרום של הוועד, שעסק במיפוי צורכי המיגון ביישובים הערביים והסברת הנחיות פיקוד העורף בערבית. ומבחינת חנדקלו אחד ההישגים הגדולים של המוקד הוא ש"המשרד לשוויון חברתי והחברה הערבית הצליחו להקים משהו משותף דווקא במלחמה".

אחד האתגרים בתפקיד החדש, מסבירה חנדקלו, הוא גיוס החברה הערבית עצמה לטיפול בבעיית הפשיעה. "זה כאילו מרדים בכיר הזריק לחברה הערבית חומר והיא בסוג של תרדמת. מרוב שכואב לך אתה לא מרגיש", היא אומרת. "מצב הפשיעה אמור להוציא אנשים לרחוב. לכן מטרתי היא להוציא את החברה הערבית מהאדישות והייאוש על ידי התגייסות למאבק והחרפתו, לתעל את הכעס הציבורי לפעילות קהילתית".

איזו אווירה שוררת ביישובים הערביים כיום?

"יש תחושת חוסר ביטחון מתמדת. צריך להבין שהפשיעה לא מסתכמת ברציחות ובאירועי ירי. זה הרבה מעבר לזה. יש איומים ופרוטקשן, למשל. הרבה אנשים פותחים עסק ולא יכולים לשלם את הפרוטקשן, אז הם עוזבים אותו, וכשהם מפרסמים אותו למכירה, אתה רואה בתגובות שאלות כגון 'כמה פרוטקשן?'. זה כבר עמוק בתוך השיח וכך זה ברוב היישובים".

והאיומים, היא מבהירה, נוגעים לא רק לבעלי העסקים, אלא גם לכל סביבתם. "הרבה רופאים מאוימים כי בן משפחתם לקח הלוואה בשוק האפור ולא החזיר", היא מספרת. "הם לא רוצחים את החייבים, אלא את הטובים שבבני משפחתם. ואם החייב נעלם ולא עונה להם, יש רשימה של מסומנים שהם עוקבים אחריהם".

מה השתנה בשנים האחרונות? הרי תמיד היה עוני בחברה הערבית, והפשע תמיד היה מפתה.

"החברה הערבית תמיד היתה ענייה, אבל לא היתה פשיעה בכאלה היקפים. כשאני גדלתי אנשים יצאו לעבוד, ללמוד, היו עובדים קשה להרוויח כסף. היום רוצים שופוני. ילד רואה צעירים עם רכבי יוקרה, עם רולקסים, עם בגדי מותגים, ונדלק. ואלה לא רק נוער בסיכון ולא נחלת אוכלוסייה מסוימת. זה כמו סרטן.

"הורים בימינו חוששים שהבן שלהם יגויס לכנופיות האלה, בייחוד מי שיש להם בנים צעירים. להורים שלי לא היו החששות האלה. כי לארגוני הפשיעה יש לשכות גיוס מאוד טובות. אני כל הזמן בפחד על הילד שלי, שהוא רק בן 11. תמיד בודקת את החברים שלו, את המעגלים של ההורים שלהם".

איך הגיוס עובד?

"יש להם הרבה חיילים. כמו הנט־וורקינג בחברה היהודית של מי ששירת איתך בצבא, כך בפשע המאורגן מביאים את החבר מהשכונה. מה צעיר צריך? כסף וכוח. אז אומרים לו: 'קח כסף וקח כוח'. צריך לעבוד הרבה עם הילדים על ערכים, לחנך שכסף והצלחה לא באים במהירות ולהעלות את המודעות להתנהלות כלכלית נכונה".

למה החברה הערבית לא נאבקה עד כה בבעיית הפשיעה?

"הם בחוסר אמון, הישרדותיים. 50% מהאוכלוסייה בעוני. כשאתה נאבק על האוכל שלך אתה לא חושב על הרבה דברים. הם גם מפחדים. היו אנשים שהעידו והמדינה לא ידעה להגן עליהם, והם נרצחו. בג'לג'וליה ברמדאן היה רצח מול חנות והיה סרטון של הרצח. מישהו קלט שהסרטון צולם מהזווית של חנות אחרת. למחרת באותה שעה רצחו את בעל החנות. זה שיעור שמבהיר לכולם — מי שמרים את הראש, עורפים לו אותו. אבל זה לא פוטר את החזקים בחברה מלהתארגן להילחם ולא לוותר. לאליטה יש אחריות גדולה".

לא לחזור לאוקטובר 2000

חנדקלו מסבירה כי קושי מהותי בגיוס החברה הערבית למאבק הוא היעדר האמון שלה בממשלה, שהחריף בעקבות המהומות בעת מבצע "שומר החומות" במאי 2021. ואם זה לא היה משבר חמור דיו, באה המלחמה הנוכחית והוסיפה שמן למדורה. "מה שקרה ב־7 באוקטובר היה קשה לכולנו, ממש בלתי נתפס. ובכל זאת, אף שגם ערבים נרצחו בידי חמאס, החברה הערבית סומנה כחזית כבר בתחילת המלחמה", היא אומרת, "אלא שלמרבה האכזבה של כל הבן־גבירים למיניהם, החברה הערבית התנהגה באחריות מופתית".

את מרגישה עלייה בגזענות מפרוץ המלחמה?

"אני רואה הרבה סרטונים שקוראים לא להעסיק ערבים, 'בני דודים' ובני מיעוטים. יש מלא הסתה. יש כאלה שפוטרו או הוצאו לחל"ת. יש כאלה שלא רוצים לבוא למקום העבודה כי הם לא מרגישים בטוחים. יש עסקים ביישובים ערביים שהלקוח המרכזי שלהם הוא יהודי, והלקוח הזה לא מגיע. אתה רואה את הירידות בהכנסות. צריך שמנהיגי המדינה יתנהגו כמו מבוגרים אחראיים, אחרת זה ייקח את כולנו 20 שנה אחורה, גם כלכלית גם חברתית גם פוליטית".

חנדקלו מספרת שאחת החוויות המעצבות שלה היתה מהומות אוקטובר 2000 — הפגנות ההזדהות ההמוניות של ערביי ישראל עם הפלסטינים עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, שהידרדרו להצתות, מהומות ועימותים אלימים עם כוחות הביטחון. 13 מפגינים ערבים ויהודי אחד (שנפגע מיידוי אבנים) נהרגו במהומות. "הרגשתי את הפחד של הגדולים והמבוגרים, שנתפסים סמכותיים ומגינים", היא נזכרת.

את חשה עכשיו שוב את האווירה של אירועי אוקטובר 2000?

"אני חשה אותה באופן קיצוני ומתוחכם יותר. אני מרגישה שאנחנו מוענשים ונרדפים. אנחנו עוד לא מרגישים את השפעת חלוקת הנשק ההמונית לכיתות הכוננות. אבל שנייה אחרי שהמלחמה תיגמר, היד תהיה מאוד קלה על ההדק כלפי החברה הערבית או שהנשק יוברח או ייגנב ויעבור לחברה הערבית. אני מקווה שהפחדים האלה לא יתממשו".

איך זה משפיע עלייך?

"אני בן אדם שמסתובב בכל הארץ, גם משום שהייתי רכזת ארצית של פרויקט שילוב נשים ערביות בעבודה וגם מפני שיש לי חברים מאוכלוסיות מגוונות מאוד. אבל אם בעבר הייתי נוסעת לירושלים לפגישת עבודה וגם לפגוש אנשים, היום אני נמנעת מלעשות את זה. אני לא אלך גם למקומות מסוימים בתל אביב. אני לא מרגישה בטוחה. אחותי, אמא שלי וחברות שלי, שהולכות עם כיסוי ראש, משתדלות להיות מינימום שבמינימום במרחבים משותפים של יהודים וערבים.

"אנחנו באווירה מאוד טעונה, ואני מרגישה שיש לגיטימציה לפגוע בערבים, לא משנה מה אני עושה, מה ההשכלה שלי וכמה חברים יהודים יש לי. אם מישהו ירגיש פחד מולי ויתקוף אותי — יפטרו אותו מעונש".

"כשרצתי לעיריית נוף הגליל לא שמרתי דברים בבטן, קיבלתי כמה כאפות טובות והבנתי שאני לא פוליטיקאית. גם כיום אני לא יכולה להגיד דבר שאני לא מאמינה בו, אבל למדתי שכדי לשנות לא שורפים גשרים, עושים תהליך"

"היהודים רואים בשחור־לבן"

חנדקלו היא דמות מורכבת, רבת־זהויות כאילו מנוגדות, שבפועל משלימות זו את זו. "אני גם וגם, גם פלסטינית וגם אזרחית ישראלית", היא אומרת, ומספרת איך כבר בגיל 18 היא הביאה חברה במדי צה"ל לישון בבית הוריה, בעודה מסתובבת עם שרשרת של חנדלה, דמות מחאה שיצר הקריקטוריסט הפלסטיני נאג'י אל־עלי, של ילד שמפנה את גבו למתבונן ובכך משקף את חוסר העתיד של הפלסטינים. "לפעמים אני גם מבליטה את זהותי כאשה ולפעמים מנכיחה את הזהות המוסלמית שלי, אף שאני לא דתייה. אני יכולה להיות הכל. זה הכוח שלנו כחברה הערבית־הפלסטינית בתוך ישראל".

ליהודים, היא מספרת, קשה לעכל את המורכבות הזו. "היהודים צריכים להסתכל בצבעים ולא בשחור־לבן", היא אומרת. הקושי הזה מתבטא גם בתגובות שחנדקלו מקבלת כמי ש"עוברת" במראה שלה כמערבית ודוברת עברית מצוינת, עם מבטא קל. "ליהודים קל יותר להניח שאני נוצרייה. אבל אני מתעקשת ואומרת 'אני ערבייה'. כי אני לא אוהבת את ה'הפרד ומשול' שיהודים מנסים לעשות לערבים: זה דרוזי, וזה בדואי וזה נוצרי, לכן זה משלנו וזה לא. אני ערבייה.

"ישנו כמובן המשפט: 'את לא נראית ערבייה', שעליו אני עונה: 'שכחתי לשים את הקרניים'. אומרים גם 'את משלנו, עדות המזרח, נראית עיראקית'. ואני עונה: 'אז אתה משלנו, אתה ערבי'. וישנו גם המשפט: 'את לא כמו כל הערבים'. חמודים, אני גדלתי בכפר, ההורים שלי דתיים שמרנים והמודרניזם הזה לא בא בקלות".

מגיל צעיר חנדקלו נמשכה לאקטיביזם ולא נרתעה ממאבק. כבר כשלמדה בחטיבת ביניים בג'ת, היא ארגנה הפגנה מול המועצה המקומית והכריזה על שביתת תלמידים במחאה על המבנה הישן והפגום שבו למדו. אלא שאביה היה אז חבר מועצה והיא בעצם הפגינה גם נגדו.

ב־2012, כשהיתה בת 24, חנדקלו התחתנה ועברה לנוף הגליל, שם הפכה לפעילה מרכזית למען זכויות המיעוט הערבי ההולך וגדל. אחד המאבקים שהיא גאה בו במיוחד היה להכנסת ספרים בערבית לספריות העירוניות והנהגת שעות קריאה בערבית. לדבריה, אחרי שהתושבים הערבים הגישו עתירה  בנושא ב־2015, העירייה מיהרה להיענות להם כדי למנוע פסק דין תקדימי שישליך גם על נושאים אחרים ביישוב.

מאבק אחר, שנמשך עשור ועדיין לא הסתיים, היה להקמת בית ספר ערבי בעיר. כיום הילדים הערבים לומדים בבתי ספר יהודיים או בבתי ספר ערביים מחוץ לעיר. "יש 2,200 תלמידים ערבים, אבל אומרים לנו שאין צורך. הפחד של העירייה הוא מהכוח של בית ספר לבנות קהילה", אומרת חנדקלו.

מה חשבת על שינוי שם העיר מנצרת עילית לנוף הגליל כדי לבדל אותה מנצרת?

"מעולה, אני בעד. נצרת יש אחת. למה שתהיה נצרת ועוד נצרת מעליה?".

"הבנתי שאני לא פוליטיקאית"

חנדקלו היא עובדת המטה הראשונה של מטה המאבק בפשיעה של ועד הרשויות הערביות, אבל בוועד מתכוונים לגייס בעתיד גם רכז שינוי מדיניות, אחראי קהילות, מפתח משאבים ודובר. במקביל יוקם מלבד ועדת ההיגוי של המטה גם פורום של אישי ציבור ומומחים גם מהחברה היהודית כדי להציע מדיניות.

מה אמור לעשות המטה החדש?

"המטה ירכז את העבודה מול משרדי הממשלה כדי שכל התוכניות יתחברו וכל הגורמים שפועלים בנושא יהיו תחת מטרייה אחת", מסביר יו"ר ועד הרשויות הערביות וראש המועצה המקומית ערערה מודר יונס.

הבחירה למנות אשה לתפקיד מפתיעה.

"לא בחרנו אותה מכיוון שהיא אשה. היא הובילה את חדר החירום של ועד ראשי הרשויות במלחמה, רצתה את התפקיד ונראתה לנו הכי מתאימה. היא מכירה את הנושא והתנסתה בעבודה מול הממשלה וראשי הרשויות הערבים".

ובכל זאת יש חשיבות רבה למינוי של אשה לתפקיד הזה. הפשע המאורגן, מסבירה חנדקלו, משפיע ביתר שאת על נשים ערביות, כי "הוא מוסיף לכל החסמים של מחסור במקומות עבודה ובמעונות יום והיעדר שליטה בשפה העברית. יש שכונות שברגע שיורדת החשכה את לא ממש יכולה לצאת מהן או להיכנס אליהן, כדי שלא להיקלע ליריות. זה מונע מהרבה נשים לעבור הכשרות. הן גם רוצות להישאר לפקח על התא המשפחתי, כי הן יודעות שיש זליגה של צעירים לפשע המאורגן".

לדבריה, הפשיעה משפיעה עוד יותר על נשים יזמיות. "הם מזהים אשה עם עסק קטן ומתחילים להציע הלוואות, כדי להלבין הון. את מוצאת את עצמך בובה על חוטים של הארגון. הדבר הכי מאורגן בחברה הערבית הוא הפשיעה".

וישנו כמובן הטרור המגדרי. "הרבה נשים שרוצות להתגרש מאוימות", מסבירה חנדקלו. "בין שהן בנות זוג של עבריין ובין שהגברים פונים לסיוע של כנופיות נגדן. אתה יכול לדמיין מה השיח בבית כשהבעל מחזיק נשק".

כאקטיביסטית, לא מדגדג לך להיכנס לפוליטיקה?

"בגיל 26 הייתי מועמדת במקום החמישי ברשימה המשותפת של המפלגות הערביות לעיריית נוף הגליל ולא נכנסתי. קיבלתי אז כמה כאפות טובות והבנתי שאני לא פוליטיקאית".

לא היה נראה לי שמשהו מפחיד אותך.

"דווקא האומץ שלי הופך אותי לפוליטיקאית לא טובה. כי פוליטיקאי צריך לשמור דברים בבטן, בעוד ראויה בת ה־26 אמרה את כל מה שהיה לה להגיד. גם כיום אני לא יכולה להגיד משהו שאני לא מאמינה בו, אבל למדתי שאם כאקטיביסטית אני רוצה לשנות — אני לא שורפת גשרים. אני עושה תהליך".