עזרת נשים

"הנשים האלה מסתובבות בינינו כשקופות, חייבים לדאוג להן"

לפי נתוני הביטוח הלאומי, יש כיום בישראל 100 אלף בני זוג של משרתי מילואים, 97% מהם נשים שהנטל להמשיך את שגרת המשפחה וניהול הבית מוטל על כתפיהן. כ־3,500 מהן גם מטופלות בתינוקות בני יומם ומקבלות בעת הלחימה דמי לידה, מה שמגדיל את העומס הפיזי והרגשי. התמשכות הלחימה על פני מאה ימים ברצף עד כה היא חסרת תקדים, והמדינה, שגם כך נתפסה לא מוכנה ב־7 באוקטובר, היתה מוכנה עוד פחות לתמיכה נרחבת וממושכת כל כך בנשות חיילי המילואים (בשבוע שעבר הודיע שר האוצר באיחור על תוכנית סיוע בהיקף 9 מיליארד שקל למשרתי המילואים, לרבות הרחבת זכויות של בן הזוג, אבל היא עוד רחוקה מאישור). התוצאה היא שחיקה עצומה אצל הנשים, שצורכיהן נענים בעיקר באמצעות יוזמות אזרחיות שנולדו בשטח.

"נשות המילואימניקים" הוא ארגון שנולד לפני חודש ופועל במישור הפוליטי, בעיקר בוועדה לקידום מעמד האשה ובוועדת הכלכלה, וכן נותן סיוע משפטי. מטרת הארגון היא לבסס בחוק זכויות שנדרשות להתמודדות עם המצב החדש, כמו העברת זכויות לימי מחלה לבת הזוג, הקדמת שעת היציאה מהעבודה לאיסוף ילדים או הגנה מפיטורים. "2024 תהיה שנה שבה בני הזוג שלנו ימשיכו לשרת", אומרת ספיר בלוזר, ממייסדות הארגון, "לכן חייבים לשמור על הבתים של אלה שמשרתים. כיום הסיטואציה היא של אפליית נשים במקומות תעסוקה, כי המעסיקים לא רואים את הבעל שמסכן את חייו אלא אשה שתהיה פחות זמינה לעבודה".

ארגון אחר שפועל למען בנות זוג של אנשי מילואים הוא עמותת "לב אחד", שהוקמה עוד ב־2005 בימי ההתנתקות, ומאז הופעלה גם במלחמת לבנון השנייה ובתקופת הקורונה. לדברי ליאת אשל, ממקימות העמותה, "כשפרצה המלחמה היה ברור שחייבים להקים חמ"ל ולא לחכות שהמצוקה תתפתח, כי הקושי רק ילך ויגבר". אשל, אם לשישה, היא אשתו של הפעיל החברתי ארז אשל, מנכ"ל מדרשת עין פרת, שמגויס למילואים. "שני הגדולים שלי מגויסים, כבר אין לי תינוקות", היא אומרת, "אבל אני זוכרת היטב ממלחמת לבנון השנייה, כשבעלי היה מ"פ, את הצורך של נשות הפלוגה והמצוקה שלהן בכאוס של המלחמה. זה קיים גם במלחמה הנוכחית, שנמשכת כבר שלושה חודשים. וזה עוד לפני שמדברים על הסיכון עצמו, על החרדה מהדפיקה בדלת, על ה'הותר לפרסום' של מי שבעלה או ילדיה בחזית. חייבת להיות פה הרבה אחריות אזרחית, עד שהרשויות יתאפסו על עצמן".

מה העמותה עושה בפועל?

"אנחנו דואגות לעזרה במשימות כמו סידור הבית, טיפול בילדים, ארגון ארוחות, אפילו בלהחזיק את התינוקת כדי שתוכלי להתקלח. התחלנו עם מתנדבות חרדיות מהתארגנות 'אחיות מברזל', ובהמשך ראינו שצריך להגיע ליישובים נוספים ופתחנו את ההתנדבות לסטודנטים ולסטודנטיות שמקבלים על כך נקודות זכות. היום יש לנו במערכת כ־2,000 מתנדבים, ועדיין הפער בין הצורך למענה בלתי נתפס. הנשים האלה מסתובבות בינינו כשקופות וחייבים לדאוג להן".

"חייבים לשמור על הבתים של משרתי המילואים. כיום הסיטואציה היא של אפליית נשים במקומות תעסוקה, כי המעסיקים לא רואים את הבעל שמסכן את חייו במילואים אלא אשה שתהיה פחות זמינה לעבודה"

לא חסרה כאן מעורבות של המדינה?

"אוהבים להטיל אחריות על המדינה, אבל במקרה הזה צריך להבין גם את האחריות האזרחית. ברור שהמטרה היא להעביר בסוף את המקל למדינה, אבל יש תחומים שבהם המדינה לא תוכל לסייע בהיקפים כאלה. המדינה בנויה לתת מענה בשגרה, ועד גבול מסוים בחירום. פה נכנסת האחריות האזרחית".

חברת הכנסת וסגנית ראש עיריית ירושלים לשעבר רחל עזריה אחראית ל"העוגן למשפחות המילואימניקים", יוזמה שנולדה ב־7 באוקטובר ומשדכת בין מתנדבים לאמהות. "אני זוכרת היטב את החרדה כשבן הזוג מקבל צו 8, לוקח צ'ימידן וביי. אז לפני תשע שנים, במהלך צוק איתן, הקמתי בירושלים מוקד סיוע לנשות המילואימניקים, שמשדך מתנדבים לנשים שצריכות בייביסיטינג, אוכל, סידורים או הוצאת הכלב לטיול. עכשיו הקמתי מוקד ברמה הארצית".

איך מוצאים מי זקוקה לעזרה?

"שלחנו את טופסי בקשת העזרה ליחידות מילואים כדי שהמילואימניקים ימלאו אותו עבור בנות הזוג שלהם, כי ידענו שנשים לא מבקשות מיד בעצמן. כל טופס מיד משויך ליישוב ומותאם למתנדבים. אנחנו עובדות כמו יחידה צבאית ובכל בוקר עושות הערכת מצב. לקחנו מגה־אירוע לא מנוהל והפכנו אותו להתארגנות ארצית שנותנת מענה ספציפי. יצרנו שיתופי פעולה עם פרויקט פר"ח באוניברסיטאות, כך גם עם פרויקט המחויבות האישית של תלמידי תיכון, יש לנו שיתוף פעולה עם הצופים, עם החברה למתנ"סים".

התארגנות "מאמות חזקות ביחד" ממחישה את עוצמת התמיכה של קהילה חזקה. מאחוריה עומדת דנה מילר, אם לשלושה ילדים קטנים משכונת בית הכרם בירושלים. "אנחנו שכונה חזקה ומגובשת עם הרבה ערבות הדדית", אומרת מילר. "כשירדנו למקלט בשבת השחורה פגשתי זוג חדש בשכונה, שאב המשפחה קיבל צו 8. אשתו לא נולדה כאן ונראתה מפוחדת, עם שני פעוטות. ראיתי שיש הרבה אמהות צעירות בסטטוס הזה, נשים נורמטיביות שפתאום מגיעות לסטטוס של 'נזקקת' ומשוועות לעזרה. בשלב ראשון שידכתי לבד בין מתנדבים לאמהות בווטסאפ, וכיום אנחנו חמ"ל של 20 נשים שמסייעות ל־130 משפחות בעזרת 250 מתנדבים לצורך בייביסיטר, אוכל מבושל או עזרה בסידור הבית". לדברי מילר, הסיוע הוא מעבר להישרדותי. "יזמנו גם יום מסאז' ודיקור בזמן שסידרנו להן בייביסיטר. הלב הוא שיבינו שהן לא לבד, שרואים אותן".

מרים סלע, אם לשני ילדים קטנים מירושלים, הקימה מערך סיוע באמצעות שירות וולט. "בצמרת הדברים שמכבידים נמצא האוכל", אומרת סלע. "במיוחד כשמדובר ביולדות טריות שיש להן עוד ילדים בבית. בשבועיים האחרונים גייסתי 25 אלף שקל ואני מנסה לגייס עוד, כדי לתת קוד קופון לוולט של 250 שקל למשפחה. בסוף אנשים התעייפו וזו עזרה גדולה".

ניצן שכטר, אם לילד בן כשנתיים מחדרה, מנהלת עם שותפה את קבוצת הפייסבוק 'נשות המילואימניקים והקבע — נשים, אחיות, אמהות, חברות של משרתי מילואים, קבע וחובה', שבה 6,500 חברות. "אני נשואה לאיש קבע, וב־7 באוקטובר הבנתי שזו עומדת להיות מערכה ארוכה", מספרת שכטר. "בקבוצה אנחנו מעלות תכנים שיכולים לסייע ועושות שיתופי פעולה עם 'העוגן' או עם הקרן לסיוע למילואימניקים (שנפתחה במלחמה ומאפשרת החזרי הוצאות על נזקים כלכליים, ד"ב). כאשר פניות נופלות בין הכיסאות, אנחנו מנסות לסייע בעזרת אנשי מקצוע. התחלנו גם שיתוף פעולה עם דוקטורנטיות מהאוניברסיטה העברית שמסייעות לנשות מילואימניקים שהן גם סטודנטיות בסיכומים ובעבודות, ונפיק פנקס של 'דעו את זכויותיכן'. בכל פעם שעולה צורך מהשטח, אנחנו מיישמות".

דיאנה בחור ניר ורוני דורי