חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// ההתייקרויות דורשות התגייסות צרכנים /// הכדורגל בשבת מעסיק אנשים יותר מאיומים אחרים /// אגרת הגודש מחייבת תושבים להביט במראה /// צוקרברג מפוצץ אשליה ניהולית
הרשתות נגד הספקים
הצרכן נקרא לזירה
בקרב על עליות המחירים יש כמה סיבובים. עכשיו אנחנו בסיבוב הראשון: הספקים מייקרים, הרשתות עושות שרירים. שופרסל, יינות ביתן, ויקטורי ואושר עד מחרימות את יוניליוור, המייקרת הבולטת, ובעצם מסירות ממדפיהן את מוצרי תלמה, בדין, קנור, קליק ועוד. זה אקט משמעותי, אבל הוא לא מספיק. כי הסיבוב הבא שייך לצרכנים, שלא יכולים להסתפק בעידוד מהיציע. אם הם ימשיכו לקנות קורנפלקס, מרכך כביסה, אבקת מרק או סתם ממתק במקומות אחרים, הם יסמנו ליוניליוור וגם לרשתות שלא אכפת להם מההתייקרות. אם, מנגד, הם ידבקו בקנייה ברשתות ויביאו לירידה ניכרת במכירות ענקית המזון, הם יחזרו למשחק.
היה רגע שבו הצרכנים היו חלק מהמשחק. הוא התרחש לפני יותר מעשור, קראו לו "המחאה החברתית", וזה עבד. "יושב אצלי בדירקטוריון חבר חדש, וירטואלי", אמר אז מנכ"ל אחת מיצרניות המזון הגדולות במשק, והדגיש שמדובר ב"נציג המחאה החברתית". ואכן, רוב השנים הללו היצרניות והיבואניות נזהרו מלהעלות מחירים, גם כשנאלצו לספוג התייקרויות בחומרי הגלם ובתשומות — כי הרי אפשר, זה מתברר בכל פעם מחדש, לספוג התייקרויות בלי לגלגל אותן אל הצרכן. אבל מתישהו הנציג הווירטואלי של הציבור בשולחן ההנהלה התחיל להתעייף. החברות החליטו לנסות לבדוק את הערנות שלו, ולהעלות מחירים. זה, והיציאה מהקורונה, וההייטק, והחשש מאינפלציה גוברת בהמשך, וחוסר היציבות הפוליטית — אבל בעיקר זה, התחושה שהציבור יספוג עוד ועוד התייקרויות.
הוא לא חייב. הוא יכול לעמוד לצד הרשתות המחרימות. לא מאהבת מרדכי — גם הן יודעות להרוויח ממנו היטב — אבל מתוך הבנה שאי אפשר לסמוך רק על זה שאחרים יעשו שרירים, ואי אפשר להסתפק בהתמרמרות בסלון או ברשת. כדי לחזור לשולחן ההנהלה, הצרכן הישראלי צריך לוותר על הקורנפלקס או החטיף שהוא אוהב, לפחות לזמן קצר. זה קרב קטן, אפשר לעמוד בו. יהיה יותר קשה לדרוש מהקונים לוותר על מותג החיתולים המועדף על ילדיהם כי הוא התייקר. עדיף להתחיל לבנות את רוח ההתנגדות במקומות קלים יותר, בשלב זה בלי להקריב את הטוסיק של התינוק. עכשיו זה הרגע.
/// גלית חמי
כדורגל בשבת
הפוך, סמוטריץ'
חיסול מערכת המשפט, גזענות, הדרת נשים ולהט"בים, אפרטהייד — הכל בסדר, רק אל תיגעו לנו בכדורגל. מתברר שגם למצביעי הקואליציה היהודית המנצחת יש גבולות שאסור לחצות. בצלאל סמוטריץ' נהג כטירון פוליטי כשהזדרז לפעול לביטול משחקי כדורגל בשבת. פוליטיקאי מיומן יותר היה עובד בהדרגה, מהקל אל הכבד. מתחיל קודם במה שלא יקומם את הציבור, במה שיעבור בשקט מתחת לרדאר בלי לעצבן אף אחד — סיפוח שטחים, התעמרות במיעוטים, די־9 על בג"ץ, כאלה — ורק אחר כך, כשתבשיל השעה ויוכשרו הלבבות, מנסה להחליק את השנוי במחלוקת בלי לעורר מהומות. במקום זה הוא מיד הצית אינתיפאדה.
/// משה גורלי
צילום: רויטרס
מפת הגודש
שיעור בהגדרה עצמית
השבוע פורסמה ב"כלכליסט" המפה המפורטת של הטבעות שבהן תיגבה אגרת הגודש המתוכננת בגוש דן. הפרסום והתגובות המחישו שתי אמיתות קדומות ונצחיות: בכל חלוקה, בכל תוכנית, בטח בכל שרטוט מפות, יש אלמנט שרירותי מרכזי — למה הגבול עובר כאן ולא שם? — ועל כל חלוקה תמיד יהיה מי שיתקומם. הפעם, למשל, אלה תושבי רמת אביב, שיידרשו לשלם בכניסה למרכז ומתקוממים על ה"ניתוק" שלהם מהעיר. נראה שהם קצת פספסו את הרעיון שהמטרה היא בדיוק למנוע כניסה של כלי רכב ללב המטרופולין בשעות העומס, מה שמצייר את המאבק שלהם כמגוחך ומנותק. אבל גם הוא מציף איזו אמיתה נצחית, על הצורך בהשתייכות והגדרה עצמית. מוניציפלית תושבי רמת אביב, רמת החייל או צהלה הם אכן חלק מתל אביב, אבל מבחינות רבות דיירי רחוב כצנלסון בגבעתיים הרבה יותר מחוברים ללב העיר. קו הארנונה גם הוא שרירותי, מדומיין, להבדיל מהגבול הממשי של נחל הירקון ש"מנתק" את רמת אביב. גם אם תושבי עבר הירקון הם תל־אביבים בהגדרה, בפועל הם גרים במרחב אנטי־אורבני, מנוגד למהות האמיתית של עיר, שבה, בין השאר, נוח ונכון יותר להתנייד בלי מכונית. אי אפשר גם לזעוק שאתה גר בתל אביב וגם להידרש לרכב כדי להגיע לתל אביב; ואם זה נראה כמו פרבר, מתנהל כמו פרבר ומלא ב־SUVים כמו פרבר, אז זה לא כיכר דיזנגוף או פלורנטין.
/// יובל שדה
צוקרברג מפטר
באימפריה אין מקום לעיוורון
אנחנו מדמיינים שמי שעומדים בראש חברות ענק, כאלה שהגיעו לשוויי של יותר מטריליון דולר ומגלגלות הכנסות של מאות מיליארדים, יודעים מה הם עושים. שיש להם חזון ואסטרטגיה, שהם חריפים ושקולים, בוחנים כל התפתחות וערוכים לכל אפשרות. אחרת איך עוד אפשר להסביר את הצמיחה העסקית האדירה ואת השתלטות החברות שלהם על הכלכלה העולמית? מה שקורה בשבועות האחרונים מראה שזה לא בדיוק המצב. חברות טכנולוגיה רבות עצרו, בחריקת בלמים כמעט, את גיוסי העובדים הנרחבים שלהן. אחת מהן, מטא, אמורה אפילו לפטר אלפי אנשים. זה לא קורה בגלל, או רק בגלל, השינויים בשוק — זה קורה גם כי המנכ"לים של החברות הללו לא ידעו להיערך לשינויים האלה, בוודאי לא לצפות אותם. בזמן הקורונה, כשהביקוש למוצריהן היה בשיא, הם ניווטו את ההכנסות העודפות להרחבת החברות, יצרו ארגונים מנופחים ולא העלו על דעתם שהגאות היא זמנית. חזון? אסטרטגיה? חריפות? שיקול דעת? גמישות מול כל אפשרות? לא, פשוט עיוורון אנושי בסיסי. כמו כולנו — רק עם מיליארדים בכיס, ואפשרות להוציא לדרך פיטורים המוניים בהינף יד.
/// עומר כביר
צילום: אי.אף.פי
מילת השבוע
//
דור סער־מן
הפסקה שנועדה להוציא אותך גבר־גבר
חזרתה של קואליציית ימין־חרדים מחזירה לחיינו גם את פסקת ההתגברות, ומתברר שבינתיים היא נהפכה לתנאי סף להצטרפות לממשלה. האדמו"ר מוויזניץ' אפילו קבע ש"הלכתית" אסור להיכנס לקואליציה ללא הסכמה על חקיקת הפסקה הזאת, כאילו גורל העם היהודי כולו מוטל עליה.
ההילה הכמו קדושה שעוטפת בהדרגה את העניין החוקי הזה כרוכה בשמו. הרי כל החיים אנחנו צריכים להתגבר — על כאבים, אכזבות, קשיים, מכשולים, אויבים או סתם אנשים שמחלישים אותנו. מילדות אומרים לנו להתגבר, קושרים בין התגברות לחוסן, לצמיחה, לפוטנטיות. התגברות היא משאת נפש, וכולנו רוצים להרגיש שאנחנו מתגברים. אז מה אם כאן לא מתגברים על האיום האיראני או על הטרור הפלסטיני, אלא על בג"ץ. השימוש במילה התגברות מסמן בבירור את בית המשפט כאויב או מקור לכאב, ומבהיר שהכוח יכול לצמוח רק אם נביס את השופטים העליונים. לפי תומכי ההתגברות, ניצבים כאן, זה מול זה, שני צדדים ניצים בקונפליקט תמידי, והאחד לא יחיה עד שהשני ימות.
ויש עוד עניין: ההתגברות קשורה גם בגבורה, ובגבריות. מי שמתגבר הוא גבר־גבר. לכן זה לא מקרה שמדברים עליה כל כך הרבה. לא בטוח שצריך בכלל לחוקק אותה, מספיק לנופף בה, שופוני נוטף טסטוסטרון, כמו אגזוז רועם של ג'יפ גדול שנועד לסמן מי כל יכול. זו לא התגברות בריאה, זה שוב עוד סיבוב של גבריות רעילה.
