אפשר לשרוד כקומיקאית בעולם של סטנדאפיסטים צעירים, חדים ונוירוטים?

"אני לא מגדירה את עצמי עד הסוף כקומיקאית, ובטח לא בקטגוריה של סטנדאפיסטים. זה לא הטמפרמנט שלי, אני לא באותה קטגוריה. בסטנד־אפ בארץ יש חוקים מאוד ברורים, המון פאנצ'ים פר דקה, והכל פונה לקהלים רחבים כדי לשרוד. לי אין כוח לזה, ועם הזמן גם פחות ופחות סבלנות. אין לי כוח לאנשים שאני מרגישה את המאמץ המתמיד שלהם לכבוש ולהרשים אותי. זה גם עניין של גיל, ובגילי את יודעת מה מייחד את ה'בוטק'ה' של הפלאפל שלך - ואני גם מודעת למגבלותיי.

"אין לי כוח להתאמץ נורא כדי להצחיק, אני יותר נהנית מלהגיד משהו שההומור הוא תוצר לוואי שלו. אני יודעת לדבר על דברים ברצינות ויש שם גם הומור. בתוכנית הבוקר שלי ושל אור ישראלי ברדיו אני מנסה לגעת באקטואליה בכל הטווח, מהריב בין סטטיק לבן־אל עד הסכסוך הישראלי־פלסטיני. אפשר להתעסק באופן חכם או מטומטם בשני הקצוות, ברצינות ובצחוק".

איך נשארים רלבנטים בתחום?

"אני נורא עסוקה בללמוד כל הזמן. ללמוד הכל, לא משנה מה. מתמטיקה בשביל שיעורי בית עם הילדים, צרפתית, הרצאות של גיל הזהב, אני לא מפסיקה ללמוד. לתת למוח להמשיך להתפתח זה הדבר היחיד שאפשר לעשות כדי להילחם במלחמה שנפסיד בה בטוח. זה, ופלסטיקאי טוב. אבל אני לא חיה באשליה שאפשר להישאר צעירים בועטים ורלבנטים לנצח".

את משקיעה בתחזוקה כדי להשיב מלחמה גם במובן הפיזי?

"בצפון תל אביב רואים את כל הקשת בתחום הזה, כולל 'תמרורי אזהרה' בקניון, גברים ונשים שהגזימו מאוד. אבל תחזוקה היא מאוד 'אישיו' כי אני רוצה להרגיש טוב בתוך גופי ואני עושה הרבה ספורט. להישאר צעירה זה חסר סיכוי, אני מעדיפה להתמקד בשאלה איך מתבגרים עם חוכמה, הומור וחן".

קצת אחרי גיל 30 חלית בסרטן בבלוטת התריס. כמה זמן עבר עד שהצלחת לצחוק על זה?

"היו שבועות מאוד מפחידים, עד שהתברר מה יש שם בדיוק. אבל אני בן אדם של הומור שחור קיצוני - ואני מודעת לזה שהוא לא מתאים לכולם ושגם בין מבוגרים הומור צריך להיות בהסכמה. אבא שלי חלה בסרטן למשך חמש שנים ומת ממנו. רוב הזמן זה לא מצחיק, אבל סביב זה היה לו הומור מדהים. פעם, אחרי בדיקה טובה יחסית, הוא אמר לי 'עינבי, תכתבו במודעת האבל מת ממחלה קלה'. ובהספד עליו ציטטתי אמירה שלו, שהוא לא הולך להלוויות כי הוא לא ילך להלוויה של מישהו שלא ילך להלוויה שלו".

לא פשוט.

"אני ערה לזה שבשביל אנשים הומור אומר שאתה לא מתייחס למשהו מספיק ברצינות. אבל בשבילי, כמה שהמצב יותר גרוע והאימה יותר גדולה, כך ההומור יותר נחוץ. זה מנגנון התמודדות ועיכול שאי אפשר בלעדיו".

ועל עצמך בזמן המחלה זה עבד?

"לא תמיד אפשרי לצחוק, זה דורש זמן וקצת מרחק. אבל בסוף, כשמסתכלים על החומרים שהכי מצחיקים אותנו, הם תמיד יושבים על כאב. אני באמת חושבת שאם בתיכון אתה גבוה, בלונדיני, טוב בכדורסל והולך לך עם בנות, אתה לא צריך הומור, זה נשק של חלשים. בר רפאלי, אם יש לה הומור, שתתרום למי שזקוקה לזה. הומור זה נשק של אנשים שצריכים להילחם על משהו".

הורייך התגרשו בצעירותך, במשפחה שבאת ממנה לא הכל עבד. את מרוצה מהבית שבנית?

"משפחה זה פורמט מורכב, וכשהיא עובדת טוב זה ראוי לציון ולא טריוויאלי. אבל אני גם מפחדת להגיד שהמכונה עובדת, כי אז יתברר שעופר מנהל חיים כפולים ויש לו משפחה נוספת באילת או משהו".