ב

־22 בפברואר, 1942, נמצאו הסופר האוסטרי שטפן צווייג ורעייתו לוטה מתים במיטתם בעיירת הנופש פטרופוליס שבברזיל, לאחר שהתאבדו שניהם בעזרת כדורי הרגעה. 80 שנה חלפו מאז, ונראה שצווייג חי מתמיד, דווקא בישראל: 12 מכתביו ראו אור בשנים האחרונות —  מספר חסר תקדים עבור סופר יחיד — והשבוע הושקה "אגודת הידידים הישראלית של שטפן צווייג", שהוקמה בידי הדובר והיועץ שי (שאקו) דוד, במפגש חגיגי בהשתתפות חוקריו המובילים בארץ. "נדיר לראות סופר שמתורגם שוב ושוב בתדירות כזו". אומרת ד"ר דקל שי שחורי, אחת הדוברות באירוע. איך קרה שדווקא צווייג הפך לטרנדי, ודווקא עכשיו?

האהבה של הישראלים לצווייג אינה חדשה: עד 1948 היה צוויג הסופר המתורגם ביותר לעברית מגרמנית, יותר מגתה. "כי הוא יהיה יהודי, לא נוצרי ולא מומר", אומרת שי שחורי, ומוסיפה כי בשנות הארבעים ספריו שווקו כספרות זולה: ספרונים קטנים בכריכות רכות, "כמו רומנים רומנטיים זולים, שזה מתאים, כי רובם הם סיפורי אהבה, ומהטקסטים שלו שעונים לקטגוריה הזו תורגם כמעט הכל".

בעיניו של יו"ר הכנסת לשעבר אברהם בורג, אחד מחברי המועצה הציבורית של אגודת הידידים, העניין המתעורר בצווייג נובע מהרלוונטיות של יצירתו החשובה ביותר, זו ששלח הסופר להוצאה שלו יום לפני שהתאבד — "העולם של אתמול". "בניגוד למתאבדים אחרים, כמו וולטר בנימין, ז'אן אמרי ופרימו לוי, כתביו של צווייג אינם מיואשים", מסביר בורג. לעומת זאת, הם ספוגים בזוהר המיוחד של מפנה המאה, ובייחודיות של המקום שבו חי ויצר מרבית חיו — וינה. "זה היה המקום שבו נוצרה 50% מתרבות המערב לפני המלחמה", מזכיר בורג, "שם הסתובבו במקביל צווייג והרצל, היטלר ופרויד. במובן הזה, החזרה ליצירות שלו היא אפקט הפאנטום, חוזרים אליו בחיפוש אחר רגע ההשתנות, רגע קריסתה של המודרנה — לא הכרונולוגי אלא התמטי. אנחנו נמצאים בעידן של מגמות עולמיות רגרסיביות: פוטין, ארדואן, דאעש, בית המקדש השלישי — העתיד של הדור הבא מפחיד אותנו ולכן אנחנו רוצים לחזור אל גדולת העבר".

האבחנה של בורג מתחדדת עוד יותר כשרואים שב"אגודת הידידים הישראלית של שטפן צווייג" חברים לא מעט חברי כנסת ושרים לשעבר מהשמאל הציוני, ובהם יוסי ביילין, איילת נחמיאס־ורבין, יעקב פרי ואיתן כבל. בהקשר הזה קל להבין מדוע סופר שהתאבד ב־1942 הפך ליקיר השמאל ב־2022: כתביו מעלים נושאים אוניברסליים, אבל נושאים עמם את רוח המקום והזמן, באותו רגע היסטורי של לבלוב ופריחה תרבותית חסרי תקדים ותעוזה מחשבתית; והיהודיות שלו איננה דתית, היא גמישה וכה לא דוגמטית, עד שאפשרה לו לשתף פעולה עם ריכארד שטראוס בכתיבת הליברית לקומדיה מוזיקלית כבר כשהיה שר התרבות של הרייך ב־1933.

שירת הברבור שלו על עולם האתמול שאבד הופכת את צווייג לסופר הבית של מי שמרגישים שלקחו להם את הבית, שחלומם על מדינה שוויונית התנפץ, שמזדהים עם האיש שלאחר האנשלוס החל לחתום על מכתביו, "שטפן צוויג, לשעבר סופר, כיום מומחה להשגת אשרות כניסה", וגודשים בימים אלה את השגרירויות הזרות בניסיון להשיג דרכון, שחשים, כפי שכתב במכתבו האחרון, ב־30 בינואר 1942, כי "חיי הדור שלנו, נסתם עליהם הגולל, אין בידינו כוח להשפיע על מהלך המאורעות, ואין לנו זכות להשיא עצות לדור הבא אחרי שהכזבנו בדורנו שלנו".

בעוד שהפרוזה הרומנטית של צווייג עשויה לשמש לקוראי מחנה השמאל ככדור הרגעה, היא גם טומנת בחובה את ידיעת הסוף, והתחושה שהרגע הזה, בזמן ובמקום, תחושת החירות המחשבתית והפוליטית, מגיע לקיצו — כשמי שמתאבד בהילוך איטי לנגד עינינו היא הדמוקרטיה הישראלית עצמה. ייתכן וזוהי גם הסיבה לכך שכתביו "היהודיים" יותר, ברובם מעשיות פולקלוריסטיות, אינם זוכים לאותה עדנה עכשווית, כי אנחנו מעדיפים לראות את צווייג כמי שיהודיותו אינה מכריזה על עצמה בריש גלי, ואינה שמה את המרכיב הזהותני הזה בראש רשימת המאפיינים המגדירים שלה. היהודיות שלו היא ברוח ובשכל, ללכת עם ולהרגיש בלי, של מי שאפילו שמו אינו נושא את אותו צליל מובהק שנושאים חבריו הווינאים כמו דויד פוגל או גרשון שופמן.

אותה הזדהות משאירה מחוץ לפריחה הנוכחית של צווייג גם את כתביו הפציפיסטיים יותר, כי גם כשהוא חולם חלומות אסקפיסטיים על וינה המעטירה ועל שלום, השמאל הישראלי נותר ישראלי, ויודע שעליו להיכון למלחמה. עם כל חלומו על מציאות אחרת, רגליו נטועות היטב באדמת הכיבוש, שבה "פציפיזם" היא המילה הגסה מכולן, אפילו יותר מ"סמולני". כל שנותר לו הוא לנסות ולהקפיא בזמן את הרגע שלפני ההתנפצות ולדעת שהיא ממתינה ממש מעבר לפינה.