חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// לממשלת השינוי יש משימה ראשונה חשובה /// החשדות לשחיתות הם המשך לימי המגפה ומירון /// התרופה לאלצהיימר מבשרת על גמישות הרגולטור /// בזוס לא מפחד כלל
לקראת השבעה
המשימה: שקט
גם אם אלה ימיו האחרונים של בנימין נתניהו כראש ממשלה, דבר לא מבטיח לנו שהקומפרסור לא יפסיק להרעיש. כראש האופוזיציה שמורות לנתניהו יכולות הטרלה לא מבוטלות. ובכל זאת, מותר לקוות לאופק חדש, נורמלי יותר. לתקופה שבה גנרטור מבלפור יפסיק לטעון אותנו בשנאה הדדית, ועושי דברו בממשלה, בכנסת, בתקשורת וברשתות החברתיות אולי, בהדרגה, יפסיקו לדבר על בגידה, סכנה לביטחון המדינה, שואה ושמאל, שמאל, שמאל. ואולי, רק אולי, לא נשמע עוד על ניר אורבך. זו המשימה הגדולה של ממשלת השינוי: להחזיר איזו שפיות לחיינו, איזה שקט יחסי. ולא רק של הממשלה, גם של התקשורת, למשל של הערוצים שיגלו שלא חייבים לשדר כל הצהרה של נתניהו, ולא חייבים שופר בכל פאנל. הרי תכלית הקמתה של הממשלה החדשה, סיבת קיומה, היא הצורך לנתק את נתניהו מהשלטון, לעצור את פולחן האישיות, להציב גבולות לאינטרסים חשודים ולשקם את הדמוקרטיה. אולי קצת, לרגע, שקט. אלא אם כן הרעש עד ההשבעה יגרום לנו להתחרש.
/// משה גורלי
פרשת בבצ'יק
פגיעה בציבור כמדיניות
חשדות השחיתות החדשים — שהובילו השבוע למעצר או חקירה של מוטי בבצ'יק, עוזרו של שר הבריאות, ואחרים, כולל מנכ"ל תנובה ומנכ"ל חברת תרופות — מטרידים במיוחד. אם הדברים נכונים, הרי שהחלטות שנוגעות לנושאי בריאות, לחיים ומוות, הוטו לטובת תרומות לחסידות גור, וזה נורא.
קשה שלא לראות את הקו המקשר בין הפרשה הזאת להתנהלות המגזר החרדי בקורונה וגם לאסון במירון. בכולם הועמדו מעל הכל אינטרסים של מנהיגי החרדים, כאלה שלא ייצגו את הצרכים של הציבור החרדי עצמו ולפעמים עמדו ממש בניגוד לטובתו. זה נגע לבריאות ובטיחות גם בקורונה, גם במירון, ואולי עוד הרבה קודם, אם החשדות יוכחו כנכונים. זו ממש אסטרטגיה מבוססת. ולא רק החרדים משלמים בגללה את המחיר, אלא כולנו.
לפחות הפעם יש גורם בלתי אמצעי שחוקר את העניין — היחידה הארצית לחקירות הונאה, שעוקבת אחרי הסיפור כבר ארבע שנים. גם את אסון מירון המשטרה חוקרת, אלא שהיא גם חשודה באחריות לאירועים, ונציגי הציבור החרדי עשו הכל כדי למנוע הקמה של ועדת החקירה המתבקשת. אולי, כשבשבוע הבא הם יהיו סוף סוף מחוץ לממשלה, תוקם כזאת.
/// שחר אילן
התרופה לאלצהיימר
בשורה גדולה, ועוד אחת
לראשונה זה 18 שנה, יש תרופה חדשה לאלצהיימר. Aduhelm מבית ביוג'ן מתמקדת במחלה עצמה ולא בסימפטומים, ובכך נבדלת משאר התרופות שאושרו בשנים האחרונות. בעולם של תוחלת חיים עולה, כשהמחלה נהפכת לאחת הנפוצות באוכלוסייה (אבל המחקרים המתרבים עוד לא יודעים לזהות מה בדיוק גורם לה) — מדובר בבשורה של ממש.
ויש כאן עוד בשורה. בניסויים של ביוג'ן, התוצאות התבססו על דיווחים של המטופלים, שלפיהם השחיקה בכישורי החשיבה שלהם הואטה. זה לא מדד ממש אובייקטיבי, קשה לחלץ כאן תוצאה עם שיעור מובהקות מקובל, והשורה התחתונה לא לגמרי חד־משמעית. ובכל זאת, ה־FDA אישר את התרופה לשימוש. זו כנראה תוצאה של הקורונה ושל אישור החיסונים המזורז: הרגולטור הבהיר אז מראש שיאשר חיסונים גם אם היעילות לא תהיה מקסימלית, הספיקו לו יותר מ־50%. נראה שהוא מרשה לעצמו להיות נועז יותר, ומוכן לשלם מחיר בדמות חוסר ודאות מסוים — לטובת האנושות.
/// סופי שולמן
בזוס בחלל
גבולות האחריות
בחודש הבא יעלה מייסד אמזון ג'ף בזוס על אחת החלליות של החברה שלו, Blue Origin, וייצא למסע קצר בחלל. זו תהיה הטיסה המאוישת הראשונה של החברה, והיא תהיה הבילוי המרכזי שלו בחופשת השחרור, שבועיים אחרי פרישתו מניהול האימפריה שהקים. המשקיעים, כך מדווח, די מודאגים. אפילו אלון מאסק, לא מהאנשים הכי מיושבים ומחושבים בסביבה, עוד לא עלה על חללית מבית ספייסX שלו וממתין בינתיים, אחרי ששתי טיסות מאוישות כבר עברו בשלום. אבל בזוס כנראה לא מודאג, או שלא התעכב על האפשרות שתקלה או חלילה אסון בשיגור יפילו את מניית התאגיד ועלולים לגרור אותו, ואת כמעט מיליון עובדיו, למערבולת הרסנית. אולי בזוס הגיע לשלב בחייו שבו הוא מרגיש שהוא כבר לא חייב כלום לאף אחד. אולי לא נכון לצפות ממנו לנהוג אחרת. אבל למשקיעים, ובכן, בהחלט יש סיבה לדאוג, ולקוות שהאיש שבנה את החברה בצלמו ובדמותו, ושלא מתנתק ממנה באופן מוחלט גם אחרי שיעזוב את כיסא המנכ"ל, יחשוב על העובדים והלקוחות, ויישאר עם רגליים על הקרקע קצת יותר משבועיים.
/// הגר רבט
צילום: רויטרס
מילת השבוע
//
דור סער־מן
למה נאחזנו בספר כל כך הרבה זמן, ולאן המשכנו ממנו?
שבוע הספר חוזר אחרי שנה של הפוגת קורונה, ועמו שוב הדיונים בשאלה אם אנחנו קוראים יותר או פחות ולמה וקינות "מה נשאר מעם הספר". הוגדרנו עם הספר כי הבאנו לעולם את ספר הספרים. גם התיאולוגיה הנוצרית, בניסיון להצדיק את המשך קיומם של היהודים, טענה שאנחנו קיימים כי אנחנו עדיין צריכים להפיץ את "הספר". במשך רוב ההיסטוריה לא היתה לנו אדמה, ולא אימפריה, שום כוח פוליטי, אפילו לא ממשל, ובטח שלא כסף. כל מה שהיה לנו זה ספר. אז גם המחלוקות שלנו היו על ספרים. ספרים אסורים, ספרים מותרים, ספרים מסתוריים. פלגנות שלמה על ספרים.
כך שאין דרך להבין את כל הזהות היהודית בלי לחשוב על ספר. אבל ספר, בסופו של דבר, נועד לספר סיפור. וכל עם מוגדר על ידי הסיפורים שלו. כל אדם מוגדר על ידי הסיפורים שלו. כל תקופה, כל זיכרון אישי או לאומי או אוניברסלי. כך שככל שחלפו השנים, אל ה־ספר הוספנו עוד ועוד סיפורים. כך שהתחרות לספרים אינה המסכים, אלא פשוט הסיפורים האחרים. אנחנו כבר פחות נצמדים לספר האחד כי כבר יש לנו אדמה וכוח פוליטי ואפילו כסף, והם מניבים עוד ועוד סיפורים. אנחנו פחות נזקקים לספרים, כי המציאות מציפה אותנו באינספור סיפורים. הם בטלוויזיה וברשתות ובחדשות, וכוח המשיכה שלהם חזק. סיפורי ביבי וסיפורי בנט, סיפורי חזבאללה וסיפורי חמאס, סיפורי ספורט וסיפורי רכילות. שפע תחרות. אבל דווקא היא זו שבסוף מחזירה אותנו לספרים. בין כל כך הרבה סיפורים שנולדו לפני דקה ומחזיקים דקותיים, לפעמים הבריחה היחידה היא לשקוע באיזה רומן רחב יריעה. אולי לא ה־ספר של עם הספר, אבל בהחלט שווה קריאה.
