"וְאֵיךְ יִחְיֶה אָדָם? וְאֵיךְ יוּכַל לָהֶם, / לְבִעוּתֵי הֹוֶה וּלְרֹגֶז הַבָּאוֹת, / בְּאֵין לוֹ כְּנַף־מַחְסֶה, בְּאֵין לוֹ חֵיק־הָאֵם / שֶׁל זִכְרוֹנוֹת?"

רחל, "וגם ההד נדם"

"

אני נחשב לקים קרדשיאן של הפארמה", מורי ארקין שולף דימוי לא צפוי, "וקצת נמאס לי מזה. אני לא מזדהה עם הטיפוס הזה שהוא אני שמופיע בעיתונים".

ומה אתה עושה עם זה?

"אם בגילי יש אנשים שעוברים ניתוח לשינוי מין, אני עובר ניתוח לשינוי אופי".

כלומר?

"כולם רוצים להיות על־זמניים באיזושהי דרך. במיוחד כשאתה מתקרב לתחנה האחרונה. חילונים נוטים למיסטיקה חילונית, דברים שישאירו אחריהם. הרצון להשאיר מנגינות זה המיסטיקה החילונית".

זה מה שמורי ארקין עושה בשנים האחרונות: משאיר מנגינות. יושב מול שיריה של רחל המשוררת, צולל אל המילים, כותב לחנים, ועכשיו מוציא אותם באלבום חדש, 13 שירים, שנקרא "סיפורי בדים — נשים שרות רחל" (נענע דיסק, וזמין גם בפלטפורמות הדיגיטליות). כל המילים שלה, כל הלחנים — והמימון — שלו, והקולות הם של איה כורם, יעל דקלבאום, מיקה שדה, מרים טוקאן ועוד.

הוא בן 68, אחד מעשירי ישראל, עם הון ש"פורבס" העריך באחרונה ב־1.4 מיליארד דולר. הפעילות העסקית שלו צמחה מיבואנית התרופות אגיס, וכיום, במסגרת חברת ההחזקות ארקין הולדינגס, היא כוללת מגוון בעלויות והשקעות בחברות בתחומי הבריאות (פארמה, מכשור רפואי ועוד) ובענפים נוספים. מה לו ולמשוררת בודדה שמתה משחפת לפני 90 שנה? דווקא האופל משך אותו, מתברר.

"השירים המוכרים של רחל, אלה שכבר הולחנו, הם בגוון של משוררת ענוגה שמתגעגעת מאוד לנופי הארץ, חולמת על הכנרת ועל אהבה רומנטית. ככה מכירים אותה", הוא אומר. "זו דמות סינתטית שנולדה בהלחנה סלקטיבית של השירים שלה. הטקסטים שאני בחרתי מגלים עוד טפח מהיצירה של רחל וגואלים אותה מהדמות הענוגה הזאת". הוא אמנם לא הצליח להימנע מ"רק על עצמי לספר ידעתי" הקאנוני, אבל השירים האחרים אכן הולכים לכיוונים פחות מוכרים. "יש לה שירים שעוסקים במוות, או באהבה קשה ומרה, מזוכיסטית אפילו, והם לא ידועים. שירים דיכאוניים כגון 'אל תרשיעני', שבו היא מדברת על 'חץ נקמתי המורעל'. אנחנו מתקשים לחשוב על רחל הענוגה באופן הזה. יש בה צדדים מכמירי לב, אהבה מרה, פתולוגית כמעט, שמרעילה אותה, עם גבר שיש לה מגעים חטופים איתו, שאחריהם היא מרגישה מושפלת. אגב עשיתי מחקר היסטורי קטן על רשימת המאהבים שלה, ולא הגעתי למסקנה חד־משמעית מי הגבר הזה".

והלכת על לחנים בסגנונות מפתיעים.

"צריך להצדיק את זה שאתה מלחין שוב את רחל, אז אתה לא יכול להיות אולד פאשן".

איך אתה מלחין?

"אני מנגן את השיר בגיטרה, ואז מקרקר אותו בקול צפרדע, ואחר כך מקליט אותו עם אשתי, דוריס — יש לה קול נהדר, היא היתה זמרת במקהלת כפר שמריהו, לא לזלזל. אני מקרקר ומקליט באופן הכי פרימיטיבי, ואז שולח את השיר לעידן טולדנו, מעבד מדהים שהופך את הזמזומים שלי ליצירה מוזיקלית". טולדנו הוא מעבד רב־ניסיון, במגוון סגנונות, כולל עבודה עם התזמורת האנדלוסית, ניצוח על מקהלות ששיתפו פעולה עם אמנים כגון בובי מקפרין וחוה אלברשטיין והפקת אלבומים. "אמרתי לעצמי: הוא לא יקשור את שמו עם משהו מגוחך, פנינה־רוזנבלומי כזה", מסביר ארקין את הבחירה בו, "אז הוא ניהל את העיבוד של השירים".

לך עצמך יש השכלה מוזיקלית?

"לא, בכלל לא".

אבל למדת לנגן בגיטרה?

"בילדות. הכריחו אותי לנגן באיזשהו כלי, אז חשבתי שהכי פחות גרוע זה גיטרה".

ולמה פתאום להלחין אלבום שלם?

"הלחנתי אלבום ראשון לפני יותר מ־20 שנה ולא העזתי לעשות לו יחסי ציבור" — זה היה אלבום של שירי משוררים (שוב רחל, וגם נתן יונתן), שביצעו אריק לביא, קרן הדר ודוריס ארקין (בעברה פסיכולוגית, כיום אמנית פלסטית). "מתישהו בזמן האחרון הסתכלתי בלוח השנה ואמרתי: חבר, אתה בתוככי הרבעון הרביעי והאחרון של תוחלת החיים הממוצעת. מה שלא אשלים עכשיו — אני לא יודע אם יהיו לי עוד 20 שנה לעשות".

ולא חששת שכולם יעודדו אותך רק בגלל מי שאתה, ובגלל הכסף שלך?

"חששתי. אז התייעצתי עם עוד מוזיקאים. אמרתי לאנשים: 'בדחילו וברחימו, חסכו לי את הבושה — זה ראוי או לא ראוי?'. אמרו לי חד־משמעית כן. החשש הוא לעשות פדיחה לילדים... עדיין יגידו מה שיגידו, ואני שם את נפשי בכפי, אבל בגילי דעת הקהל קצת פחות משפיעה. היתרון של הרבעון הרביעי של החיים הוא שה'מה יגידו' פחות קריטי. ואת הטקסטים של רחל בכל מקרה קשה לקלקל. אבל כן, זה עדיין מביך אותי מאוד".

ובמקביל, הוא גם נהנה מזה שיש אנשים שלא יודעים מי זה מורי ארקין, והוא סתם נראה להם אדם מוזר שמוציא אלבום. "לפני כמה ימים דיברתי עם בית הדפוס לשאול משהו בקשר לעטיפה של האלבום, ונתתי את כתובת המייל שלי בארקין הולדינגס. העובדת אמרה: 'וואו, איזה שם מפוצץ נתת לעצמך'. עניתי: 'את בטח חושבת שאני איזה טייקון'. היא גיחכה ואמרה: 'כן, בטח'. נראה לי שהיא חשבה לעצמה: 'מי התפרן שמסתובב ומזמין דיסקים, כמה כסף כבר אפשר לעשות מדיסקים? אבל איזה שם תקעת, חביבי, מורי ארקין הולדינגס, מפה עד להודעה חדשה'. אני מאוד נהנה לא לתקן".

"אני חושב שזה איום ונורא שההתפתחות של צעירים בחברה משפחתית מעוכבת כי האבא רוצה להראות שכוחו במותניו, 'אני הבוס הגדול'. אתה רואה אנשים שמסרסים בצורה נוראה את הבנים שלהם, עצמם ובשרם, ואתה לא מבין מאיפה זה בא"

בני ארקין הרחיבו את הפעילות גם לנדל"ן ואנרגיה ירוקה, והגדילו את העסקים בעולם הפיננסי. בסביבת ארקין הולדינגס אומרים שהבנים קיבלו קבוצה שניהלה 300 מיליון דולר וכיום מנהלת מיליארד וחצי. "הם מינפו את המותגים שהיו, והולידו מותגים חדשים, גם בשיתוף פעולה עם משקיעים מוסדיים", אומרים שם. "במידה רבה זה גם בזכות השם של מורי, אנשים רוצים לשים כסף איפה שמורי ארקין נמצא". ארקין האב אומר שגם להשקעות המתרחבות יש גבולות.

אתם לא נכנסים לאזורים שצומחים עכשיו במהרה, טכנולוגיות אחרות, מטבעות קריפטו, רכב חשמלי?

"ביטקוין הבנים לא אוהבים. בלי להתפלסף — זה נכס מסוכן. כזה שהיום שווה 70 ומחר 40 כי אחד, גאון וגם קוקו ששמו אלון מאסק, מזיז את הערך שלו בציוץ עם האצבע. יש לנו כמה השקעות שבהן הרווחנו יפה, למשל דיגיטל אושן (שרתים), סלברייט (ראיות דיגיטליות) והאניבוק (חד־קרן בתחום ניהול האירועים)".

תשקיע בבנק דיגיטלי?

"אם אראה שכל החכמים משקיעים אולי אשקיע, אבל אין לי שום הבנה בזה".

ולכדורגל לא תחזור? היית הבעלים של הפועל רמת גן, שבה שיחק גם בנך, תמכת בקבוצות מהמגזר הערבי, ואתה אוהב את המשחק.

"תקופת הפועל רמת גן היתה קשה מאוד, החברה היתה בידיים של עבריינים. ניר ואני נשאנו בעול של להציל את הקבוצה, ובשנים האלה היו לנו חוויות שלא נתקלנו בהן לפני ואחרי — חוויות של משא ומתן עם העולם התחתון, שאליו הגיעו צ'קים של הקבוצה והיה צריך להחזיר את הצ'קים האלה. יצור ממושקף, בורגני, כמוני, שחי בכפר שמריהו, נתקל פתאום בטיפוסים... והבן שלי עוד יותר... עבדנו דרך עורך דין שמתאים לזה, ועדיין נגענו בחרא בידיים. אבל זה נגמר".

ואין סיכוי שתחזור שוב?

"אם צריך לעזור אני אולי אעזור, אבל יש פרדוקס מיוחד בכדורגל: אם אתה תורם נושאים אותך על כפיים, אם אתה בעלים מקללים אותך למה אתה לא שם יותר כסף. להיות בעלים זה השם ישמור".

למה אנשי עסקים עושים את זה לעצמם?

"אתה מקבל נראות, פתאום הדעות שלך חשובות, יש לך כוח מסוים".

נראה שאתה קשור רגשית רק להשקעות בתחום הבריאות, לא לאחרות.

"משקיע חייב להיות קצת מנותק רגשית מאובייקט ההשקעה, לא לתת לרגש או אפילו לסקרנות אינטלקטואלית להשפיע על בחירת ההשקעות. וזה להבדיל מיזם, שצריך להיות משוגע לדבר. ראיתי פעם סרט על מאדאם קלוד, שהיתה בעלת הבורדל הכי ידועה בפריז. כשהיא היתה צריכה לקבל בחורה לעבודה, היא הסתכלה עליה בזמן שהיתה עם לקוח דרך זכוכית חד־כיוונית. וכשהאשה יצאה מהחדר, פרועת שיער, סמוקת לחיים ומתנשפת, מאדאם קלוד אמרה לה: 'לא התקבלת. את אוהבת את זה יותר מדי'. זה הלקח לגבי מדיניות השקעות, וזה גם המסר שהעברתי לבנים שלי. כשאני מתלהב מאוד מהשקעה מסוימת, הם אומרים לי: 'אתה אוהב את זה יותר מדי'".

"אם הייתי במקומו של אלוביץ', כשגורלי נתון בידי ראש הממשלה, הייתי פועל כמוהו. הייתי מבקש מהעורך לשים בכל יום תמונה של שרה נתניהו בגודל המרבי שהפורמט מאפשר. אני לא מתהדר בזה, אבל לא הייתי עומד בזה. אני לא מלאך"

"הייתי פועל כמו אלוביץ'"

בשונה מרוב משפחות העושר, ארקין הכניס את שני הבנים שלו לעסקים בגיל צעיר יחסית, סביב 28 — ואז שחרר להם עוד ועוד חבל. "זה איום ונורא שצעירים בחברה משפחתית מעוכבים בהתפתחות שלהם רק כי האבא רוצה להראות שכוחו במותניו, 'אני הבוס הגדול'", הוא אומר. "בערך מאז שאני בן 60 המושכות אצלם. אנשים בשנות העשרים והשלושים לחייהם מתפתחים יפה מקצועית, וראיתי ששני הבנים שלי אחראים, מוכשרים, נוטלים פחות סיכונים ממני, אז עם הזמן הם לקחו וקיבלו יותר סמכויות".

אתם משפחה קצת חריגה בעולם ההון המקומי, בהיבט הזה.

"יש ילדים שמשתגעים כשהם מקבלים כוח, זה לא המקרה של הילדים שלי. אבל אתה רואה בשוק אנשים שמסרסים בצורה נוראה את הבנים שלהם, עצמם ובשרם, ואתה לא מבין מאיפה זה בא. כי משפחה הרי יותר חשובה מכסף. לא צריך להיות פסיכולוג מעמקים כדי לראות שחלק מהנפשות ייפגעו מזה".

במשפחות הון אחרות, קרסו ותשובה למשל, הדברים התנהלו אחרת. בקרסו דור האבות ריכז הכל עד מותו.

"לכן ביום שהבנים יגידו לי 'אתה יותר מפריע ממועיל' — אני הולך. לי היתה פריבילגיה של להיכנס לעסק קטן ולצבור ביטחון ככל שהוא גדל. אני רוצה שגם להם תהיה חוויה דומה, רק בלי תג המחיר של מות האב, כמו אצלי. העצמאות שלי נכפתה עליי, אני בכלל רציתי להיות סוג של אינטלקטואל כזה, בלי שום כישרון מיוחד. רציתי להיות חוקר ספרות, פילוסופיה, תנ"ך, מין מירון איזקסון כזה, רק בלי הכישרון שלו".

אבל כשהגעת לעסקים בגיל 19, כשאביך מת, בכל זאת נשארת.

"כן. העסקים מצאו חן בעיניי, ראיתי שאני יכול להיות ממולח, ראיתי שיש מקום ליצירתיות".

דחפת את הילדים לזה? הבת שלך עוד לא נכנסה לעסקים.

"מעולם לא שידרתי לאף אחד מהילדים שאני רוצה שיהיו אנשי עסקים, והבת שלי קרן (24), שלומדת פסיכולוגיה ומגדר, רוצה לעשות תואר שני בעבודה סוציאלית ולהיות פילנתרופית. יש לה נגיעה לכסף, אבל היא מעסיקה את עצמה בשאלה איך אפשר לעשות טוב בכסף".

איך משחררים?

"בהתחלה זה היה רק ניר, איתי עוד שיחק אז כדורגל (הוא היה שוער, בין השאר בהפועל רמת גן כשזכתה בגביע המדינה). ניר (כיום בן 36) גמר ללמוד משפטים ומינהל עסקים, עבד כעורך דין והגיע אלינו. הוא קיבל את החדר לידי, וככל שהוא רצה לעשות יותר — נתתי לו. הוא לא רצה יותר מדי בהתחלה, אבל הוא אחראי מאוד. אחר כך איתי (33) הצטרף, עוד חדר לידינו, גם הוא למד מינהל עסקים. והם אלה שמחליטים. הם שואלים אותי, אבל מעולם לא אמרתי לא. לפעמים שואלים יותר, לפעמים פחות, אבל הם מקבלים את ההחלטות. לבד".

למה חשוב לשים לב בדרך?

"אחת התובנות החשובות שהיו לי היא לתת להם לעשות את השגיאות שלהם, ולהתאפק לא לתקן. מהלך, השקעה או התבטאות לא נכונים, גם אז לא להעיר. היו מעט טעויות, פחות משאני עשיתי, וכשראיתי אותן לא ניסיתי לומר: 'אני יודע יותר טוב'. צריך לאפשר לטעות, אם המחיר לא גבוה מדי. זה הרי לא מצב של להביא אוכל הביתה; אם הבן של האיכר לא זורע נכון זו בעיה, אין אוכל. זה לא מה שקורה כאן. כך שהחוכמה היא לתת לאנשים לתקן את עצמם. אף אחד לא מגיע מוכן לתפקיד, גם אני לא. אז אין להם איזו סיבה מיוחדת לחכות שאני אתפגר מוקדם מן הצפוי, כי הם ממילא מנהלים את העסק ויכולים לעשות מה שהם רוצים".

אבל אתה כן מדגיש את הניסיון שלך. אז למה לא לתקן טעויות שלהם?

"כשאתה עושה טעות והיא כואבת, הגוף שלך זוכר אותה. זה הופך להיות חלק ממך".

זה אומר שהם יותר זהירים ממך?

"בעבר הם התעצבנו עליי, למשל כשהם עבדו על איזו השקעה מוצלחת ואז קניתי איזו מניה וטראח, הפסדנו עבודה של חודש שלהם. אבל זה לא קורה יותר, הם יישרו אותי, נגמלתי מזה. ואני יודע למשל שאף אחד מהילדים שלי, גם כשאני כבר לא אהיה, לא יעשה בחיים שלו עסקה ממונפת כמו שאני עשיתי בבזק, כשנכנסתי עם 30% הון שלנו ו־70% מינוף. אני בר־מזל שכולם יותר זהירים ממני, יותר אחראים ממני, פחות אימפולסיביים ופחות טועים ממני, אז קל לי להעביר אליהם את העסקים. בורכתי בילדים נהדרים".

למה אתה היית פחות זהיר?

"כשאתה צעיר ובונה את העסק, בונה מפעל, ואין לך הון — אתה לוקח הלוואה. אתה חייב להסתכן. אז בתחילת הקריירה אדם נוטל יותר סיכונים בלית ברירה, והנטייה לקחת סיכונים נשארת אצלו. הם לוקחים סיכונים, אבל במידה. הסגנון של נטילת סיכון פראי זר להם. אני הייתי הרבה יותר פרוע. אבל כשהגעת לרמה סבירה של נכסים אתה לא יכול להמשיך לקחת סיכונים גדולים, כי מתישהו זה ייפול. זה מה שקרה לכל הטייקונים".