"

בשנות התשעים בנו מהר, היו אתרי חירום לקליטת העולים מרוסיה. יום אחד אריק שרון, שהיה שר השיכון, בא לאחד האתרים שלנו, השעין יד על הבלוקים ושאל מתי יהיה פה בית לדוגמה. אמרתי: 'תבוא בעוד שלושה שבועות'. נפלט לי בטעות, זו היתה פליטת פה. האנשים שלו אמרו לי: 'אל תתבלבל, הוא יבוא'. אז עוד לפני שהיתה תקרה התחלנו טיח בקירות, במקביל יצקנו תקרה, הכל במקביל, חיזקנו את הבטון שיתייבש מהר, ובתוך שלושה שבועות גמרנו. הוא הגיע בצהריים, ובבוקר עוד שמנו שטיחים בכל הבית מהר לפני שיבוא. בסוף פליטת הפה הזאת היתה חלק מההצלחה שלי — כשאתה מרים דירה בשלושה שבועות אתה מבין שאין דבר כזה 'אי אפשר'. לא חשבתי שנצליח, ואחרי שהצלחנו אמרתי: 'הכל אפשרי'".

היום השוק לא עובד ככה.

"צריך היום בולדוזר כמו אריק שרון. ככה הוא עבד. כשהוא דרש לפנות מזבלה בשביל לבנות אמרו לו שצריך להוציא מכרז. הוא אמר — בלי מכרז, תקראו לקק"ל לפנות. פינו, ובנינו על הקרקע. זה מה שצריך עכשיו, להקים יישובים חדשים, שכונות במסות בגליל ובנגב. בהתחלה ירימו גבה, ישאלו מי יבוא לפה, אבל אני מבטיח לך שכשזה יהיה תתחיל זליגה מהמרכז לפריפריה, אנשים יבואו אם יתמכו בזה במקומות עבודה".

גם אתה חי בפריפריה ולא במרכז.

"לעבור לתל אביב מבחינתי זה לא שדרוג, זו הרעה. טוב לי איפה שאני. גדלתי ליד נתיבות, למדתי בנתיבות, את הבית שלי כאן בניתי במו ידיי, כמעט הכל עשיתי לבד, כולל את החלונות, ארונות המטבח. בהתחלה הבית היה ריק, קניתי המון עציצים כדי שלא יהיה הד בחדרים. הילדים ישנו על מזרנים עד שבניתי להם מיטות. אז יש אנשים שהכסף עושה אותם, ויש אנשים שעושים את הכסף. גם את הילדים שלי השתדלתי לחנך לצניעות, להיות אנשים פשוטים. ואיכות החיים בפריפריה טובה מבתל אביב, אז פה יש לי איכות חיים, חברים שגדלתי איתם, שלושת הילדים סביבי, ששת הנכדים. הבית פתוח, החברים מבקרים, אני מבקר אותם, השכנים באים, הנכדים באים, שוברים, מלכלכים. זה כיף. אם אין נכדים ולא הכל ברדק בבית — רע לי. מי שהכסף עושה אותם הם אנשים מסכנים בעיניי. הרבה עשירים חיים בפנטהאוז הכי מפואר בעולם אבל הם האנשים שהכי עצוב להם בחיים, יושבים בפנטהאוז המפואר בלי אף אחד, עם הוויסקי הכי יקר. אצלנו יש שמחת חיים".

אבל יש יתרונות לכסף.

"זה נכון שכסף נותן אפשרויות, אבל הוא רק אמצעי. ולפעמים הוא עונש. חלמתי על אוטו, עד שהשגתי מיני מיינור. אחר כך קניתי סובארו והרגשתי מלך העולם. אחר כך רציתי וולוו, אחר כך מרצדס, אחר כך מייבך, אבל מאז זה כבר לא מעניין. הכסף מוריד לך את הצורך לשאוף למשהו חדש. האנשים שהכסף עושה אותם הם שופוני, מחפשים את ההזדמנות להראות את עצמם, זה לא אני. רוב החברים שלי למשל שכירים. גם מסעדות טובות לא מעניינות אותי, אני מעדיף מסעדות פועלים, בלי פוזות. זה אוכל יותר טעים, ועם יותר מבחר — מרקים, תבשילים. ובשישי בערב אוכלים בבית, קוסקוס, החברים באים, גם עובדים שלי".