אלה חידות פיזיות, שמורכבות מחלקים כמו מוטות, לולאות, חבלים וחרוזים ומבעיה שצריך לפתור: להרכיב ריבוע מחמישה חלקים, להעביר חרוז מצד אחד של לולאה לצד האחר, או לפתוח קופסה שלא נפתחת בקלות. את רוב המשחקים ניתן להחזיק ביד, אבל אני מייצר גם משחקי חשיבה שהם פסלים סביבתיים. המשותף לכל המשחקים הוא שהדרך לפתור אותם היא חשיבה יצירתית.

כי הכי קל זה לתפוס את הראש ולהגיד: "אני בפלונטר". אבל צריך לא לעמוד חסר אונים בפני בעיה, אלא לחשוב, לחשוב ולחשוב איך אני יוצא מהפלונטר? להתבונן, לחשוב ולשאול את עצמנו שאלות ולהסיק מסקנות. למשל אם יש כדור מושחל על חוט והמשימה היא לשחרר את החוט, הדבר הראשון שמנסים הוא להעביר את הכדורים בחורים, וכשרואים שהכדור לא יכול לעבור בהם, המסקנה היא שהחוט צריך לעבור.
המטרה שלי היא לפתח חשיבה יצירתית בדור ההמשך שלנו. אם בעוד 20 שנה יבוא אליי מישהו ויגיד שהיה בהרצאה שלי, ומאז זה נכנס בו והוא המציא משהו שיכול לעזור לנכים או לעזור לצה"ל לנצח — עשיתי את שלי.

חומר הגלם שלי הוא עץ ממוחזר, בעיקר רהיטים ישנים שאני מוצא או מקבל. אני מתחיל מליצור שבלונה מדיקט של הצורה הרצויה, ואז מצייר אותה על העץ וחותך בעזרת מסור. אחר כך אני משייף במשייפת חשמלית וביד, ומכין את החלקים הנוספים, כמו טבעות וכדורים. את החלקים אני מחבר עם דיבלים ודבק נגרים, וכשהמשחק מורכב אני טובל אותו בצבע לזור, ששומר על מראה העץ הטבעי ואינו רעיל, ולכן מתאים למשחקי ילדים וגני שעשועים.

הדיוק חשוב מאוד. אוי לי ואבוי לי אם כדור שצריך לא לעבור בחלל מסוים, כן יצליח לעבור, למשל. אסור גם בשום פנים ואופן שיהיו חלקים מבלבלים שיסיטו את המחשבה. המטרה היא לא להטעות אנשים, אלא ללמד אותם לחשוב.

עקרונית העבודה היא אותה עבודה, רק לוקחת יותר זמן ודורשת יותר חומר. אבל למשחקים הענקיים נוספים גם כללים של מהנדסי בטיחות, כדי להבטיח למשל שראש או יד של ילד לא יוכלו להיתקע חלילה בין החלקים.

עשיתי גן משחקי חשיבה שלם בבת חפר — חמישה מתקנים גדולים ושולחן ענקי שעליו מתקנים קטנים יותר. אבל זה החזיק מעמד רק שלוש שנים כי כל הזמן השחיתו את המתקנים. בסוף נמאס לי לתקן ולקחתי אותם אליי בחזרה.

תמיד הייתי ילד סקרן. לא אהבתי ללמוד, אבל אהבתי לפרק דברים כדי לבדוק מה יש בתוכם. בכיתה ט' היה לי מחנך ששמו מאיר קגל, ששם לב לזה, אז הוא היה מזמין אותי אליו הביתה והיינו יושבים ופותרים חידות בלשיות ותשבצים, חידות של אותיות ומספרים. היינו מעבירים ככה ערבים שלמים יחד עם המשפחה שלו. זה נתן תיאבון לחיידק שכבר היה לי בבטן.
לפני 25 שנה חזרתי לארץ אחרי שחייתי בצרפת 16 שנה וניהלתי שם מרכז קהילתי. לא ידעתי מה לעשות והתחלתי בינתיים לעבוד במשאית זבל. זו עבודה משעממת מאוד אבל ראיתי מה אנשים זורקים — הרבה גרוטאות ורהיטים ישנים, וזה העיר בי את החיידק הישן. אז החלטתי ליצור מהם דברים. היתה לי חברה גננת שהיתה מכינה ספרים ענקיים לגני ילדים, והיא ביקשה ממני להכין לה שמשות ועננים מדיקט. קניתי כלים והכנתי לה, ככה התחלתי להתעסק בעץ וחיפשתי איך להמשיך את זה.

יש לי תואר בי.קיי — "בוגר קיבוץ", אז אני יודע לעשות הכל: לנגר, לרתך, חשמל. ובכלל המוח עובד כל הזמן, אני גם ממציא המון דברים, כי המוח עובד, וככל שהוא עובד הוא מפעיל את עצמו. זה מה שאני מנחיל בפעילויות שאני מעביר.

התאהבתי בזה. שנתיים לפני כן קיבלתי משחק — חוט ברזל שתפוס על חמישה מוטות עם טבעות בקצוות שלהם, וצריך לשחרר את חוט הברזל בלי להשקיע מאמץ פיזי. נדלקתי על הרעיון והתחלתי לחקור אותו. קראתי כל הזמן וחיפשתי איך להפרות את עצמי. ואז החלטתי לשחזר את המשחק שקיבלתי, אבל מעץ. לקח לי המון המון זמן להתיר את החוט במשחק שעשיתי בעצמי, אבל זה היה נהדר.משם המשכתי עוד ועוד — בהתחלה עשיתי משחקים בפורמטים קיימים, ובהמשך התחלתי לפתח ולהמציא גם בעצמי. כיום אני ממש חי את הדבר הזה. החיים שלי הם לשחק, ואני כל הזמן מתעסק בזה.

משחק חשיבה

"הדיוק חשוב מאוד בבנייה של משחק חדש. אוי לי ואבוי לי אם כדור שצריך לא לעבור בחלל מסוים, כן יצליח לעבור, למשל. אסור גם בשום פנים ואופן שיהיו חלקים מבלבלים שיסיטו את המחשבה. המטרה היא לא להטעות אנשים, אלא ללמד אותם לחשוב".

קודם כל חייבים מוזה. זה בדיוק כמו לכתוב שיר — אני לא יכול להחליט בכל רגע שעכשיו אשב להמציא משחק. זה בא מהחיים ומהתבוננות סביבי, בחפצים ובפעולות יומיומיות. הלכתי לראות איך בדואים קושרים את הגמלים שלהם והמצאתי מזה משחק. קראתי על שבט אפריקאי בחוף השנהב, שבו הרופא האליל לוקח טבעת מעצם ומעביר אותה בחוט ממקום למקום כדי לגרום לאנשים להאמין שיש לו כוחות־על — ומזה פיתחתי משחק. לפעמים אני מתבסס על משחקים קיימים ויוצר להם גרסה מורכבת יותר, או משלב אתגר משני משחקים שונים. והרבה פעמים חתיכת העץ פשוט מדברת אליי ומהצורה שלה אני שואב השראה, מחליט איפה לעשות חור ואיפה להשחיל חוט.

זה היה אתגר. אבל אמרתי שאם אנשים לפני מיליון שנה עשו דברים מגניבים כאלה, למה שאני לא אעשה גם? כשחקרתי את התחום הבנתי שיש עקרונות בסיס כמו סוגי חיבורים ודרכים להעברת חלקים, ועל הבסיס שלהם יצרתי דברים חדשים. חוץ מזה תוך כדי משחק אתה לומד הרבה דברים, ומבין איך לקחת את המשחקים לכיוונים חדשים.

זה סיפור סינדרלה. זה התחיל מפה לאוזן. אנשים ראו שאני מכין משחקים וביקשו שאכין להם גם. זה פתח אצלי תיאבון להכין עוד משחקים — אבל הכי גדולים בארץ. אז התחלתי להכין משחקים של 50 על 50 ס"מ, ובמקרה ראה אותם מישהו מגן המדע במכון ויצמן, שסידר לי פגישה עם המנהל שלו. הלכתי לפגישה והמנהל התלהב ממה שעשיתי וביקש ממני לבוא עם המשחקים לפסטיבל המדע. לקחתי חופש מהעבודה במשאית הזבל ובאתי, וזה הפך להיות ההיילייט של הפסטיבל. מאז העסק מתגלגל.

כיף לי שאני עושה משהו עם ייעוד, שעושה ילדים מאושרים. יום אחד, בזמן שהעברתי סדנה במוזיאון, אשה שאני לא מכיר נפלה לי על הצוואר ובנשיקות ובכי אמרה לי: "אתה הצלת את הבן שלי". מתברר שארבע שנים קודם לכן, כשביקרתי מישהו בבית חולים, נתקלתי בבן שלה, שהיה אז בן 9 ואושפז בגלל הפרעות אכילה חמורות. הוצאתי מהכיס משחק חשיבה — כי תמיד יש עליי — ואז הסברתי לו עליו. הוא כל כך התלהב ונקשר לדבר הזה, אבל אני בכלל שכחתי ממנו. אמא שלו סיפרה לי שהילד שלה הבריא, כי הסברתי לו את הדבר הבא — אם אני רוצה אני יכול, ואם אני אנסה אולי אני גם אצליח. היא אמרה שהוא לא הפסיק לחזור על המנטרה הזאת, ואחרי שעזבתי הוא הסכים לתת לאחיות לטפל בו והתחיל לאכול, ועכשיו כבר יש לו בר מצווה. היא הראתה לי תמונה שלו, הוא נהיה גבר גבר. והשערות שלי סומרות רק מלהיזכר בזה.

כן. אין פה עניין של חוכמה, רק רצון ודבקות במטרה. וילדים מצליחים טוב יותר מבוגרי טכניון. כי אנחנו המבוגרים כבר מקובעים, ויודעים למשל שאחת ועוד אחת זה שתיים. אבל אחת ועוד אחת יכול להיות גם 11 או V, וזה דבר שמבוגר עם קיבעון מחשבתי יתקשה לחשוב.