ל

פעמים, בימי העצמאות, כשאני דורש לפנות לי את המנגל בטענה שאני מומחה דגול לגסטרונומיה, אני שואל את עצמי למה. מאיפה הדחף לנפנף. האם זאת הסיבה שעליה אני חושב, שכך אוכל לחגוג בלי הצורך להתרועע? או שהסיבה היא זו שמציעים הסוציולוגים? הם אומרים שגם אם אני לא חושב על זה, הנפנוף הוא עבורי פולחן קדמוני שעושה לי משהו, מרטיט בי רובד עמוק. זה הרובד הקדום ביותר, קדום מהתרבות, קדום מהמצאת המושגים. המנגל מפגיש אדם, גווייה ואש, לשחזור הרגע שבו המין האנושי הרים את ראשו ואסר מלחמה על הטבע, עם הטכנולוגיה הראשונה, המדורה, שהובילה ליצירה הראשונה, השיפודים — ולכל מה שבא אחריהם.

הסוציולוגים אומרים שבכל פעם שבן אנוש שולף מצית ומבעיר מדורת זלזלים ננסית כדי להגדילה במשורה, וכשזה לא מצליח נעזר בבקבוק נוזל הצתה, ובסוף קורא לישראל שידליק, ואחר כך רוקד סביב המנגל בבורחו מהרוח שבכל רגע משנה כיוון ונושבת בפניו עשן לוהט — ולא נראה לו שאמור להיות כל כך הרבה עשן — בכל פעם כזאת אותו בן אנוש מתחבר מבלי דעת, אבל בריגוש ייחודי, לאיש המערות שבתוכו. כשסרקו מוחות של אנשים שצפו בלוגו של קוקה־קולה זיהו פעילות חשמלית מוגברת באזורי העונג, והקולה ששתו אחר כך היתה להם טעימה יותר. אם יסרקו מוחות של מנפנפים, האם יזהו במעמקים רישום של התרגשות קמאית, שייחודי למאבק הקדמוני לשלוט באש ולזכות בסטייק?

נשמע הגיוני, כי כשמנסים להסביר את המין האנושי כמעט כל ניחוש נוגע במשהו. אבל גם משום שהצלייה מעל אש פתוחה היא אתגר, ולא קדמוני בכלל. למעשה, כך, במדורות בחוץ ובמטבח, בישלו משחר האנושות עד שחר המאה ה־20, כשאמא של סבתא שלכם חיה. החשמל שינה הרבה ומהר, כל כך מהר שהספקנו לשכוח שבישול תמיד היה משחק באש.

כמה עמים ילידיים בעולם עדיין צולים בשיטות קדמוניות. בדרום אפריקה יש שבטי בושמנים ששורפים בשר באש, קוברים אותו בגחלים או מסובבים על שיפוד ליד הלהבה, שישחים ויגיר שומן לוהט. הבְּראאי, הברביקיו של דרום אפריקה, הוא ניכוס תרבותי שההולנדים עשו למסורת מקומית רציפה מאז תקופת האבן. גם הפויקה מדרום אפריקה, וגם הוא צאצא ישיר למסורות בישול ילידיות. בספר "היעלמות האבוריג'ינים" מ־1938 האנתרופולוגית דייזי בייטס, שחיה שנים בקרב שבטים באוסטרליה, מספרת על ניסיון רווי פחם וכוויות לבשל דייסה בדלי ברזל מעל מדורה. בוקר אחד, שנתיים אחר כך, היא כבר מתעוררת ומחממת תה על גחלים מהמדורה של אמש בעודה הופכת במהירות את אוהל הטיפי הגדול שלה מחדר שינה למטבח.

קרשים בוערים בתנורי טאבון קדומים חיממו את הנזידים של תקופת המקרא, ועל מדורות גדולות נצלה צלי האש, הגריל של בני ישראל, שכנראה יוחד לזבחים. האש בערה במדורות ותנורי עצים במטבחים סגורים ברומא העתיקה, ובבתים בימי הביניים, מתחת לסירים שנתלו על וו. וכמו תשפוכת גאדג'טי המטבח של היום, לפני 200 שנה חנויות וקטלוגים מכרו עשרות סוגי שיפודים, מחבתות מחוררות לקליית ערמונים ומכסים לשמירת הגחלים בלילה.

אש המשיכה לבעור במטבחים גם לצד תנורי הברזל הסגורים שהומצאו באמצע המאה ה־19, וממש עד בוא התנור החשמלי. כשפורצי החומות של היישוב הישן הקימו את מאה שערים, הם תכננו אותה כשכונה חדשנית, עם מטבחים שלא ממלאים את הבית עשן או שורפים אותו חלילה — כי הם ממוקמים בביתן בחצר, ממש כמו אצל המתיישבים באמריקה. באוטוביוגרפיה "מאה שערים שלי" יהודית טופורובסקי מתארת בישול ביתי על מדורה ב־1924. יותר מפולחן קמאי או תרבות של הצ'חצ'חים של הליכוד משנות השבעים, המנגל הוא הטבחות כפי שהיתה עד העידן המטורלל שלנו: לא נוחה, קצת מסוכנת, ודורשת מיומנויות שכיום מזכות בתואר פיטמאסטר.

אז מה מושך אותי למנגל? דוגרי? הטעם. את מה שגריל פחמים עושה לא שחזרו גם במעבדות רובוטיקה. כשהגחלים זוהרות בכתום חומן עולה ליותר מ־1,000 מעלות. הן מלהיטות את קורות הברזל, שמתחממות לעד 500 מעלות, מעבר לכל מחבת ביתי, ובין הקורות עולה קרינת הגריל מהפחמים, שעוברת את ה־700 מעלות ויכולה לעבור את ה־1,000. היא מלווה בליטוף של עשן, טעם שיש לנו אליו משיכה יצרית, ושאפשר להגביר עם מכסה מעל ושבבי עץ היקורי או ענפים משיח תבלין. ההשחמה שיוצאת כל כך מגוונת, עם מנעד טעמים ועומקים שבזכותם סטייק עבה ועסיסי מספיק שירד ממנגל שנשלט ביד ברזל לא צריך כלום ומנצח כל מנת בשר מכל מסעדה. וזה רק הסטייק של יום העצמאות. ואחרי ששכחנו את אומנות השליטה באש.

אולי משם המשיכה היצרית שלי להפוך 40 נקניקיות בעיניים דומעות מעשן. פשוט בא לי לשחק בגאדג'ט המטבח הטוב בעולם.

‍אסף אביר הוא מחברו של הספר "לא ספר בישול"