ב

ביתו של גלעד יעבץ ברמת השרון ביקרתי בפעם הראשונה בזמן השבעה על בנו יפתח, באוקטובר. המון עצום של מנחמים, חברים, משפחה, מכרים ואנשי קהילת ההייטק מילא אז עד אפס מקום את הבית המואר ואת החצר הגדולה. לא היה אפשר כמעט לזוז, כאילו המבקרים ביקשו למנוע בגופם מהאבל העצום לחדור פנימה.

עכשיו, כשאני מגיעה לריאיון האישי והנרחב הראשון עם יעבץ מאז מותו של יפתח בקרב ב־7 באוקטובר, הדבר הראשון שמכה בי הוא השקט. "בפעם הקודמת היתה שבעה", הוא מזהה את מבוכתי הרגעית. "שבעה זה אירוע שעובר לידך מאחורי מסך ערפל, אתה בשני־שליש מודעות". את הריאיון הוא בוחר לקיים בחוץ.

סרן יפתח יעבץ היה טניסאי מצטיין והיה יכול לבחור להמשיך במסלול הזה בצבא, אבל בחר לשרת במגלן, היחידה שבה הכירו הוריו — שירה היתה מש"קית חינוך, גלעד היה לוחם. ההורים כבר התגרשו, אבל מגלן נשארה במובן מסוים ה"בית" הצבאי של המשפחה, והאב אף משמש יו"ר עמותת הבוגרים שלה. בנו שימש קצין אג"ם של מגלן, ועמד להשתחרר השנה.

"בשבת 7 באוקטובר תכננו לטייל, כל המשפחה המורחבת, ברמת הגולן", אומר יעבץ. "בבוקר עמדתי לצאת עם נעמי אשתי לריצה, כבר היינו בים לקראת זה, ואז יפתח, שישן בביתנו ברמת השרון, התקשר להגיד שהוא יוצא. ביוזמה אישית ובעצה אחת עם מפקדים ביחידה הוא כבר הקפיץ את כל הלוחמים מהבתים, בלי לחכות לפקודות מלמעלה. השיחה האחרונה שלנו איתו היתה מהאוטו ברבע לשמונה. הוא אמר לנו: 'יש בלגן גדול, עשרות מחבלים בתוך הארץ, נדבר אחר כך'.

"זה מה שיפתח היה: קצין בחופשה, שיצא מהבית בתוך רבע שעה מתוך הבנה של הצורך להגיע במהירות בלתי נתפסת לקרב בדרום. והיתה לו האינטליגנציה הרגשית להבין את הצורך שלהם (תושבי האזור) לשמוע: 'אנחנו באים, אתם לא לבד, אנחנו איתכם'. מצאנו בטלפון שלו הודעה ששלח לרבש"ץ של נחל עוז, אילן פיורנטינו. הוא לא ידע שאילן כבר נהרג. הוא כתב לו: 'אילן, זה יפתח יעבץ, קצין האג"מ של מגלן. תחזיקו מעמד, אנחנו בדרך אליכם'".

יפתח לא הצליח להיכנס לנחל עוז. אחרי 12 הוא ואנשיו נתקלו במחבלים בפאתי הקיבוץ, והוא נהרג בקרב לצד שני לוחמים נוספים. "יפתח הצליח לחסל מחבל, אבל אז הכוח חטף מכת אש. בדיעבד התברר שמי שדהרו ראשונים ליישובים בלי להשתהות הצליחו לייצר מגע, ולמעשה לחסום בגופם, בגבורה, את ההתפשטות של המעשים הנוראיים שהיו שם. מי שלא נכנסו ראשונים, שחיכו לקבל תמונת מצב טובה יותר, לצבור יותר כוחות — ייתכן שהצליחו לשרוד יותר, אך באותם מקומות נהרגו, עונו ונחטפו יותר אזרחים. ראי מקרה בארי, או גרוע יותר — ניר עוז, שלשם כוחות בכלל לא הגיעו. בנחל עוז נרצחו 15 אנשים, נחטפו שבעה, מתוכם חמש כבר שבו אלינו. אירוע כזה היה יכול להיגמר הרבה יותר גרוע".

ערב קודם, בליל שישי, עוד הספקתם לחגוג לך יום הולדת.

"לאסוני, יום ההולדת שלי הוא ב־7 באוקטובר. כנראה לא אחגוג אותו יותר".

"אם הייתי צריך לפסל מחדש את חיי, לא הייתי משנה דבר"

"בימי הולדת משפחתיים", יעבץ שובר את הדממה שהשתררה לרגע, "אנחנו תמיד מבקשים מהילדים לא לקנות מתנות, אלא שכל אחד יכתוב ברכות. בשישי בערב התאספנו לאכול במסעדה בתל אביב, קצת איחרנו, ולא היה זמן, אבל יפתח התעקש, לפני שיצאנו, לעמוד ולהקריא את הברכה שלו. זו היתה ברכה מאוד משמעותית, והוא הקריא אותה בחגיגיות".

"אבוש, אתה הגיבור שלי", כתב יפתח בברכה, שמתנוסס עליה התאריך 7 באוקטובר. "כשאני מתבלבל, תוהה, כשאני מגשש את צעדיי, כשאני שואל — תמיד אתה שם. לפעמים מלפנים — מושך אותי, מראה לי איך לא לוותר, איך להילחם, איך לדרוש מעצמי ומהסביבה. לפעמים מאחור — דוחף אותי, תומך בי, מחבק ומחזק, עוזר בעלייה כשקשה... אני כבר בן 23, ואתה 53. זאת דרך משותפת לא קצרה. לעתים אני מצליח לזהות את עקבותיך בדרך הזו, נעוצות עמוק בקרקע ומסמנות לי את נתיב התקדמותי. מנסה בכל צעד שמידות נעליי יותאמו בגודלן למידות עקבותיך, לרוב ללא הצלחה. אני מאחל לך שתישאר הבן אדם שאתה, הלוחם, הערכי, הרגיש והמקצוען. אבל מעבר להכל, שתישאר האבא שאתה. אני גאה בך, מאוד, על מה שאתה עושה, על מפעל החיים שהקמת במו ידיך, בעולם ובארץ שלנו... אני מבין את מוכנותם של עובדי אנלייט ללכת אחריך בכל מחיר, בלי שדרשת זאת מהם, אלא רק בשל מה שאתה עבורם. אני אוהב אותך מאוד, ומאוד, אבל מאוד. שמח שנולדת".

יעבץ האב, ממייסדי ומנכ"ל חברת האנרגיה המתחדשת Enlight, מספר ש"היו לנו כאלה מכתבים, לא מעט, שאני כתבתי לו והוא לי, משמעותיים לא פחות מזה". הוא לא ידע שזה יהיה המכתב האחרון שיפתח יכתוב. ולא ידע שזה יהיה המכתב הלפני אחרון שיקבל ממנו; שאחרי מותו המשפחה תקבל מחבר מסר פרידה שיפתח הפקיד אצלו, למקרה שייהרג. הוא כתב אותו ביוני, לפני מבצע מסוכן בג'נין. "אני מנסה לדמיין את השעות הקרובות. להוביל את הדבר הזה, להיות שם ראשון בחלק הכי מורכב — זה בדיוק מה שחינכתם אותי לעשות", כתב יפתח להוריו ואחיו. "וכשהמחשבות מעט בורחות, למה אנחנו ולמה עכשיו, על זה אני חושב, ופתאום התשובה ברורה לי מאוד. להילחם על הארץ הזאת, להוביל את היחידה הזו, זאת לא גבורה עילאית — זה סטנדרט. אם הייתי צריך לפסל מחדש את חיי, לא הייתי משנה דבר. אוהב אתכם".

"זה מי שאנחנו, זאת המדינה שלנו, זה מה שנדרש"

בצהרי השבת ההיא, ההיקף והעומק של האסון עוד לא היו ידועים. גם לגלעד, לוחם מנוסה, לא היה מושג מה קורה בשטח. "כתבתי ליפתח הודעה ב־12:30, ההיתקלות היתה ב־12:07, אני חושב ששלחתי לו את ההודעה בדקות האחרונות שלו".

מה כתבת לו?

"'גיבור שלי, אני בטוח שאתה בטירוף, אני גאה ויודע שאתה מהמפקדים שצה"ל יכול לסמוך עליהם בשעה קשה זו להגן על מדינת ישראל ולנצח את הרשע. כל אות חיים שאתה יכול לשלוח אל תחסוך ותשלח. אפילו מילה אחת. אתה מבין שהדאגה שורפת את הלב. אני אוהב אותך כל כך'".

ואז...

"בשלב מסוים ראיתי שני V אפורים. לא כחולים, כלומר ההודעה לא נקראה, אבל היא התקבלה. בחרתי להבין מזה שהוא פתח את הטלפון, אז לאיזשהו פרק זמן הייתי אופטימי, היתה תקווה. בשלב כלשהו אפילו אמרתי: רגע, למה הוא לא כותב לי מילה?".

מתי התחילה התחושה שאולי משהו לא בסדר?

"כלוחם לשעבר ביחידה וכיו"ר עמותת ידידי מגלן בשנים האחרונות, מטבע הדברים אני בקשר שוטף עם אנשי היחידה הסדירה והמילואים. היינו בקשר במשך היום, אבל אחרי הצהריים הרגשתי שהחברים מהיחידה מתחילים למעט בתקשורת איתי. החרדה התחילה להתגנב".

במקביל, בשעות האלה יעבץ היה שקוע בעשייה. "יש לנו משפחה ביד מרדכי, רצתי להביא מזרנים כדי לארח אותם אצלנו, אחרי שהם חולצו מהממ"דים הגיעו אלינו תשעה אנשים. היתה התנחלות שלמה בבית, אפילו איחוד מרגש בין אמא לבת שדאגו מאוד אחת לשנייה".

בלילה הדאגה גברה. "בחצות וחצי ראיתי בטלוויזיה את נעם תיבון (אלוף במיל' שהשתתף בעצמו בחילוץ תושבים בעוטף באותו יום) מספר על קרב בנחל עוז, על הגבורה של הלוחמים, ואמר שהיו נפגעים. הוא בעצם סיפר על הקרב שבו יפתח נהרג. בשלב הזה כבר דאגתי מאוד, כי עדיין לא היה קשר (עם יפתח), והרגשתי שזה לא טוב".

מתי הגיעה הבשורה?

"ב־1 ועשרה בלילה המודיעים דפקו בדלת. נעמי אשתי ישר התחילה לבכות. אמרתי: 'אל תבכי, זו מלחמה, אולי זה שכן שבא להגיד משהו', אבל היא אמרה: 'לא. זה יכול להיות רק דבר אחד'. זה היה רגע נוראי".

יעבץ, מנהל ותיק, נאחז בצד הזה שלו. "הבנתי שזו הבשורה שאני הולך לקבל, ועברתי למוד אוטומט, של לנהל את האירוע. להבין מה קרה, ולשמור על המשפחה שלי. רציתי קודם כל לקבל קצת מידע, לדעת איפה יפתח נמצא פיזית ואם אני יכול לראות אותו. לטוב או לרע, בדברים האלה אני עובר למוד האוטומטי, הניהולי. להישאר בתפקוד, לא להתפרק. לדאוג למי שיקר לי. ראיתי גם את יפתח בסיטואציות קשות כאלה, מתפקד במבצעים מורכבים, מתמודד".

על מצבתו של יפתח בחרה המשפחה לחרוט את המשפט ממכתב הפרידה שהכין מבעוד מועד, "אם הייתי צריך לפסל מחדש את חיי, לא הייתי משנה דבר".

הוא השאיר לכם את המסר הזה.

"כן. לפני המבצע ההוא בג'נין, עם הידיעה המטרידה שיש לוחמים שאולי לא יחזרו, הוא מצא את הזמן לכתוב משהו שברור לי שכל מטרתו היתה לאפשר לנו לחיות בצורה שלמה יותר, אם יקרה לו הנורא מכל. זה מעשה מאוד אצילי מצדו. הוא חשב מה הוא יכול להשאיר לנו שיגרום לנו להרגיש פחות רע".

אתה מרבה לכתוב עליו בחשבון הפייסבוק שלך. מתאר צעיר ערכי, הראשון לעזור, וגם עמוק, לוחם אמיץ עם נפש רגישה. יש נחמה במחשבה על האדם שהוא היה, אדם שמסוגל לכתוב מכתב פרידה שיחזק את משפחתו אחרי מותו?

"אם יש דברים שמנחמים אותנו זה שהוא היה ילד שלם. הוא היה מאוד מיוחד ועמוק בהסתכלות שלו על החיים, קרא הרבה, כתב הרבה, ניהל הרבה מערכות יחסים משמעותיות עם אנשים, חווה אהבה. אז בהסתכלות שלנו היום, הוא חי חיים קצרים אבל שלמים מאוד. לכן כשאני מדמה לעצמי את החיים שלו אני חושב עליהם לא כמו קו שנקטע אלא כמעגל. מעגל שהיה יכול להיות עצום והיה קטן ממה שרצינו, אבל לא קו.

"מנחם גם שאחרים מקבלים ממנו השראה, כולל מי שלא הכיר אותו אישית. שהנוכחות שלו עדיין פה. ומנחם אותי שהספקנו להגיד הכל זה לזה. היינו קשורים ברמה הכי עמוקה שיש, בדיבור ובכתב וגם ללא מילים. דיברנו על כמה אנחנו אוהבים זה את זה ולומדים זה מזה. כך שלא נשארתי עם התחושה של 'למה לא אמרתי לו, איך הוא לא ידע'. אני רוצה להאמין שגם אצלו, ברגעיו האחרונים, הוא היה שלם. ההתמודדות היא עם העתיד, עם מה שלא יהיה יותר, לא עם העבר".

ולא מתגנבת לפעמים מחשבה שלא היה צריך לכוון אותו לתרומה כל כך מסוכנת, לערכים שעלו לו בחייו, להיות הראשון שמגיע לשדה הקרב?

"מיכל, אחותו של יפתח, עומדת להתגייס השנה. היא עברה מיונים קשים לתפקיד שבו היא עלולה להימצא במקומות מסוכנים. קצת אחרי שיפתח נהרג פנו אלינו מצה"ל והיינו צריכים לתת את הסכמתנו למסלול הזה שלה. וחתמנו לה, למרות הפחד הכמעט משתק מאובדן נוסף. אז לשאלה לגבי הקו הערכי הזה — זה מי שאנחנו. זאת המדינה שלנו, זה מה שנדרש. אבל כולם חייבים להיות חלק מזה. כל המגזרים. חייב להיות שוויון בנטל. קרה לנו האסון הכי גדול שיכול לקרות לאדם בחייו. לקבור את הבן שלך — אין טרגדיה גדולה מזאת, וזה לא משהו הפיך. בתוך זה אנחנו מבינים שלחנך בדרך הערכית זאת הדרך הנכונה, כי אין ברירה".     

"כל הצמרת הצבאית והמדינית צריכה להתפטר. צריכה להיות החלטה משותפת על בחירות. אחרי מה שקרה הציבור חייב להחליט איך הוא רוצה להמשיך מכאן, גם אם ההנהגה הקיימת תיבחר שוב. הח"כים חייבים להבין את גודל השעה, להפגין מנהיגות ולחדול מהמשחק הפוליטי"

"את יפתח כבר אי אפשר להחזיר, את החטופים עדיין כן"

כמה שבועות אחר כך, יעבץ חזר לעבוד. "רק בלילה, לבד או עם אשתי, אני יכול להתפרק", הוא אומר. בשאר הזמן, "ההתמודדות שלנו היא איך לא לעסוק ב'למה זה מגיע לי', אלא למצוא את המעשים שממשיכים את הדרך של יפתח, את האור שלו. לא ליפול לחושך, למצולות. אנחנו הולכים על סכין דקה שמתחתיה תהום. כל שנייה אתה יכול ליפול, ומדי פעם אתה גם נופל. אבל אנחנו משתמשים באור של יפתח שיעזור לנו ללכת על הסכין. זו התמודדות יומיומית, זו בחירה בכל יום מחדש. לחשוב איך אני לוקח את יפתח אליי ולא יורד אל החושך. להמשיך אותו — זה מה שמסמן לי את הדרך".

ואת ההמשך הזה הוא עושה בפרויקט שמלווה בני נוער בקריית מלאכי, בעמותת ידידי מגלן — ובליווי של אנשי נחל עוז. "זה להמשיך איפה שיפתח נעצר במובן הכי בסיסי", מסביר יעבץ. "הוא נעצר שם, ואני אמשיך שם. כך אני מרגיש את המעגליות שלנו באופן הכי מזוקק: מהמקום שבו אני התחלתי את דרכי כלוחם הוא המשיך כמפקד, ואת דרכו שנקטעה בהגנה על נחל עוז אני ואחרים עכשיו נמשיך.

"מעבר לכך, זה מה שאני מרגיש שחשוב לנו כמדינה. מצאתי בנחל עוז קהילה מקסימה ויוצאת דופן בשבר הכי גדול שאפשר להיות בו. קהילה שמתמודדת בגבורה עם סיטואציה שאף מנהל לא צריך להתמודד איתה לבד, ואני שמח שנוצרו יחסים קרובים ויוצאי דופן עם קהילת הקיבוץ ומוביליה ועם חברת בזן בהובלתו של האלוף במיל' משה קפלינסקי, שהיא שותפה מלאה שלנו בתהליך והעמידה את עצמה לרשות הקיבוץ מהרגע הראשון. אני ואנשי נחל עוז נתרפא יחד, עם הכוחות זה של זה".

מה אתם עושים עם הקהילה?

"אנחנו מלווים אותם בכל דבר, בשיקום, בהתמודדות העסקית. לא נעזוב אותם. המטרה של הקהילה היא שבתוך חמש שנים הקיבוץ ישוב לשגשג, ויהיה 100% גן עדן".

וגם החזרה לעבודה עוזרת?

"כן. כל יום הוא קשה, המאבק הוא יומיומי. והדבר הנכון בשבילי הוא שילוב של זמן עם המשפחה, העשייה החברתית והחזרה לעבודה. חזרתי בהדרגה, בהתחלה רק שיחות עם ההנהלה, תוך מתן סמכויות נרחבות למנהלים המובילים בחברה, שדיווחו לי והתייעצו איתי רק כשהיה צריך, ובהדרגה חזרתי לפעילות מלאה".

הורים שכולים מספרים לעתים שהסביבה לא יודעת איך לנהוג בהם, שאנשים חוששים אפילו לשאול לשלומם.

"התשובה לשאלה 'איך אתה?' אכן מורכבת. אני הבנתי שטוב לי יותר אם אומרים לי 'אני איתך'. יש כאלה שיש להם האינטואיציה הזאת, להביע השתתפות, אבל גם אם לא — אנחנו מבינים. גם אם שואלים מה שלומי, אני זוכר שזה בא ממקום טוב. כששואלים מה איתי אני אומר בסדר, תשובה שלא מחייבת לפתוח דיון פילוסופי".

יפתח, שלצד הטניס גם ניגן בפסנתר ולמד לנגר, גדל בפועל עם ארבעה הורים, אחרי שאמו שירה ואביו התגרשו כשהיה בן שנה וחצי ונישאו מחדש. "שנינו הקמנו משפחות חדשות וחלקנו את הגידול של יפתח בצורה מאוד שיתופית, הוא גדל בשני הבתים, בתחושה שיש לו ארבעה הורים. הוא היה קשור מאוד לארבעתנו. והוא הגיע למסקנה שהמשפחה הכי חשובה. הוא גם הרחיב את זה לצוות שלו בצבא — הצוות הוא הכל".

מתישהו, על לוח ההודעות המשפחתי בבית, יפתח כתב "Family over everything". יש לו חמישה אחים: שלושה מצד אמו, תמר (18), יעל (17) ודן (14), ושתיים מצד אביו, מיכל (19) ואלה (15). אחרי מותו הן עשו קעקוע של המשפט ההוא שלו, "Family over everything". אחיו הנוספים, בן זוגה של אמו וחברים צרבו בעורם את "הקעקוע של יפתח", שעשה עם אמו שירה ב־2017: "I>ΛV". "זה בעצם אומר — אני גדול מהעליות והמורדות שלי", מסביר אביו.

גם לך יהיה קעקוע לזכרו?

"אני מאמין שכן, משהו שקשור לקשר בינינו, לנצחיות שלו".

מאז 7 באוקטובר קעקועים נהפכו לאמצעי הנצחה וזיכרון נפוץ.

"זה סוג של נדר. המלחמה באה על רקע שבר גדול בחברה הישראלית, ואני חושב שאנשים מחפשים מחדש את הברית ביניהם, משהו שאפשר להישבע עליו יחד. קעקוע הוא סוג של נדר כזה, שאתה הולך איתו, ויש תחושה שהוא יכול לתת לך כוח. הכל עדיין טרי, ההנצחה במלחמה הזאת עדיין מתהווה. הקעקועים, כמו גם הרשתות החברתיות, עם היכולת להדהד בהן את המורשת והסיפורים, הם חלק מההנצחה החדשה".

בתוך האסון האישי והכללי, מה חשוב לך היום?

"לפני כל דבר — השבת החטופים. כשאתה מתמודד עם אובדן, אין יום שבו אתה לא עוסק בשאלות של החזרת הגלגל לאחור, מה היה קורה אילו וכו'. לאסוננו, הגלגל של יפתח נעצר, לא יהיה אפשר להשיב אותו. כשאתה אב שכול זה אחד האתגרים הכי גדולים, הסופיות. אבל את החטופים עדיין אפשר להציל, אנחנו עדיין יכולים לעשות את הנס הזה, אצלם זה עדיין לא בלתי הפיך. את הגלגל שלהם אפשר להשיב לאחור ולהחזיר את החיים לחטופים ולבני משפחותיהם שמתהלכים בינינו ללא חיים. זה מבחינתי מגדיר ניצחון לא פחות מניצחון צבאי".

ובמובן הרחב, מה יהיה ניצחון בעיניך?

"תקומה. אנחנו זקוקים לתקומה מהמצב שאליו הגענו. זה גם צריך להיות השם של המלחמה הזאת. הגענו לשפל המדרגה, וחלק מהתקומה הוא לייצר מחדש את מה שאיבדנו. להחזיר את החטופים, להחזיר עקורים לבתים ולעבודות שלהם, לחזור לחיים שלנו שמאז 7 באוקטובר הם לא אותם חיים, לחזור לערבות ההדדית, ולעשות תיקון. זה יהיה הניצחון".

כשהוא מסתכל על מה שהוביל למלחמה הוא אומר ש"מעבר למחדל המודיעיני והמבצעי, קרסה תפיסה מדינית ארוכת שנים שלפיה אפשר להכיל את האסלאם הקיצוני בעודו מתעצם על גבולותינו בדרום ובצפון, עם סבבי עימות מפעם לפעם ושימור מדיניות ההפרד ומשול בין עזה ליו"ש". כשהוא מסתכל על מי שתחת הנהגתם אירע המחדל הוא אומר ש"בשלב זה כל הצמרת הצבאית והמדינית צריכה לקחת אחריות ולהתפטר. צריכה להיות החלטה משותפת ללכת לבחירות. אחרי מה שקרה הציבור חייב להחליט איך הוא רוצה להמשיך מכאן, גם אם ההנהגה הקיימת תיבחר שוב. הח"כים חייבים להבין את גודל השעה, להפגין מנהיגות, לחדול מהמשחק הפוליטי ולאפשר בחירות מוסכמות".

"ליצחק תשובה יהיה יקר ומסובך לקנות אותנו"

יעבץ עבד שנים כמנהל בעולמות הטכנולוגיה, וב־2008 היה ממקימי אנלייט, שמקימה ומפעילה מתקנים לייצור אנרגיה סולארית, טורבינות רוח ואגירת אנרגיה. עד כה הובילה כבר מאות כאלה, בארץ, באירופה ובארצות הברית. בפברואר 2023 היא הונפקה בנאסד"ק, ונסחרת שם כיום לפי שווי של כ־2 מיליארד דולר. בשנה החולפת הכנסות החברה היו 256 מיליון דולר, הרווח הנקי כ־71 מיליון, הצמיחה ביכולת הייצור הגיעה לכמעט 40%, ומספר העובדים כבר טיפס לכ־300.

ועכשיו אנלייט היא גם חלק מהליווי שיעבץ מספק לנחל עוז. הוא חולם על אזור משתקם שיהיה חזית החשמל הירוק של ישראל. "אנחנו רוצים לבסס בקיבוץ חיים כלכליים בני־קיימא. אנחנו מסייעים להם בעולמות האנרגיה הירוקה, האגריטק ותחומים נוספים. יש ליישובי האזור, וגם ליישובי גבול הצפון, פוטנציאל לפתור את צורכי הביטחון האנרגטי הקיומיים של ישראל — אפשר להקים מערך מבוזר של אנרגיה ירוקה וזולה בכל היישובים האלה, על קרקעות חקלאיות זמינות. אנחנו אפילו עוזרים לקיבוץ לקדם פעילות עם מתחרים של אנלייט, שאיתם כבר יש להם הסכמים קודמים".

זה לא בעייתי, לבסס את האנרגיה המתחדשת בישראל באזור שמועד למתקפות?

"אחד הדברים המדהימים באנרגיה מתחדשת הוא שבאופן יחסי קשה לפגוע בתשתיות האלה — הן מאוד מבוזרות, גם המערכות הסולאריות וגם מערכות הרוח. כשנפלו טילים על מערכות סולאריות בעוטף רק 1% מהן הפסיק לעבוד. לעומת זאת פגיעה באסדות גז או תחנות כוח תגרום נזק עצום לאספקת החשמל".

יעבץ מדבר על החברה שהוא מנהל מאז הקמתה בגאווה ואפילו באהבה. "היא חלק ממה שאנחנו עושים פה במדינה כאזרחים", הוא אומר. "היא הצלחה עסקית אדירה, במשך 15 שנים רצופות היא מכפילה את עצמה פי שלושה בכל שלוש שנים, ויש לה כוונות להמשיך לעשות את זה בשנים הקרובות". אבל זה לא כל הסיפור. "מבחינתי היא גם משפחה שבה אנשים מוכנים לתת את הכל בשבילי ואני בשבילם. כולם שם אפשרו לי לבחור אם, מתי ואיך לחזור לעבוד, בעוד חלק מהמנהלים הבכירים שירתו במילואים, טייסים, לוחמים בכל הזרועות. זה היה מבחינתי עוד סימן שבנינו חברה מדהימה, שתמשיך לצמוח, איתי או בלעדיי, בעוד עשרות שנים".

עם כל החשיבות של פעילות החברה למדינה, כדברי יעבץ, הוא מודה שזה לא עניין פשוט. "הפעילות שלנו כאן ממשיכה לגדול כל הזמן, אבל בשווקים הבינלאומיים היא גדלה מהר יותר, ואנחנו נהפכים שם לשחקן מוביל. כאן הקצב איטי יותר, וזה חבל, כי את מה שאנחנו עושים אנחנו רוצים לעשות קודם כל פה. החלק של אנרגיה מתחדשת בניצול החשמל בישראל הוא 10% בקושי, ברוב מדינות אירופה זה יותר מ־40%, ויש כאלה שבהן מדובר ב־60%-70%. צריך לשנות את זה".

איך?

"המדינה צריכה להסיר חסמים שונים ולדחוף את הנושא בכל הנוגע לזמינות הקרקע ולפיתוח רשת החשמל. הקרקע קיימת, זה מה שמדהים. אבל צריך החלטות של רשות מקרקעי ישראל ושל רשויות התכנון שיאפשרו ייצור נרחב יותר, שיביא למשק חשמל ירוק, זול, שיקל את יוקר המחיה ויאפשר להפחית את התלות בתשתיות חשמל פגיעות יותר".

בקיצור, לא לבנות על הגז.

"זו טכנולוגיה שבתוך עשרות שנים תעבור מהעולם, כי היא יקרה ומזהמת. נכון שהיא עדיפה על פחם, אבל בסוף, מול חלופות של אנרגיה ירוקה — אין סיבה לשרוף דלקים כדי לייצר אנרגיה".

ואם גם יצחק תשובה יבין את זה וירצה לקנות אתכם כהשלמה לפעילות הגז שלו?

"זה יהיה לו יקר מאוד, ולא בטוח שיהיה לו קל".

למה?

"אנלייט היא דוגמה מוצלחת לחברה ללא גרעין שליטה. היא בנויה באופן שמיושר עם האינטרסים של בעלי המניות שלה, הם מרוויחים מכך ומהגמישות שיש לנו בלי בעל שליטה שצריך בכל פעם לתהות אם מדללים אותו. זה מאפשר לנו לצמוח ולקבל החלטות נכונות. ובכל מקרה, אני לא רואה בהצעות רכישה איום. יש חברות שמנסות לבצר את עצמן מהשתלטויות עוינות, אבל אני לא מסתכל על אנלייט כעל חברה שצריכה להגן על עצמה, אלא כעל חברה שצריכה להיות הכי טובה שיש. אם מישהו יבוא ויצליח לשלם את הפרמיה שדרושה כדי לקנות את השליטה ויוכל לעשות את זה איתנו — טוב. אנחנו מנסים לבנות את החברה ככה שתהיה חסינה בכל מבנה, בזכות יכולות הליבה שלה".

לצד הכניסה לשווקים חדשים במערב, אנלייט מכוונת גם למדינות ערב. "אנחנו עושים מיזם משותף עם חברת ניומד מקבוצת דלק, כשהרעיון הוא לייצר חשמל שישרת את מדינת ישראל", מסביר יעבץ. "אפשר להשתמש במשאבי הקרקע של המדינות השכנות, שבהן קל יותר לתכנן ולהפעיל מתקנים, ולמכור את החשמל לצרכנים בישראל. יש לזה פוטנציאל גדול, וננסה להביא את הבשורה הזאת".

רעיון אחר שלכם היה לייצר אנרגיה מאשפה.

"בחנו את זה כשהמשרד להגנת הסביבה בחן את זה, אבל כשהוא נסוג החלטנו לא להיכנס למאבק על זה".

נדמה שעולם האנרגיה המתחדשת זינק לפני כשלוש שנים, ומאז הוא קצת נרגע.

"אנחנו צומחים בקצב עקבי של כמעט 40% בכל שנה. בעיניי הקצב הזה הוא פלא. רואים את הצמיחה בפעילות, במכירות, בכוח הייצור, ברווחים. אבל זה לא מספיק לצמוח מהר, צריך להניב גם תשואות טובות, וכך אנחנו מנסים לתכנן את החברה. אז יש תקופות שאתה מתבשם וכל השוק איתך, ולפעמים יש שאלות וסקפטיות. התפקיד שלנו הוא להמשיך להוביל את החברה למקומות הכי טובים שיש, ואני בטוח שהשוק יהיה איתנו. כמו שיפתח אמר: 'דרכים קלות לא מביאות למקומות מיוחדים'".