"

מסכנים שכאלה", סרטו החדש של יורגוס לנתימוס ("המועדפת"), הוא סרט מפלג. מצד אחד הוא מתהדר ב־11 מועמדויות לאוסקר, שני פרסי גלובוס הזהב ופרס "אריה הזהב" של פסטיבל ונציה, ומהצד השני הוא גם לא מפסיק לעורר דיונים סוערים על טיבו: ב"וולצ'ר" קטלו אותו כ"פנטזיה של ילד בן 14 על המושג 'התבגרות נשית'", באתר סקרין רנט פרסמו רשימה שמהללת אותו כיצירת מופת פמיניסטית; ואילו "הגרדיאן" פרסם 12 טורים של כותבות וכותבים שונים, שחלוקים ביניהם בסוגייה. איך זה ייתכן? מה יש בסרט הזה שמאפשר בו־זמנית לקרוא אותו כטקסט פמיניסטי ופנטזיה שוביניסטית פוגענית?

"מסכנים שכאלה" הוא מעין גרסה חדשה של סיפור המפלצת של פרנקנשטיין. גיבורתו היא בלה בקסטר (אמה סטון), אשה צעירה שחיה בלונדון ויקטוריאנית פנטסטית, שבאה לעולם בדרך מופרכת ומפוקפקת: ד"ר גודווין בקסטר (ווילם דפו), מנתח מבריק בלי יותר מדי קודים אתיים, מקבל לידיו גופה של אשה הרה שהתאבדה בקפיצה לנהר, ומחליט להשתיל את מוח העובר שלה במקום מוחה. התוצאה היא תינוקת בגוף של אשה בוגרת, שמתפתחת בקצב מסחרר.

עד מהרה — יותר מהר מהזמן שלוקח לה ללמוד ללכת בלי להתנדנד על רגליה — בלה לומדת ליהנות ממין: קודם כל בעצמה, ואז עם גברים אחרים, שנשבים בקסמה או רוצים לנצל אותה. כל מפגש וכל חוויה מעצבים את בלה עד שהיא הופכת לאשה בעלת מחשבה מעמיקה ופילוסופית, שחוזרת הביתה ויכולה להתמודד עם כל אתגר או איום שהחיים, ובעיקר הגברים שבתוכם, מציבים בפניה.

בלה מגלמת היפוך בתפקידי המגדר המסורתיים: היא אימפולסיבית, ישירה ורציונלית, בעוד הגברים שסביבה מתגלים כמי שנשלטים בידי רגשותיהם הגואים, עד כדי היסטריה, הרס עצמי ואלימות

יש לא מעט נקודות פמיניסטיות בסרט, שמלווה לכל אורכו את נקודת המבט של בלה. היא לא רק הגיבורה של הסיפור, היא גם המחליטה הבלעדית על הפעולות שלה. היא הולכת בדרך משלה, על רגליים רעועות בהתחלה, ללא כניעה לתכתיבים חברתיים. וכשמתעורר חשש שאולי לא צריך לספק את רצונה של מי שהיא כנראה רק תינוקת, מתברר שמי שמונעים ממנה להגשים את מאוויה תמיד פועלים מתוך רכושנות ותסביכי שליטה, יותר מאשר דאגה כנה לבלה. כך למשל, כשהיא דורשת לצאת לראות עולם עם גבר זר, שבמוצהר אומר שינצל אותה, מי שמנסים להניא אותה מכך הם ארוסה ואביה — כלומר הגבר המבוגר שרוצה להינשא לתינוקת, והיוצר של התינוקת שעודד את הנישואים הללו, בתנאי שיחתמו על חוזה שכולא את בלה בביתו לעד. זו ברירה בין נבלה לטרפה, ולכן עדיף שהתינוקת הפיקחית תקבל את ההחלטה בעצמה.

דמותה של בלה גם מגלמת היפוך בתפקידי המגדר המסורתיים. היא לא מוותרת על האימפולסיביות והישירות שלה, ולכן גם נהנית ממין וגם מדברת על כך בחופשיות ובקול רם, שמביכה אפילו את הגברים שרק רוצים להשכיב אותה. ובעוד נשים, ודאי במאה ה־19, נחשבו היסטריות (מילה שמקורה במילה היוונית לרחם, Hystera) ונשלטות בידי הרגש שלהן, הרי שבלה תמיד רציונלית. אומנם היא עוד לא בוגרת נפשית, אבל חוקרת את העולם באופן המדעי שלמדה מאביה, וחותרת לעקביות והיגיון בתשובות שהיא מקבלת מהגברים שסביבה. אלה, לעומת זאת, מתגלים כמי שנשלטים בידי רגשותיה הגואים, עד כדי היסטריה, הרס עצמי ואלימות. ובכל פעם שהם מניחים שיוכלו להגביל את בלה או לשלוט בה, הם מושמים ללעג ולבוז, והיא נוטשת אותם או מענישה אותם. בלה כל הזמן אצה קדימה לחוויה הבאה, שואפת לשיפור עצמה ויחסיה עם העולם. והיא לא נותנת לשום דבר ולאף אחד לעצור אותה.

ועם זאת, אי אפשר שלא לדבר על הפילים שבחדר, שהם הגברים. ניכר היטב ש"מסכנים שכאלה" הוא סרט שיצרו גברים (לנתימוס ביים את התסריט של טוני מקנמרה לפי ספר של אלסדר גריי). גברים הם רוב הדמויות המשמעותיות בחייה של בלה, ואיתם יש לה את רוב האינטראקציות. הם מסבירים לה את העולם, והאופן שבו הם מתבוננים בה הוא האופן שבו גם אנחנו רואים אותה. היא מוצגת לראווה בעירום חלקי ומלא, בשלל תנוחות, לפעמים ברמה של פטישיזם של ממש, שאינו משרת את החוויה שלה, אלא את המבט של הצופה הגברי החרמן. יש בסרט גם עירום גברי, אבל הוא לא מושא לתשוקה, רק מקור לבידור או לגלוג.

וזה מוביל לחלק הכי בעייתי בסרט — פרק הזנות בחייה של בלה, שעובר באופן קליל בצורה חשודה. הזנות מוצגת כאן כמו שזנאים אוהבים להציג אותה: סתם דרך קלה, מהירה וממש נוחה לאשה צעירה לעשות כסף. זאת בניגוד לחיים האמיתיים, שבהם הרוב המכריע של הנשים מידרדר לזנות על רקע התמכרויות לאלכוהול וסמים, היסטוריה של תקיפה מינית או "סתם" מחוסר אונים וייאוש קיצוני — או גם וגם וגם. באותו אופן הסקס עם הלקוחות מוצג באופן מחרמן, אפילו משעשע, ולא מייאש, מבהיל או ריאליסטי — גם כשהם אלימים כלפיה, וגם כשהיא מציינת שהיא הופכת קהת חושים. אלה בסך הכל עוד חוויות בחיים!

ובכלל, הגישה של בלה רוב הזמן סלחנית כלפי הגברים שסביבה, גם כשהם מסממים אותה, כולאים אותה בבית, נועלים אותה בתיבה, חוטפים אותה ועוד ועוד. היא כועסת, כן, אבל מוחלת להם במהירות ונשארת ביחסים טובים עם חלק מהם. היא מתמודדת כל כך טוב עם העולם, שהיא כבר כמעט מקבלת אותו כמו שהוא — עולם שבו מוחלים על אלימות גברית בחיוך, קריצה ואמירות כמו "בנים יהיו בנים".  

אז מה השורה התחתונה, האם "מסכנים שכאלה" פמיניסטי או שוביניסטי? התשובה מורכבת, כמו שהסרט עצמו רומז בבוטות: הוא מתחיל בשחור־לבן ועובר לצבעוניות עזה. כי לא הכל שחור־לבן, ובסרט אחד יכולים להתקיים רעיונות סותרים. אז אפשר להעריך את הכנות של הסרט לגבי מצבן של נשים בעולם, ולכעוס על כך שהוא מתענג על מסכת התלאות שעוברת הגיבורה שלו. אפשר לשמוח על כך שבלה שוברת סטריאוטיפים, ולהצטער על כך שהיא לא חורגת מגבולות העולם הגברי והקפיטליסטי. ואפשר להחזיק אצבעות לסטון, שתקטוף את פרס השחקנית הטובה באוסקר על תצוגת המשחק המרהיבה, ולקוות שלנתימוס יפסיד את הפסלון בגלל נקודות העיוורון שהפגין כבמאי. כל שורה תחתונה תגיע עם כוכבית קטנה בצדה.