ה

נה מה שמעסיק את אמריקה כבר שבועיים: בסוף השבוע הזה, רביעי עד שבת, טיילור סוויפט מופיעה בטוקיו. כל הכרטיסים נמכרו מראש בתוך 30 דקות, כבר באוגוסט — שבועות לפני שסוויפט התחילה לצאת עם כוכב הפוטבול טראוויס קלסי. אבל ביום ראשון אמור להתקיים בלאס וגאס הסופרבול, בין קנזס סיטי צ'יפס, הקבוצה של קלסי, לסן פרנסיסקו 49. האם סוויפט תצליח להגיע בזמן כדי לראות את בן זוגה על המגרש?

זו לא רק רכילות. הרומן בין השניים והביקורים של סוויפט במשחקים מחממים את הענף ומושכים אליו צופים חדשים שעד היום לא גילו בו עניין מיוחד. לכן ההגעה שלה למשחק היא גם סיפור של סיקור, של רייטינג, בקיצור — של כסף. כך שלא רק מעריצי סוויפט וחובבי פוטבול מוטרדים. וכדי להרגיע את כולם, אפילו שגרירות יפן בארצות הברית נדרשה לעניין, עם הודעה רשמית שלפיה "אם סוויפט תעזוב את טוקיו מיד אחרי ההופעה, היא תנחת בלאס וגאס מספיק זמן לפני המשחק".

מנגד, מתברר שגם בפוקס ניוז מוטרדים מהעניין. ערוץ החדשות הימני, שרוב הזמן מפגין זלזול בוטה במשבר האקלים, אם לא הכחשה מוחלטת של העדויות לאסון, הפגין בשבוע שעבר דאגה גדולה מכמויות הפחמן שישוחררו לאוויר בטיסה הפרטית של סוויפט לטוקיו ובחזרה. זה לא שלפוקס ניוז אכפת פתאום מהאקלים, אנשיו פשוט לא אוהבים את סוויפט, כמו הקהל שלהם. היא הרי גדלה בחלק האדום והכפרי של פנסילבניה, התחילה כזמרת קאנטרי עם קהל שמרן והיתה אמורה להיות הביונסה של הימנים. אבל אז הם גילו שהיא צמחה להיות פמיניסטית, ניצחה את הגברים ששולטים בתעשיית המוזיקה, תומכת בחופש הפלות ומעודדת לגיונות של מעריצות צעירות (וגם מעריצים) להצביע בבחירות. תומכי טראמפ לא אוהבים את זה, בכלל לא. והם עוד פחות אוהבים את העובדה שהיא יוצאת עם קלסי, שבין השאר משמש פרזנטור של פייזר ומעודד אנשים להתחסן נגד קורונה. זה כבר מוליד שלל תיאוריות קונספירציה. לפי אחת מהן, למשל, סוויפט וקלסי לא באמת זוג, רק בכאילו, כחלק ממבצע של הפנטגון שנועד לעזור לג'ו ביידן לנצח בבחירות. לפי אחרת, התוצאה של הסופרבול כבר ידועה — קנזס סיטי תנצח, כי ג'ורג' סורוס דאג לזה.

כל הסיפור הזה מטופש גם בקנה המידה של ארצות הברית בעידן הנוכחי, אז איך הוא הגיע אפילו לכותרות של "הניו יורק טיימס"? כי ככה נראית אומה שבה, בשנת בחירות בעידן של קיטוב אדיר, הכל פוליטי. אפילו הזמרת המצליחה בעולם, אפילו אירוע הספורט הגדול מכולם. אבל האמת היא שזה לא באמת קשור לטיילור סוויפט; כבר שנים רואים פוליטיזציה של הפוטבול, ובייחוד הסופרבול. מדורת השבט הטלוויזיונית האחרונה בארצות הברית ואחת האחרונות בעולם — האירוע היחיד שיכול להושיב יותר מ־100 מיליון אמריקאים מול הטלוויזיה — נהפכה לחומר נפץ פוליטי שנוגע בכל: בקבוצות המשחקות, בהופעות המחצית, בפרסומות, באשה אחת שמנסה להגיע למשחק כדי לעודד את החבר שלה. הכל נגוע. ראשי הליגה, מנהלי ה־NFL, אולי נהנים להעמיד פנים שהם שונאים את ההתפתחות הזאת, אבל האמת היא שהיא משרתת אותם, ולכן הם טיפחו אותה. כי שוב, כל סערה יכולה להיתרגם להרבה מאוד כסף. הסופרבול תמיד היה מסיבה מגוחכת בגודלה, אירוע שבו אפשר לחבק את כל הגרוטסקיות האמריקאית בלי נקיפות מצפון, העיקר ליהנות ולאכול כמה שיותר קלוריות ריקות. אבל בחסות הנהלה תאבת בצע עם מוסר מפוקפק, המסיבה הזאת נהפכה לזירה שבה רומן בין שני סלבס יכול להשפיע על הבחירות לנשיאות.

נהוג לחשוב שהרגע שבו ה־NFL נהפכה לפוליטית לגמרי היה ב־2016, כשקולין קאפרניק כרע ברך בזמן נגינת ההמנון, במחאה על אלימות שוטרים נגד שחורים. הצעד הזה — שבעבר היה מתקבל במחיאות כפיים על פטריוטיזם אמריקאי בריא המתגלם במחאה לא אלימה — הפך את קאפרניק לאיש השנוא בארצות הברית, גמר לו את הקריירה ותדלק את דונלד טראמפ בדרכו לבית הלבן. אבל הפוליטיזציה לא התחילה שם. אם רוצים להבין מה קרה לפוטבול במאה ה־21, צריך לחזור לנקודת האפס שעיצבה את אמריקה במאה הזאת: 11/9. הפיגועים חוללו שינויי עומק באמריקה, ובמקרה של הפוטבול — הם הפכו את ה־NFL לליגה של הצבא. החיבור ביניהם נהפך לסימביוטי; מבחינת הליגה הוא מודל עסקי, מבחינת הצבא הוא כלי גיוס, לשניהם הוא הכרחי.

צבא ארצות הברית רחוק מלהיות "צבא העם". הוא אומנם הצבא הגדול בעולם, אבל 1.4 מיליון חיילים הם מספר זניח במדינה של 335 מיליון אזרחים. רוב האמריקאים לא יודעים איפה החיילים נמצאים, לא שומעים על מותם, ולא הופכים את המוות הזה למורשת שמצווה עליהם להתגייס. למעשה, לצבא קשה לגייס צעירים. אחרי 11/9 עשרות אלפים עמדו מחוץ ללשכות הגיוס, אבל עם השנים, ועם המלחמות באפגניסטן ובעיראק, הביקוש צנח, התמיכה הציבורית בצבא צללה. ב־2009 ארצות הברית נזקקה ליותר מ־30 אלף חיילים חדשים באפגניסטן. היא היתה צריכה מתגייסים חדשים, והיתה צריכה רוח גבית מהציבור להמשך הלחימה.

זה היה הרגע שבו הפנטגון נאלץ להתחיל לעשות את מה שעושה כל חברה באימפריית הקפיטליזם: לפרסם ולמכור מרצ'נדייז. ענפי הספורט האמריקאיים, ובראשם ה־NFL, רק חיכו לצבא, מוכנים ותאבי מזומנים. במשך שלוש שנים הפנטגון שילם לקבוצות פוטבול בבעלות פרטית 53 מיליון דולר כדי לקדם את הצבא, כולל פרסומות שמוכרות אידאלים — ומבטיחות למתגייסים חדשים מימון של הלימודים בקולג'. במקרה או לא, 2009 היתה גם השנה הראשונה שבה שחקני פוטבול נדרשו לעלות על המגרש בזמן ההמנון; בלי זה, קאפרניק אולי היה עדיין משחק.

המספרים האלה התגלו בחקירה של הקונגרס ב־2015, שחלק מחבריו הוטרדו מרעיון ה"פטריוטיזם בתשלום". הפנטגון עדיין מפרסם במשחקי פוטבול, ובעיקר ניכר שהוא נדרש להרבה פחות מעורבות מבתחילת הדרך. הנורמות התקבעו, ולרגעים הן מעוררות תחושה שהמגרשים נמצאים בקוריאה הצפונית. הם מכוסים דגלים ענקיים שמחזיקים עשרות אנשי צבא, מכל הזרועות, שגם שרים את "אמריקה היפה", קלאסיקה פטריוטית מהמאה ה־19. הצופים ביציעים מניחים יד על הלב. מעליהם חולף מטס מטוסי קרב, במשך כל המשחק. והרוח הזאת ניכרת גם בהפסקות הפרסומות: חיל הים, למשל, קנה בשנה שעברה פרסומות במשחקי פוטבול ב־1.8 מיליון דולר. יונדאי מכרה מכוניות באמצעות סרטון שתיעד מפגשים בין חיילים למשפחותיהם. ארנולד שוורצנגר הדגים כמה כיף לירות באנשים ולפוצץ בניינים, בניסיון למכור משחק וידיאו. וזה רק חלק מהדוגמאות. כל המנגנון מכוון לכונן קשר בל יינתק בין ספורט למלחמה, בין פוטבול למולדת. ל־NFL זה עושה רק טוב, ולצבא הוא שולח אנשים שטועים לחשוב שמלחמה היא ספורט.

הליגה הזניקה את הפטריוטיזם, ועיצבה אותו כחופף לתפיסת העולם של הימין - רואים את זה לא רק במיליטריזם, אלא גם ביחס למחאה של קולין קאפרניק, או בקריאה לחרם בעקבות פרסומת שהזכירה שהמייסד של באדווייזר היה מהגר

על פניו, המיליטריזם בפוטבול בכלל לא פוליטי, רק פטריוטי. אפילו הפרוגרסיבים שמותחים ביקורת על ה־NFL לא מדברים עליו, אלא על הגזענות, הסקסיזם והסכנות לפגיעות מוחיות של השחקנים. וכל השאר ששים להזדמנות להרגיש שהם תומכים במאמץ המלחמתי, ובאומה כולה. לאהוב את המשחק זה לאהוב את המדינה. הליגה אפילו חתמה את המשוואה הזאת בדם: הספורטאי הבולט היחיד שהתגייס אחרי 11/9 היה שחקן הפוטבול פט טילמן. הוא ויתר על חוזה ענקי באריזונה קרדינלס ויצא להילחם, אבל בזמן השירות התחיל לפקפק בשליחות שלו עד כדי כך שהכריז ש"זו מלחמה לא חוקית". הוא נהרג באפגניסטן ב־2004 וקיבל עיטורים על מותו ההרואי, עד שהבית הלבן והצבא נאלצו להודות שהוא נהרג מירי של חייל אמריקאי אחר. הליגה עדיין משתמשת בזכרו כדי להאדיר את עצמה; בסופרבול של שנה שעברה, למשל, קליפ של הליגה הציג אותו כגיבור מלחמה.

וזה לא נגמר כאן. החיבוק הציבורי לחיילים התרחב לפרקטיקה של סתימת פיות כללית. אין מקום לשאלות, תהיות, ספקות. "הדחף של אחרי 11/9 לגרום לציבור באמריקה 'להודות' בלי סוף לחיילים על שירותם בסכסוכים מרוחקים הוא למעשה חסימת כל אפשרות לביקורת על המלחמות האלה", כתב ל"האפינגטון פוסט" וויליאם אסטור, ששירת 20 שנה בחיל האוויר האמריקאי. למגמה הזו אחראים פוליטיקאים, כלי תקשורת, עולם התרבות, אבל גם, בהחלט, ה־NFL. הליגה הזניקה את הפטריוטיזם, ועיצבה אותו מחדש כך שהוא חופף לתפיסת העולם של הימין — רואים את זה לא רק במיליטריזם, אלא גם למשל ביחס למחאה לא אלימה כמו של קאפרניק. מה הפלא שהרוח הזאת כבר התגלגלה לכך שאחרי שלפני שנתיים הפרסומת של באדווייזר בסופרבול הזכירה שאחד ממייסדי החברה הוא מהגר, קולות ימניים קראו להחרים את הבירה שלה. ככה זה היום באומה שקמה כולה על הגירה, מהגרים הם מילה מגונה.

הסופר זוכה הפוליצר נורמן מיילר הזהיר כבר בזמן המלחמה בעיראק ש"המפגנים הצבאיים באירועי ספורט גדולים עלולים להפוך את ארצות הברית למגה־רפובליקת בננות. הדמוקרטיה שלנו במצב רגיש, ואנחנו נצטרך להגן עליה בקרוב. זה יהיה קשה מאוד, כי השילוב של תאגידים, צבא והחיבור המוחלט של הדגל עם אירועי ספורט כבר יצר אווירה פרה־פשיסטית באמריקה". 20 שנה אחרי, הפוליטיות של ה"פטריוטיזם" ברורה מתמיד, וגם הסכנה שבו. הדמוקרטיה האמריקאית אכן בצרות גדולות אם רומן של זמרת ושחקן זורק לתוך המגרש את כל הקרע באומה, כולל קורונה ואקלים והפלות ופמיניזם, ומדגים איזו השתוללות יכולה להתחולל סביב האירוע האחרון שעוד איחד את אמריקה. נראה שטיילור סוויפט ואפילו האהבה שלה כבר לא יכולות להציל את האומה הזאת, גם אותן הפכו לנשק במלחמה שמחרבת הכל.