חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// הטיפול בתקציב הוא סימן לקריסה /// הסנקציות האמריקאיות הן עניין מורכב /// גיל שויד פורש אבל נשאר מופת /// הקיצוץ לערבים עלול להבעיר הכל
דיוני התקציב
כך נראית התפוררות
לפעמים מדינות שוקעות בלי ששמים לב. הכרסום מתרחש מאחורי הקלעים, בלי שרואים. הפרוצדורות נשחקות, התהליכים מתעקמים, כל הדברים המשעממים מקבלים עיוות כזה או אחר, עד שכל מה שיושב עליהן פשוט קורס.
השיח על תקציב 2024, שהגיע השבוע לדיונים בכנסת, מתמקד בקיצוצים, במשרדים המיותרים שלא נסגרו, בכספים הפוליטיים שלא נגעו בהם. אבל צריך להסתכל גם על הפרוצדורה המחפירה, על התהליך הרקוב שבו נוהל כל העניין. עד סוף השנה הקודמת לא התקיים שום דיון עם שר האוצר בצלאל סמוטריץ' על המתווה העקרוני, לאן אנחנו הולכים בתקציב הזה, וגם כשהחלה השנה החדשה עדיין לא היו לממשלה יעדים פיסקאליים. אפילו כעת סמוטריץ' עיכב את הבאת התקציב לכנסת בשבוע וחצי, כדי להקל על עצמו העברה של כספים קואליציוניים בהמשך. הוא קרא לעיכוב "סתם עכבר", ביקש שלא נעשה מזה עניין. לא מטריד אותו שמ־19 בפברואר ועד שהתקציב יאושר המדינה למעשה תפר את החוק. זה הרי רק טכני, רק פרוצדורה. ולא מעניינים אותו המחירים של העיכובים והמריחות. צעדים מרכזיים, מס נסועה למשל, נשמטו מהתקציב. גם את האפשרות להקפיא את מדרגות מס ההכנסה או לוותר על הטבות מס החמצנו. בלחץ הזמנים הדיונים בתקציב בכנסת יהיו רדודים עוד יותר מהרגיל. וגם לנראות, לאיך הדבר נתפס אצל המשקיעים ובשווקים ואצל גופים בינלאומיים, יש חשיבות. כל הטיפול בתקציב משדר חוסר רצינות, זלזול מוחלט. וזה המקום שבו מדינות שוקעות, כשאין חשיבות לכללים, כשאנחנו לא יודעים להציב יעדים ולשרטט גבולות ולעמוד בהם, כשאנחנו לא מסוגלים לתכנן לאן אנחנו מפליגים אפילו כשהקרחון מתנשא ממש מולנו. היא אולי מתרחשת באזורים הפרוצדורליים המשעממים, אבל כך נראית התפוררות.
/// שלמה טייטלבאום
צילום: יריב כץ
הסנקציות נגד מתנחלים
מדרון חלקלק ושיפוט חמקמק
אין לי כל סימפטיה לכהניסטים שהוכנסו לרשימת הסנקציות של נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן, אבל חשוב להאיר את המהלך הזה, ולהבין שמדובר במדרון חלקלק. מה אם בעוד שנה דונלד טראמפ יחליף את ביידן, והוא יחליט להקפיא חשבונות של פעילי שמאל שנפגשו עם מוסלמים רשעים?
זה ברמת העיקרון. ברמת הפרקטיקה, השאלה היא מה עושים עם הסנקציות האלה כעת. המשטר המשפטי בישראל מבקש לאזן בין זכויות אדם (שקניינו לא יוקפא, ודאי שלא בגלל איתות פוליטי מהאמריקאים) לבין הסיכונים הכרוכים בהפרת הסנקציות. ראינו את זה רק לפני שבוע במקרה של התרומה לזק"א מכספו של רומן אברמוביץ': בנק מזרחי־טפחות סירב להעביר את התרומה בגלל הסנקציות הבריטיות והאירופיות נגד האיש, אבל בית המשפט המחוזי בתל אביב העדיף את זכות הפרט והורה להעביר את הכסף. עכשיו בית המשפט העליון יידרש לנושא; אם גם הוא יפסוק נגד עמדת הבנק, הוא עלול לחשוף אותו לצעדים מצד בריטניה והאיחוד האירופי, ואז ייאלץ הבנק לטעון: פעלתי לפי הנחיית בית המשפט העליון, וגופי ממשל, כמו גם בנקים זרים, צריכים לכבד את העצמאות המשפטית של ישראל. מה שטוב מול האג צריך להועיל גם כאן.
/// משה גורלי
שויד
מיטב ההייטק
במשך כהונתו בת 31 השנה כמנכ"ל צ'ק פוינט גיל שויד זכה ללא מעט הערצה, אבל גם ללא מעט ביקורת. בראשית הדרך הוא היה צעיר מדי וחסר ניסיון, אחר כך הוא נהיה המנכ"ל הוותיק ביותר בנאסד"ק ונתפס כשמרן וזהיר מדי. אבל שויד הוא תבנית נוף ההייטק הישראלי בגרסה המיטבית שלו. הוא חדשן טכנולוגי, שהמציא לא רק פתרון לבעיה ממשית (להבדיל מחברות שנוטות לפתור בעיות שלא מפריעות לאף אחד) אלא אף ברא שוק שלם. והוא גם עשה את זה בזמן: לא מוקדם מדי, כשאנשים עוד לא הבינו מה רוצים מהם, אלא ברגע הנכון, עם מוצר שיצא בדיוק בתקופה שבה השוק הבין שהוא צריך אותו. לצד הבסיס הטכנולוגי האיתן שלו, שויד גם הבין את המהות של עסק, כזה שאמור להכניס יותר ממה שהוא מוציא. תחת ניהולו צ'ק פוינט הקפידה לא להיסחף אחרי טרנדים או מגמות, לא עשתה קפיצות דרמטיות אבל גם מעולם לא נדרשה לקיצוצים או ארגון מחדש. והיא תמיד הרוויחה. את ההייטק הישראלי בכלל ואת הסייבר המקומי בפרט מוביל כיום דור אחר, עם יעדים שונים, וגם הטעמים של המשקיעים אחרים. אבל כדי שתמשיך לצמוח פה תעשייה אמיתית, כולם צריכים לקחת שיעור או שניים בניהול וגם בענווה מהמנהל שהודיע השבוע על פרישה.
/// סופי שולמן
הקיצוץ לערבים
הממשלה מצפה למהומות
ועדת הכספים של הכנסת אמורה להתחיל לדון השבוע בכוונת הממשלה לקצץ כ־4.5 מיליארד שקל מתקציבי הפיתוח של החברה הערבית, שמתווספים לקיצוץ הרוחבי של 5% מכל המשרדים, שיפגע גם הוא במגזר. ממשלות ישראל האחרונות הודו במסמכים רשמיים באפליה השיטתית של הערבים, וחלק מהן גיבשו תוכניות פיתוח. זו התחלה טובה, אבל הן לא מתקרבות לצמצם מספיק את הקיפוח. המדינה הזניחה את החברה הזאת, מה שאיפשר צמיחה של כנופיות פשע והסלמה קשה באלימות, והמלחמה החמירה את המצב כי הגבירה את האבטלה שם. לא רק ארגונים אזרחיים מתריעים מפני המשך ההזנחה ומהקיצוץ המתוכנן, גם השב"כ, המשטרה והמטה למלחמה באלימות הזהירו מהקיצוץ, שעלול לעורר גל מהומות ולהוביל לכך שהנשק שמסתובב במגזר יופנה נגד יהודים. מראשית המלחמה מחרחרי ריב מחכים שהפלסטינים אזרחי ישראל יפתחו חזית נוספת; זה לא קרה, ואיכשהו נראה שבממשלה לא רק שלא מרוצים מזה, אלא אפילו מאוכזבים מהשקט. כל כך מאוכזבים, שהם ממשיכים לנסות להבעיר את הזירה הפנימית. אם התבטאויות של איתמר בן גביר לא עשו את זה עד עכשיו, אולי קיצוץ יהיה הגפרור. ואז, כמובן, יהיה אפשר להאשים את הערבים, בשעה שמי שבעצם חותר תחת ביטחון המדינה הוא הממשלה.
/// שחר אילן
מילת השבוע
//
דור סער־מן
עם מה נשארנו, בין חיסול מטרות למטרות המלחמה הגדולות?
במשך שנים רבות בכל פעם שחמאס תקף, סיפרו לנו שבתגובה חיל האוויר תקף מטרות של חמאס. גם עכשיו עוד טורחים לעדכן אותנו על חיסול מטרות בעזה, על חיסול מטרות של חזבאללה, על האמריקאים שחיסלו מטרות של החות'ים. השימוש במילה מטרות בא להצביע לכאורה על דיוק — זיהוי מודיעיני של בסיס או עמדה או ציוד, והתמקדות בפגיעה בו. מטרה הרי היא בדיוק זה: סימון מדויק של יעד לפגיעה. כשאנחנו מגדירים מטרה אנחנו ממקדים את עצמנו, מכוונים להיות תכליתיים ויעילים, לא כלליים ומפוזרים. ואז אנחנו יכולים לקלוע בול במטרה, ולסמן וי.
אבל לצד המטרות הקטנות האלה של צה"ל, כל הזמן דיברו איתנו גם על "מטרות המלחמה": החזרת החטופים ומיטוט חמאס. ואלה, בייחוד "מיטוט חמאס", כבר כלליות מאוד, וככל שהזמן עובר המטרה הזאת מפזרת אותנו במקום למקד אותנו, והופכת אותנו לההפך מיעילים, רחוקים מלסמן איזשהו וי. מטרה ועוד מטרה ועוד מטרה, אבל לא נראה שיש תכלית, שמישהו יודע מה באמת היעד הגדול, מה עושים, לאן הולכים, איך מאפשרים לתושבי ישראל חיים בטוחים. אולי זה קשור לעובדה שאת המטרה האמיתית של חמאס, חיסול ישראל, הרי לא באמת נצליח לחסל.
