לא נראה שהמלחמה עומדת להסתיים בקרוב, אבל השבוע כבר התקיים כנס על התיישבות יהודית בחבל עזה. היו נאומים מלאי להט וריקודים מלאי עזוז, והמילה התיישבות חזרה שוב ושוב. כי הרי איך אפשר להתנגד להתיישבות, היא הבסיס של מדינת ישראל, היא האתוס המכונן שלנו, והיא גם באמת מרגשת. יוצאים למסע למקום חדש, עולים על הקרקע, מכים שורשים, בונים, מעבדים את האדמה. כל המדינה הזאת היא התיישבות בשם אידאלים גדולים, ואפילו ההתנחלויות שהוקמו אחרי 1967 נולדו על גל אופוריית הניצחון, והתיימרו לשאת בשורה של עידן חדש, אופק פתוח, עתיד מזהיר.

בתוכניות ההתיישבות בעזה עכשיו אין כלום מכל זה. לא אתוס מוסכם, אלא מקור למחלוקת עזה מאוד בין שוליים קיצוניים למרכז. לא אידאלים גדולים, רק חזון הזוי. לא אופק פתוח ועתיד מזהיר, אלא מה שברור שיהיה מקור לעוד לוחמה, הרס ומוות. אין כאן אפילו חבלי משיח, למאמינים, רק מהלך טיפשי ממש. בעיצומה של מלחמה, אחרי אסון קשה, בתוך אבל מתמשך, כל דיבור על "התיישבות" עושה עוול למילה, ולסיפור הציוני כולו (עוד לפני כל העוולות שתחולל ההתיישבות עצמה). יש בשיח הזה עיוורון קשה ורדידות מרגיזה, אבל בעיקר הוא מתעלם מיהודים שהופקרו, מהעובדה שחבלי ארץ שלמים בשטח ישראל כרגע לא מיושבים, מכך שאוכלוסיות שלמות משוועות לסיוע של המדינה לפני שיתחילו לשפוך משאבים על דלוזיות מסוכנות. אצל עם ישראל התיישבות היא תקומה. אי אפשר להפוך אותה לנקמה.