/// התחמושת נגמרת, ואנחנו גם /// לפיד תמורת בן גביר היא עסקה טובה /// חלוקת דיבידנדים היא יריקה בפרצוף /// את התאוששות ההייטק צריך לקחת עם קורט מלח
המחיר הכבד והכואב ביותר שהמלחמה גובה הוא חייהם החד־פעמיים של טובי בניה של המדינה. אבל זה אינו המחיר היחיד. כי מלחמה היא עסק יקר מאוד; הנוכחית, למשל, עולה למדינה כמה מאות מיליוני שקלים ביום. חלק מהעניין הוא התחמושת, או כמו שקוראים לזה היום — "החימושים". פצצות חודרות בונקרים שמטילים מטוסי קרב, פגזי 155 מ"מ של התותחנים וכן הלאה. ובכל אלה יש מחסור עולמי, בעקבות המלחמה באוקראינה והתמשכות המלחמה כאן. וזו בעיה; אף מדינה חפצת חיים לא רוצה למצוא את עצמה במצב שבו לה אין תחמושת אבל לאויב עוד נשאר. פעולות צה"ל נעשות כבר עכשיו בכפוף ל"כלכלת חימושים", ובמערכת הביטחון עמלים במרץ על פתרונות. סביר להניח שעם מספיק כסף ויצירתיות צה"ל ימשיך להפציץ, אבל המשבר הזה צריך ללמד אותנו בינתיים שיעור בענווה ובגבולות הכוח. ישראל החזקה, העוצמתית והכל־יכולה אומנם יכולה על אויביה — אבל עד גבול מסוים. אי אפשר לאכול חרב לנצח, כי בסוף הכסף ייגמר, התחמושת תיגמר וגם אנחנו ניגמר.
/// יובל שדה
מובן שזו לא העסקה שלה אנו מצפים, אבל גם בזו יש סוג של נחמת אור בקצה המנהרה: יאיר לפיד תמורת איתמר בן גביר. "כנס הניצחון" ויישוב עזה מחדש, שבו בן גביר ריקד בלהט אקסטטי לצד שרי וח"כי הגזענות שמחפשת לטרנספר את העזתים, הוא תמצית מזוקקת של האסון שנפל על מדינת ישראל. תמצית ותזכורת לאנשים שמובילים אותנו, ששיבוש תודעתם ואמונתם הפוך לחלוטין להיגיון המפוכח של מרבית אזרחי המדינה. בכוח קנאותם המשיחית הם מפצים על הגירעון הדמוקרטי שלהם וממנפים את היתרון שההיסטוריה מקנה לקיצונים הנחושים, שכבר החריבו פעמיים את העצמאות והריבונות היהודיות בארץ ישראל — ההיסטוריה שממשיכי דרכם, מרקדי "כנס הניצחון", מסרבים ללמוד ממנה.
מול האירוע הזה, לפיד מושיט לבנימין נתניהו חבל הצלה שנועד לחלץ אותו מידי הקנאים שמחזיקים בו מאז הבחירות. אבל אסור לשכוח שנתניהו ורעייתו חייבים שלטון בכל מחיר (שאותו אנו משלמים) ויעשו הכל כדי להחזיק בו. לפיכך, במציאות הכאוטית שלנו שמרקדת על סף התהום, עדיף שנתניהו יהיה חייב את שלטונו ללפיד, גנץ ואייזנקוט ולא לבן גביר, בצלאל סמוטריץ', אורית סטרוק ושמחה רוטמן.
/// משה גורלי
המחירים של מוצרי המזון והטואלטיקה יזנקו השבוע, וכולנו נרגיש את זה. אם זה מעורר בכם דז'ה וו, אתם צודקים — חלק מהחברות העלו מחירים כבר פעמיים או שלוש בשנה־שנתיים האחרונות, למשל שטראוס (שעכשיו מקפיצה את המחירים של שמן הזית וחפיסות השוקולד ב־14%-25%) ושסטוביץ (שמייקרת את מוצרי פסטה ברילה ואג'קס ב־12%-20%). הפעם גל ההתייקרויות כולל גם את בית השיטה, סוגת, סלטי שמיר ועוד חברות רבות, וכולן מסבירות שהחות'ים, מחירי התובלה, שער המטבע, התייקרות חומרי הגלם — הסיבות מוכרות. אבל במקביל לקמפיין האין ברירה, החברות הללו דנות כרגע בדיבידנדים שיחולקו מרווחי 2023 ובעדכון חבילות השכר של הבכירים. האם בעלי המניות וההנהלות ימשיכו לקבל כסף כאילו לא קרה דבר, ורק הצרכנים ישלמו על החות'ים והתובלה והשקל והגלם? חלוקת רווחים היא צעד עסקי מתבקש ואפילו מבורך, שמתגמל חלק מהשותפים בהצלחת החברה, אבל היא לא ערך עליון שמנצח כל דבר אחר בכל זמן. כשהמצב קשה, כשחלק מהחברות מפטרות עובדים ומייקרות מוצרים, חלוקת דיבידנדים ובונוסים היא יריקה בפרצופם של יתר השותפים להצלחה.
/// גולן פרידנפלד
בשבועות האחרונים, לראשונה מאז פרוץ המלחמה, יש תחושה שתעשיית ההייטק הישראלית מתעוררת. אומנם יש פיטורים, אבל במקביל גם לא מעט גיוסים. לפי נתוני חברת המחקר IVC, בחודש שהסתיים השבוע סטארט־אפים מקומיים גייסו כ־600 מיליון דולר, פתיחה לא רעה לשנה שיכולה להפוך את 2024 לדומה לקודמתה, זו שהגיוסים שלה לא היו מזהירים בצל ההפיכה המשטרית, אבל שגם לא היתה קטסטרופלית. העניין הוא שעל הנתון היחסית חיובי הזה צריך להסתכל בקונטקסט המלא: אל תוך החודש הזה התנקז כל הרבעון הרביעי של השנה שעברה. המלחמה עצרה גיוסים בגלל מילואים של יזמים, ביטולי טיסות וחשש של המשקיעים מפני המצב. גם גל הפיטורים הנוכחי דוחס לזמן קצר פיטורים שתוכננו עוד קודם ועוכבו בגלל המלחמה. ומנגד, ההערכה היא שהיו יותר גיוסים מאלה שאנחנו יודעים עליהם, כי חלק מהיזמים ומאנשי ההון סיכון לא חושפים את ההשקעות כי לא נעים לנופף בזה בזמן מלחמה. בקיצור, ינואר הוא חודש מעוות, וקשה עדיין להכריז על התאוששות ההייטק, או להבין עד כמה היא ממשית ונרחבת. נתנחם בזה שהתמונה פחות גרועה משהיה יכול להיות. במצב הנוכחי של ישראל, גם זה משהו.
/// סופי שולמן
לא נראה שהמלחמה עומדת להסתיים בקרוב, אבל השבוע כבר התקיים כנס על התיישבות יהודית בחבל עזה. היו נאומים מלאי להט וריקודים מלאי עזוז, והמילה התיישבות חזרה שוב ושוב. כי הרי איך אפשר להתנגד להתיישבות, היא הבסיס של מדינת ישראל, היא האתוס המכונן שלנו, והיא גם באמת מרגשת. יוצאים למסע למקום חדש, עולים על הקרקע, מכים שורשים, בונים, מעבדים את האדמה. כל המדינה הזאת היא התיישבות בשם אידאלים גדולים, ואפילו ההתנחלויות שהוקמו אחרי 1967 נולדו על גל אופוריית הניצחון, והתיימרו לשאת בשורה של עידן חדש, אופק פתוח, עתיד מזהיר.
בתוכניות ההתיישבות בעזה עכשיו אין כלום מכל זה. לא אתוס מוסכם, אלא מקור למחלוקת עזה מאוד בין שוליים קיצוניים למרכז. לא אידאלים גדולים, רק חזון הזוי. לא אופק פתוח ועתיד מזהיר, אלא מה שברור שיהיה מקור לעוד לוחמה, הרס ומוות. אין כאן אפילו חבלי משיח, למאמינים, רק מהלך טיפשי ממש. בעיצומה של מלחמה, אחרי אסון קשה, בתוך אבל מתמשך, כל דיבור על "התיישבות" עושה עוול למילה, ולסיפור הציוני כולו (עוד לפני כל העוולות שתחולל ההתיישבות עצמה). יש בשיח הזה עיוורון קשה ורדידות מרגיזה, אבל בעיקר הוא מתעלם מיהודים שהופקרו, מהעובדה שחבלי ארץ שלמים בשטח ישראל כרגע לא מיושבים, מכך שאוכלוסיות שלמות משוועות לסיוע של המדינה לפני שיתחילו לשפוך משאבים על דלוזיות מסוכנות. אצל עם ישראל התיישבות היא תקומה. אי אפשר להפוך אותה לנקמה.