שיחות בלי מסכות

ארי ליבסקר

שיחות בלי מסכות

//

ארי ליבסקר

מי שלא קופץ ירוק

ארי ליבסקר הלך להפגנות, שוחח עם מתנגדי התו הירוק, זיהה מגוון של קולות ועמדות, וחיפש טענות שיכולות לשכנע את הציבור הרחב. זה לא היה קל

צילומים: נמרוד גליקמן, מוטי קמחי, אי.אף.פי

צילומים: נמרוד גליקמן, מוטי קמחי, אי.אף.פי

ב

דרך להפגנה של המתנגדים לחיסוני הקורונה — או "מתנגדי הכפייה של התו הירוק" כפי שהם מעדיפים לקרוא לעצמם — ברחבת הבימה בתל אביב, אחד מלקוחות בית הקפה בשדרות בן ציון מבקש להזהיר אותי. "פעם הם עברו כאן ליד בית הקפה, דחפו את הפרצוף שלהם ממש קרוב, בלי מסכה, אמרו 'הנה תראה אנחנו בלי מסכה ולא מפחדים להתקרב אליך. זאת בעיה שלך שאתה מפחד מאיתנו. לימדו אותך להגיד שאנחנו מפיצי מחלות'". דבריו רק חיזקו את הדימוי הציבורי השלילי שכבר נוצר למתנגדים, שמשמיעים את קולם הנחרץ בעיקר במרחבים הווירטואליים, ודפיקות הלב שלי גברו כשצעדתי להבימה. אך המפגש לא היה אלים, ולמעט כמה יוצאים מן הכלל היה ברובו מסביר פנים.

ההפגנה היתה אמורה להתחיל בשמונה בערב, וכשהגעתי הכיכר היתה ריקה ברובה. כמה מאות אנשים התרכזו סמוך למעבר החצייה של שדרות רוטשילד, מסביב לגבעה שעליה נטוע עץ בודד. על כר הדשא הונחו שלטים שעליהם נכתב בין השאר "פחד זה הווירוס — אנחנו התרופה", "דיקטטורה בחסות המדינה", "בדיקטטורה משתיקים רופאים" ו"תו ירוק זה טלאי צהוב".

הנאציזם יככב גם בסיסמאות שיקראו המפגינים בהמשך ובשיחות איתם. זו השוואה מופרכת, כמובן. התו הירוק לא מפלה על רקע גזע, דת או לאום. אבל באווירה המוקצנת שנוצרה, חלק מאלה שבחרו לא להתחסן משוכנעים כי נעשה להם עוול דומה לזה שנעשה ליהודים אז.

לצד הבמה המונמכת שנבנתה בכיכר הונחו רמקולים ניידים ואורגנית. מתבגר בתהליך של חילוף קול שר בזיוף צורמני את הפזמון של "ספידי גונזלס", אבל עם המילים: "לא נוותר, לא נוותר, עד שיהיה פה טוב יותר". משם הוא המשיך בזיוף צורם עוד יותר ל"גו ווסט": "נסיר את כל המגבלות ואת כל הרע בעיר, כאנשים בריאים נצא נגד חוק ההסמכה, אנחנו המהפכה". חוק ההסמכה, אגב, היה החוק שעבר בגרמניה הנאצית ב־1933 והעניק סמכויות חקיקה מוחלטות לממשלתו של אדולף היטלר.

אני מנסה לשוחח עם מפגינה בת כ־60, אבל כשהיא שומעת שאני עיתונאי היא מסרבת לדבר איתי כי מבחינתה "התקשורת היא חלק משטיפת המוחות". "אין תקשורת — אין מגפה" היא קריאה שחזרה לא מעט בהפגנות שבהן נכחתי בשבועיים האחרונים.

תמרה ליברמן. "התו הירוק מבחינתי שווה לאונס. אין מילה אחרת". צילום: מוטי קמחי

תמרה ליברמן, לעומת זאת, מוכנה לענות לשאלותיי. היא בת 57, מחולון, "הומאופתית קלאסית" כהגדרתה, משתתפת בהפגנות כמעט מתחילת המגפה. היא נושאת שלט באנגלית שאומר בצידו האחד "מניצולי שואה נהיינו עכברי מעבדה", ומצידו האחר: "חיסון הוא הפרה של קוד נירנברג ופשע נגד האנושות". קוד נירנברג הוא קוד האתיקה הרפואית שגובש אחרי מלחמת העולם השנייה, בעקבות הניסויים הקליניים בבני אדם שערכו רופאים תחת המשטר הנאצי.

חרף המסרים הבוטים על השלטים שלה, ליברמן שמחה לדבר. היא מייצגת את הגרעין הקשה של המחאה ומתלוננת על כך שמאז שהחלו ההפגנות, בתחילה נגד הסגרים ואחר כך נגד החיסונים, כלי תקשורת לא מסקרים אותן. היא מסבירה שעיקר המחאה שלה הוא נגד התו הירוק, אבל כהומאופתית היא "מתנגדת גם לחיסונים רגילים, כבר 27 שנה. אם החיסונים הרגילים הם פצצות, אז החיסון נגד קורונה הוא פצצה אטומית, בגלל היקף תופעות הלוואי. וברגע שכופים את זה על אנשים זה ממש איום, הרי חיסון לשפעת לא כופים על אף אחד. אבל מה שהוציא אותי מדעתי זה התו הירוק. העובדה שלא מכניסים אנשים למקומות עבודה בגלל התו הירוק זה מבחינתי שווה לאונס. אין הבדל. אין מילה אחרת לקרוא לזה. זה אונס".

"זה נורא פשוט", אומרת לי אחת המפגינות, "כמה אנשים אתה מכיר שחלו בקורונה?". אני נוקב במספר. "וכמה אנשים אתה מכיר שמתו מקורונה?". אני מודה שאישית לא הכרתי אף אחד. "הנה ההוכחה שלי. רוב האנשים שאני מדברת איתם לא מכירים אנשים שמתו מקורונה"

ההפגנה במוצאי שבת. חיוכים, תופים, ריקודים, בוב מארלי והשוואות לנאציזם. צילום: נמרוד גליקמן

קלחת של טענות מגוונות

ליברמן מספרת שהיתה חברה של חי שאוליאן, מהמתנגדים הבולטים, שמת מקורונה לפני כשלושה שבועות. היא חוזרת בפניי בפירוט על הסיפור — שכבר הופרך — שלפיו הוא הוכה בהפגנה לפני אשפוזו. "אל תאמין למה שאמרו לך בתקשורת", היא מתעקשת, ומסיימת את סיפורה בעדות, לדבריה מפי אשתו של שאוליאן, שלפיה "יום לפני שהוא מת הגיע רופא למיטה שלו ואמר לו, 'מחר אתה תמות'. ככה זה נגמר".

בתום השיחה בינינו מגיע לכיכר צעיר בשנות העשרים לחייו, וצועק במגאפון: "המטרה ברורה — צמצום הילודה. הם רוצים לפגוע בפוריות שלכם. זאת כל המטרה, לצמצם את הילודה". מפגין אחר מסביר לי שהמטרה של הווירוס היא למשמע את הציבור הרחב, וזו בעצם מזימה סינית להשתלטות על העולם.

בשלב הזה מתקבצים ברחבת הבימה עוד ועוד אנשים, והסיסמאות במגאפונים נשמעות מכל עבר. אחת הדוברות הבולטות היא אורלי אלמוג (64) מנתניה, שמגדירה את מקצועה "מלוות בתים למכירה בשיטה הוליסטית". היא נואמת כריזמטית, סוחפת את המפגינים ומרשימה ביכולת הרטורית שלה. "משרד הבריאות פרסם בפייסבוק שאין תופעות לוואי אחרי המנה השלישית, הם מסיתים", היא קוראת בקול, ואז עוצרת וחוזרת שלוש פעמים: "הם מסיתים, הם מסיתים, הם מסיתים". הקהל צועק את המילים איתה. "אני רוצה להגיד שלשקר אין רגליים והאמת יוצאת לאור", ושוב שלוש פעמים "האמת יוצאת לאור". אלמוג מונה תופעות לוואי מהחיסון, על פי מאגר המידע הלא מקצועי של מתנגדיו — "שיתוק פנים, התקפי לב, דלקת בשריר הלב, התקפי שבץ" — ואפילו טוענת שנהג האוטובוס שנהרג בתאונה הקשה בגליל בשבוע שעבר קיבל שבץ בעקבות החיסון. "ממשלת ישראל החלה למחוק את כל העדויות בדף הפייסבוק, אבל אנשים טובים צילמו אותן והן שמורות אצלנו", היא גורפת מחיאות כפיים. "תו ירוק זה כתם שחור, תו ירוק זה כתם שחור, תו ירוק זה כתם שחור", היא ממשיכה, ומספרת שבסופרמרקט שמול הכיכר לא אפשרו לה לקנות מים כי לא עטתה מסכה. הקהל צועק "בוז" לעבר הסופר, ואלמוג מכריזה שמסכה זה נורא. היא מעודדת את המפגינים לשתף את סיקור הווידיאו החי מההפגנה ("תעשו Share, Share, Share", והקהל חוזר), ולפני סיום מבקשת מהקהל להתייצב למחרת בשמונה בבוקר עם הרכבים בצומת גלילות, למחאה על התקנות החדשות של התו הירוק.

אחר כך המפגינים שרים ומתחילים לצעוד במורד שדרות בן ציון. יש הרבה מאוד חיוכים בהפגנה, כאלה עם וייב היפי, ולצד קריאת הסיסמאות הנוכחים מתופפים, רוקדים, מישהו משמיע בוב מארלי. כ־2,000 המפגינים שהתאספו בשלב זה גולשים לדיזנגוף, ובכיכר מנסים לדבר עם הממתינים בתור לאוהל החיסונים. לא נראה שהם שכנעו מישהו לסגת.

אורלי אלמוג. "הלכתי ברחוב והחושים שלי אמרו לי שאין מגפה". צילום: נמרוד גליקמן

בדרך, אני משוחח עם אלמוג בשקט. "הכל התחיל כשהתחילו הסגרים", היא מספרת. "הלכתי ברחוב והחושים שלי אמרו לי שאין מגפה, זה לא מה שאומרים. לא הבנתי על מה הם מדברים, ולאט לאט התחלתי לחבר את החלקים. שנים שאני מסתכלת על חברות התרופות בעין עקומה. המטרה שלהן היא לחזק את החולי. יש לך לחץ דם גבוה, ניתן לך תרופות כל החיים. יש לך סוכרת? אותו הדבר. ניצור אצלך תלות. בכל פעם שיש משבר בישראל, כמו מלחמה, עולה מישהו ומרגיע את הציבור, אומר שלא צריך להילחץ. כאן קרה ההפך, רק הלחיצו והלחיצו".

היא היתה ממפגיני בלפור הקבועים, והחשדנות שלה צמחה שם. "ברגע שביבי אמר שיש סדר עולמי חדש הבנתי שמדובר בקונספירציה עולמית, ושכולם מסכימים". כשאני שואל אותה מה המטרה של הקונספירציה סביב הקורונה, היא מודה שבינתיים היא לא יודעת, שנצטרך להמתין ורק אז נבין, אבל הנה, עובדה שהשחירו חלקים מהחוזה עם פייזר. לטענתה, הכל התחיל מבנימין נתניהו, שרצה להרוויח קולות ולהסיט את תשומת הלב ממשפטו. "בגלל זה הוא מכר את המדינה לפייזר, ולבנט אין איך לצאת מזה והוא ממשיך את דרכו. כל חברי הכנסת יודעים מזה אבל נאלצים לשתוק". כשאני שואל למה, היא עונה שזה משום שהחיסון אושר בצורה מהירה וללא ועדת ביקורת, ו"זה גם יגרום לשנאה האנטישמית הכי גדולה שהיתה כאן אי פעם. כי את מי יאשימו אחרי שיבינו לאיזה נזק גרם החיסון? את היהודים, שעשו את הניסוי עליהם, והם שיקרו ומשם שכפלו אותו לכל העולם".

"החוזה עם פייזר" הוא מושג מפתח בשיח המתנגדים. גם טל דניאל (35) מירושלים, מורה לריקוד על עמוד, חושבת שהחוזה הוא בעיה. "אם מישהו רוצה בכלל להיכנס איתנו לשיחה ולשכנע אותנו כן לקחת את החיסונים, תפתחו את ההסכמים עם פייזר", היא אומרת. "זאת הדרישה היחידה שלנו. אתם יכולים להגיד עלינו מה שאתם רוצים, שאנחנו ממצב סוציו־אקונומי נמוך, שאנחנו מאמינים שביידן הוא לטאה, אבל כל הדיבור הוא ספין. כל זמן שהפרוטוקולים חסויים אין על מה לדבר".

ההפגנה מתגלגלת אל מתחת לביתו של פרופ' גבי ברבש, מבכירי המומחים המלווים את המאבק בקורונה וכוכב תקשורת בנושא, ומשם לביתו של שר הבריאות ניצן הורוביץ. "מכרו את המדינה לפייזר", צועקים המוחים, למורת רוחם של השכנים ברחוב המנומנם.

דני בטיטו: "פעלתי כדי להוריד את הליכוד מהשלטון. אבל מה שקיבלנו זו אותה גברת בשינוי אדרת, ואנחנו נלחמים בכנופייה שמנהלת את המדינה. אני לא נגד החיסונים, אני מחוסן; אני נגד התו הירוק. בשלב הזה אני לא רוצה להציע אופציות של להפסיק לשלם מסים, אבל זה יקרה. אנחנו מאוד קרובים למצב שבו כלו כל הקיצים, נסיר את הכפפות"

עמרם זהבי. "לקחתי שני חיסונים, לא את השלישי, והתו הירוק פוגע לי בזכות יסוד בסיסית". צילום: נמרוד גליקמן

בעיית הכפייה

ובכל זאת, יש גם קולות אחרים, וחלק מהמפגינים אפילו מחוסנים. הם מוחים נגד כפייה, נגד פגיעה בחירות. גם בקרב יוצאי בלפור — ויש לא מעט כאלה בהפגנות המתנגדים, מה שניכר באופן הארגון וההתנהלות של האירועים — יש קולות מגוונים. עמרם זהבי (74) ממושב הדר עם, למשל, שהיה מהמוחים הקבועים נגד נתניהו ומהמפגינים בפתח תקווה נגד היועץ המשפטי לממשלה, מספר: "אחרי שני חיסונים שלקחתי, את השלישי לא אקח, כיוון שלא ניסו אותו בצורה מדעית מעולם. זה לא כמו חיסוני שפעת שאני מקבל, חיסונים שבדקו הרבה זמן. בחיסוני הקורונה יש משהו חשוד. אבל זאת לא הטענה המרכזית שלי — הטענה המרכזית שלי היא שאסור לכם למנוע ממני להיכנס לקונצרט כי אין לי תו ירוק. וכבר עצרו אותי כמה פעמים. הלא מתחסנים לא מסכנים את הסביבה, ויש גם מספיק מכונות הנשמה. הגישה צריכה להיות שמי שלא רוצה להתחסן ייקח את הסיכון עליו, ושאף אחד לא יבדוק לי מי אני ומה אני. כאן פוגעים לי בזכות יסוד בסיסית".

מומחים אמנם חולקים על הטענה שהלא מתחסנים לא מסכנים את הסביבה, ובבתי החולים מתארים מחסור ברור במכשירי אקמו, שכבר גובה מחיר. אבל הכפייה היא עניין שמעסיק לא מעט אנשים.

חן מרגלית (31) מתל אביב הוא מורה למתמטיקה ומחנך בתיכון תל אביבי. יש לו תו ירוק, והוא לא מתנגד חיסונים ("הפצרתי גם בהורים שלי להתחסן"). "אני מעדיף לא לציין בפני כל המדינה אם אני מחוסן, המקום היחידי שבו אני מציג תו ירוק זה בבית הספר, לא בשום מקום אחר", הוא אומר. "אני עושה את זה מכיוון שיש לי מחויבות לתלמידים שלי".

אז יש לך תו ירוק, ואתה מבין את המחויבות שהוא מייצג. למה אתה מתנגד לו כל כך?

"כי ברגע שאתה נדרש להציג תו ירוק נהרסת הבחירה החופשית שלך. סודיות רפואית היא עניין פרטי".

אלה הגבלות שלא נועדו לפגוע בחופש, אלא לשמור על בריאות של אנשים.

"גם אם נכון שיש הבדלי הדבקה בין מחוסנים ללא מחוסנים, זה עדיין לא מצדיק פגיעה בסודיות הרפואית".

מפגינה עם חולצה שעליה הכיתוב "אין בכלל מגפה" מנסה לשכנע לקוחות של מסעדה ברחוב אבן גבירול שלא ישבו שם, כי היא דורשת תו ירוק. היא לא מצליחה. כשאני משוחח איתה, היא מסרבת לנקוב בשמה, כי התקשורת היא חלק מהבעיה. "זה נורא פשוט", היא אומרת, "כמה אנשים אתה מכיר שחלו בקורונה?". אני נוקב במספר. "וכמה אנשים אתה מכיר שמתו מקורונה?". אני מודה שאישית לא הכרתי אף אחד. "הנה ההוכחה שלי. רוב האנשים שאני מדברת איתם לא מכירים אנשים שמתו מקורונה".

מריה ורטוב. "אני מרגישה אזרחית סוג ב', מופלית". צילום: נמרוד גליקמן

חן מרגלית. "סודיות רפואית היא עניין פרטי". צילום: נמרוד גליקמן

מריה ורטוב (19) מתל אביב, סטודנטית בסמינר הקיבוצים, מחזיקה שלט שעליו כתוב "חופש התנועה, הזכות לשוויון, הזכות לפרטיות, חופש המצפון, הזכות לחירות, חופש העיסוק, הזכות לכבוד, הזכות לחינוך", ומסבירה שהיא לא מתנגדת חיסונים. "עשיתי את כל החיסונים הקיימים עד החיסון לקורונה, שאותו אני מסרבת לקחת", היא אומרת. "אבא שלי הוא רופא מרדים, והוא גם לא התחסן. בזמן הקורונה הוא פוטר מהעבודה שלו, מסיבות שלא קשורות לעניין, אבל עכשיו כשיודעים את דעותיו נגד החיסון הוא לא מוצא עבודה. הוא המפרנס היחיד במשפחה, אני גרה אצל ההורים ואין לנו כסף לאוכל. אני בעצמי לא עובדת, כי בכל מקום מבקשים ממני תו ירוק. אני מרגישה אזרחית סוג ב', מופלית".

גם דני בטיטו (69) מיבנה מדבר על כך. "יש כאן כפייה לשמה, יוצרים כאן אזרחים סוג ב'", הוא אומר. בטיטו מנוסה במחאות, ומבטיח שעוד נראה עליית מדרגה במחאה של המתנגדים: "אני איש ימין, הייתי ליכודניק, עד שהבנתי מה קורה שם והתחלתי לפעול כדי להוריד את הליכוד מהשלטון. אבל מה שקיבלנו עכשיו זו אותה גברת בשינוי אדרת, ואנחנו נלחמים בכנופייה שמנהלת את המדינה. אני לא נגד החיסונים, אני בעצמי מחוסן; אני נגד התו הירוק. בשלב הזה אני לא רוצה להציע אופציות של להפסיק לשלם מסים, אבל זה יקרה. אנחנו מאוד קרובים למצב שבו כלו כל הקיצים, נסיר את הכפפות. אני אחד שכל הזמן מטיף למחאות לא אלימות, אבל נראה שזה לא הולך עם הממשלה הזאת".