י

ש לי כוח־על סודי. אני יכול להפעיל אותו תמיד, אבל רק כשאני לבד. כשאיש אינו בסביבה, אני יכול לאכול שני מכלים של גלידת בן אנד ג'ריס בטעם צ'אנקי מאנקי, בזה אחר זה. ליטר. לקראת הסוף צריך קצת אופי ושליטה עצמית — לא יותר ממה שמצופה מגבר — ועוזר גם לכתוב למוסף תוך כדי, זה מסיח את דעתי ממחאות הקיבה. אבל העיקר התוצאה: 2,500 קלוריות של דרעק טהור נטמעות בגופי בישיבה אחת.

מה שמוזר הוא שזה לא עבד לי עם מרק עדשים. שם יש אולי 600 קלוריות לליטר, אבל רק המחשבה על זה גורמת לי להרגיש מפוצץ. 70 כפות מרק. שלא לדבר על גזר מבושל: דמיינו בקבוק ליטר קוקה־קולה ריק, שמולא כולו פרוסות כתומות. 450 קלוריות, בחישוב נדיב. כמה מזה הייתם שורדים?

קטע. את הג'אנק פוד גופנו בולע כמו סם חיים, אבל באוכל אמיתי הוא בוחל די מהר. למה? זה תעלול של מהנדסי הג'אנק פוד? חולשה פסיכולוגית?

כן, גם. אבל זו גם הביולוגיה הנורמלית שלנו.

רעב ושובע, כמו כל התחושות, הם אשליה שהמוח חולל. בלב המוח, ליד הגזע, שוכן מרכז המוטיבציה שלנו, ואליו מגיעים שלל שדרים מרחבי הגוף: דיווח על ירידת הגלוקוז בדם, הורמונים מהקיבה המתרוקנת, וגם שדרים שנוצרו במוח עצמו. לדוגמה, הקִרבה לשעת הארוחה ורמת המתח משפיעות שתיהן על "האנרגיה המצרפית" של תחושת הרעב. ומתישהו האנרגיה הזאת מספיקה לכיבוש מרכז המוטיבציה שלנו, ואנחנו רעבים. כך גופנו מחליט מתי נאכל: כשזה מספיק חשוב.

בשובע זה דומה, אבל מתוחכם יותר. שם המוח לא יכול לחכות שעתיים לדיווחים על ספיגת האוכל בגוף, אז הוא מתזמן את השובע לבערך 20 דקות אחרי תחילת האכילה, ומדייק אותו לפי הערכה של מה שאנחנו אוכלים. לפי התחושות בפה. כש"מתפוצצים מבשר", אין באמת בשר במעיים. הפה טעם טעמי אוממי וחש מרקם לעיס, הוושט חש לחץ, ואלה יצרו מפל דומינו של רפלקסים שהוביל לתחושת כובד — הצעה להפסיק ברגע מסוים. באותו אופן מתיקות בלשון מתניעה את תהליך הפרשת האינסולין, ובאופן כללי הבליסה והבליעה מחלישות בהדרגה את תחושת התיאבון ומגבירות את הסיפוק, ובסוף את המיאוס. כך מנוהלים מחזורי האכילה.

וכך הגזר ומרק העדשים מופלים לרעה מהביס הראשון. השובע, מתברר, מתוזמן גם לפי זיהוי המזונות שאנחנו אוכלים: סיבים תזונתיים הם הכי משביעים, ואחריהם בסדר יורד: חלבונים, עמילנים, סוכרים פשוטים ושומנים. שני האחרונים הם הדלק שגופנו בנוי לאגור בכמויות, והאבולוציה עדיין מדרבנת אותו לעשות זאת. הדרבון הוא הטעם, העונג והשובע המתאחר והקצר.

ויש עוד סייען: קצב הזלילה. פייק־אוכל נאכל מהר יותר ממזון אמיתי. וגם זה בטבענו.

השם מזון מהיר מתאר אוכל שמוגש מהר, אבל באופן מעניין, האוכל הזה גם נלעס ונבלע מהר יותר. זה גם בגלל הטעמים העזים של הג'אנק פוד והחוויה החושית המסחררת, מרובת הגוונים והמרקמים, וגם בגלל קלות הלעיסה והעיכול: הג'אנק פוד דל בסיבים וחלבונים. בנקניקייה יש 60% מכמות החלבונים שיש בעוף. התוצאה של כל אלה היא דחף לביסים גדולים ומהירים, שמשנעים יותר קלוריות באופן שמבלבל יותר את המוח. חושבים שזו הסיבה שתמיד יש מקום לקולה: כל שלוק הוא מין "ביס" גדול, מהיר וקל, שמסתנן לקיבה בלי שהמוח אמד אותו ושקלל את 250 הקלוריות הנוספות בנוסחת השובע.

אז באתי להחזיר את התקווה. חשבתי על דרך להשתחרר משעבוד החך לג'אנק פוד. לגרום לו להפסיק להיות טעם. זה קצת אכזרי, אבל עשוי לעבוד.

זוכרים את כישרון הגלידות שלי? אז כמו שאנחנו יכולים לשאוב 2,000 קלוריות במהירות, אפשר גם לצרוך אותן בארוחה איטית רגילה, ולפרק צלחות של אוכל אמיתי בזו אחר זו, בלי להתמלא. קוראים לזה ארוחת טעימות במסעדת שף. וגם שם העונג מהחוויה החושית כובש את מרכז המוטיבציה במוח וגורם לנו "להתחרש" לאיתותי השובע. כמו מהמרים ששוכחים לאכול כשחדוות ההימורים מחרישה את קריאות הגוף. כך עושה גם חוויית אכילה מענגת, מגוונת ומפתיעה.

אז הרעיון שלי הוא לאכול את המזון המהיר לאט. להתרכז בו כאילו היה ארוחת שף. להזמין המבורגר איקוני כלשהו ובכוח לקחת ממנו ביסים קטנים. אולי עם הפסקה של דקה בין ביס לביס. ללעוס. לחשוב על הטעם, החוויה, האיכות.

ניסיתי, וזה ממש ממש קשה. ברגע של אובדן ריכוז ארבעה ביסים נעלמו. אולי מה שאני צריך זה להיקשר לכיסא, לקרוא לחבר שאוהב אותי מספיק כדי לא להזמין אמבולנס עד שהכל נגמר, ושהוא יאכיל אותי בהמבורגר, לאט לאט, עד הביס האחרון. דיאטת התפוז המכני.

גם גלידה לפריזר הפסקתי לקנות. עם כוח גדול באה אחריות גדולה.

אסף אביר הוא מחברו של הספר "לא ספר בישול"