אבל בפיסטונס היו מרוצים לא רק בגלל הגיוסים המצוינים, אלא גם בגלל הדרך שבה נעשו, ששיקפה את החיבור של אייבי לעיר. "ההיסטוריה המשפחתית של ג'יידן מדהימה, זה כמו אגדה", הסביר דוויין קייסי, מאמן הפיסטונס. אייבי גדל באינדיאנה, אבל סבו, ג'יימס האנטר, הוא שחקן פוטבול ששיחק בשנות השבעים והשמונים בדטרויט לאיונס מליגת ה־NFL. גם בנו ג'אבין, אביו של ג'יידן, היה שחקן פוטבול: הוא שיחק בבולטימור רייבנס וסן פרנסיסקו פורטיניינרס, אבל את הדרך בפוטבול התחיל בתיכון קאונטי דיי שבדטרויט, שאותו הוביל לכמה אליפויות אזוריות. אמו של ג'יידן, נילי אייבי, היתה שחקנית כדורסל בדטרויט שוק, קבוצת ה־WNBA של העיר (כיום היא מאמנת כדורסל באוניברסיטת נוטרדאם). ולכן בדראפט, ארם טלם, המנהל הבכיר של הפיסטונס, הציג בפני אייבי את החולצה של סבו בדטרויט לאיונס, את החולצה של אביו בקאונטי דיי, ואת החולצה של אמא שלו מדטרויט שוק. אייבי המופתע לא הצליח לעצור את הדמעות.

בדטרויט, וברוב קבוצות ה־NBA, עושים תחקיר מעמיק על כל שחקן שמגייסים, בייחוד אם הוא מגויס גבוה בדראפט. לומדים את ההיסטוריה הפרטית שלו, מבררים עד כמה הוא אוהב כדורסל, בוחנים אם הוא מסתובב עם האנשים הנכונים, מתעמקים בסט האמונות והיכולות שלו, ואפילו נוברים בפרטים כמו מה גובה המשכנתה שהוריו משלמים — הכל כדי לוודא שהאיש שמכניסים לארגון, ומעניקים לו מיליוני דולרים, הוא האיש הנכון. במקרה של אייבי, בדטרויט משוכנעים שהוא האדם הנכון, והחיבור המשפחתי שלו לעיר מייצר תחושת שייכות אוטומטית.

בשנים האחרונות דטרויט, עיר מתפוררת שמספר תושביה צונח כבר שנים, עובדת קשה כדי לבנות קבוצה סביב תחושת השייכות הזו. ואכן, שחקנים רבים שהצטרפו לקבוצה נימקו זאת בחיבור לקבוצה שמנוהלת על ידי ג'נרל מנג'ר שחור (טרוי וויבר), מאומנת בידי מאמן שחור (דוויין קייסי) ונתמכת בעיר שחורה (77% מתושבי דטרויט ב־2020 היו שחורים).

תחושת השייכות הזו קריטית בספורט קבוצתי. יותר מדי פעמים, ספורטאים חותמים בקבוצה שהם חשים שאינם משתלבים בה, מקצועית ואישית. לעתים קרובות זה קורה מפני שקבוצות מתעלמות מהאדם, ומסתכלות אך ורק על יכולותיו כספורטאי. במקרה הטוב זה עובד לזמן מה ואז נגמר רע — כמו בהחתמה של קווין דוראנט לגולדן סטייט ווריירס: הקבוצה זכתה עמו בשתי אליפויות, אבל הוא מעולם לא הרגיש שייך לקליקה של השחקנים שהיא בחרה בדראפט והחליט לעזוב. במקרה הגרוע זה יכול להגיע למקומות קיצוניים: כך קרה לרוברט אנקה, שוער נבחרת גרמניה לשעבר, שלא הרגיש שייך לברצלונה של לואי ואן חאל, סבל מהתעמרות מקצועית מצד מאמן השוערים של הקבוצה, הידרדר לאפיזודה של דיכאון, וכעבור כמה שנים, בתקופת דיכאון נוספת, שם קץ לחייו. רוב הפעמים זה פשוט נגמר ביכולת ירודה של שחקן ובעזיבה לא מפתיעה.

תחושת השייכות היא מרכיב בסיסי בחוויה האנושית, והיעדרה עלול להיות משמעותי מאוד לכל עובד, בכל בתחום. לאחרונה התפרסם מחקר של אוניברסיטת קרנגי מלון על תחושת שייכות בשתי אוניברסיטאות שונות. החוקרים גיבשו שאלונים יומיים שהעניקו להם מידע רב על התחושות והרגשות של מאות סטודנטים במשך השנה האקדמית, כמו גם על המפגשים החברתיים שניהלו ותכיפותם. הם גילו שתחושת אי־שייכות בתחילת השנה האקדמית מנבאת סימפטומים של דיכאון בסופה. החוקרים הסיקו שחוסר בתחושת שייכות מנבא דיכאון באופן מדויק יותר מכל אלמנט חברתי אחר.

תחושת שייכות אינה רלבנטית רק לפרט, ויכולה להתגלות כפרודוקטיבית מאוד. מי שמרגישים "שייכים" למקום העבודה שלהם הם עובדים יעילים יותר. בדנמרק, כחלק ממאמץ לשלב מהגרים בשוק התעסוקה, שיפרו ב־1999 את לימודי השפה לזרים, וגילו כי רווחתם של מהגרים שהשתתפו בקורסים מתקדמים בשפה צמחה באופן ניכר בהשוואה למי שלא לקחו קורסים כאלה. ההסבר: הם הרגישו שייכים יותר למערכת החינוך הדנית, נשארו בה יותר זמן, וכך שיפרו את סיכוייהם להתקבל לעבודות מסובכות ומתגמלות יותר.

אנחנו נמצאים בעיצומה של עונת המעברים ב־NBA ובכדורגל האירופי. שחקנים מצוינים מועברים במיליוני דולרים, והנהלות מקבלות החלטות ששוות מאות מיליוני דולרים על סמך פרמטרים כמו עד כמה השחקן כובש, קולע, מוסר ומגן, וגם עד כמה הוא חרוץ ומהווה דוגמה. אבל הפרמטר של התאמה חברתית לקבוצה, ותחושת שייכות, עדיין מוזנח מדי. זה מדד קריטי, שאסור להתעלם ממנו.