בניגוד לחברה החרדית, שנתפסת בעיני החברה הישראלית כאקס־טריטוריה אקזוטית, הדתיים־לאומיים, "הכיפות הסרוגות", תמיד נתפסו כחלק אינטגרלי מהיומיום החילוני. אנחנו רואים אותם בקניונים, בעבודה וכמובן — בצבא. לא פלא, אם כן, שהיצירות שנעשו בשנים האחרונות עליהם — מ"מדורת השבט", דרך "אורים ותומים" ועד "סרוגים" — עוסקות רובן ככולן במתח עם העולם החילוני והשינויים שהוא מגלגל לפתחם, בין שמדובר בהומוסקסואליות, סקס לפני החתונה או סתם פיתויי העולם הגדול.

במובן הזה "שישו ושמחו" (כאן11) אינה יוצאת דופן. הסדרה אמנם התחילה במה שנראה כמו טייק דתי על "הלהקה", אבל מפרק לפרק האווירה בה הופכת קודרת יותר, ולמרות הפן ההומוריסטי היא בוחנת באופן חריף את המתח שבין דת לחול: סולן הלהקה נחומי יוצא כבר 4 שנים עם פנינית, אבל נאבק בעיקרון של שמירת נגיעה; שירה, ראשת הלשכה של הרב הצבאי הראשי, נכנסת לעימות עם הבוס כי הנשיות שלה מפריעה לגברים שסביבה; ומש"ק הדת אליעזר מפתח משיכה לרב הצבאי הראשי (בכל זאת, אקי אבני).

למרות הנושאים המוכרים, "שישו ושמחו" מצליחה להיבדל מיצירות העבר בזכות סביבת המחיה שבה היא מתקיימת: "מדורת השבט" התרחשה בהתנחלות מבודדת, "אורים ותומים" בישיבה תיכונית, ו"סרוגים" ב"ביצה" הירושלמית — כל המקומות הללו הם שמורות טבע פנים־מגזריות. אבל "שישו ושמחו" מתרחשת בצה"ל, המקום שבו המגזר יוצא מהקונכייה ונאלץ לפגוש את העולם האמיתי.

המגזר הדתי־לאומי נחלק כיום לשני זרמים עיקריים: האחד הוא הזרם המרכזי, שאותו ייצגה המפד"ל בעבר וימינה כיום, והשני הוא הזרם החרד"לי שמיוצג על ידי מפלגת האיחוד הלאומי - תקומה של בצלאל סמוטריץ'. בעוד הזרם החרד"לי, שהתפצל בשנים האחרונות מהזרם המרכזי, נשאר נאמן לשמרנות הדתית של פעם — התנגדות נחרצת להומוסקסואליות, להפלות, לשילוב נשים במרחבים "גבריים" ולהקלות כלשהן, הרי הזרם המרכזי דווקא הפך ליברלי עם הזמן: פמיניזם כבר אינה מילה גסה בו, הומוסקסואליות אמנם אינה מיינסטרים, אבל בהחלט מקובלת על רוב הציבור, וחלקים לא מעטים בו אפילו מוכנים לקבל (בשתיקה) יחסי מין לפני החתונה והקלות אחרות. מי שילך במצעד הגאווה בירושלים, למשל, יזכה לראות כמות נכבדת של חובשי כיפות, כולל "החוג הדתי" עצמו, משהו שלא היה אפשר לדמיין לפני 20 שנה.

הליברליזם הזה הוא שגרם למגזר הדתי־לאומי להיטמע בציבור החילוני. ההוכחה הכי טובה לכך היא ראש הממשלה היוצא נפתלי בנט — מי היה מאמין פעם שהציבור ייתן את המושכות לחובש כיפה שעמד בראש מועצת יש"ע, ושיישבו איתו בקואליציה נציגי מרצ? וההפתעה אינה מגיעה רק מהצד החילוני שהסכים לכך, אלא מההנהגה של הציבור הדתי־לאומי ששאפה לכך. הרי המפד"ל של פעם הסתפקה בתיקי הפנים והחינוך, לא מעבר להם.

כשבנט הפך לראש ממשלה שיושב עם מרצ והעבודה בקואליציה, הוא לא רק הפך את הציבור הדתי־לאומי לחלק אינטגרלי מההנהגה הישראלית, הוא גם ערבב אותו לגמרי לתוך הישראליות החילונית. אם בעבר היתה שורה של מאפיינים שגרמו לדתיים להיות מובחנים מסביבתם, הרי שכיום נדמה שחוץ הכיפה שעל ראשם קשה להבדיל ביניהם לבין אחיהם החילונים. וההיטמעות הזאת, שהדתיים־לאומיים רצו בה, גם מפחידה אותם — שהרי אם הם כמו כולם, מה מייחד ומגדיר אותם?

באופן לא מפתיע התשובה עבור חלק מאנשי המגזר היא שבירת פרסה חדה אחורה — נסיגה מההיטמעות לעבר הקצנה שמרנית. ולא מדובר רק בזרם החרד"לי. כך למשל התפרסמה לאחרונה קריאה של הרבה מאוד רבנים דתיים־לאומיים נגד שילוב של נשים ביחידות קרביות, רבים מהם דווקא כאלה שנחשבים ליברלים למדי. אפשר לטעון שיש גבול למרחק שהציבור הדתי מוכן ללכת, והוא עובר בשילוב נשים ביחידות קרביות, אבל נראה שהסיבה האמיתית לכך היא שהסכמה לשילוב כזה תהפוך את המגזר לבטל ומבוטל.

בדומה למגזר החרד"לי, שמגדיר את עצמו על ידי דחייה מוחלטת של הליברליזם, גם הזרם הדתי־לאומי חייב למצוא את גבולות הגזרה שלו, שיאפשרו לו לשמור על ייחוד משלו. ו"שישו ושמחו" מיטיבה לתאר את הקונפליקט הזה והחיפושים אחר גבולות הזהות הדתית: מהכאב על הפיטורים של שירה רק כי היא אשה ועד טיפולי ההמרה האכזריים, שאליעזר גוזר על עצמו.

שלא במפתיע ההיטמעות בחברה הכללית קרעה גם את מפלגת ימינה וגרמה לשלושה מתוך ששת הח"כים שלה לנטוש את הספינה. הקריעה הזאת לא נובעת בהכרח מחוסר הסכמה על דברים כמו חוק החמץ אלא מהחשש שהסכמה עליהם תהפוך אותם לנציגי ציבור לא רלבנטיים, חסרי ייחוד.

באופן אירוני דווקא הניסיון העיקש לשמר ייחודיות היה מה שהביא לסופה של המפד"ל של פעם וכנראה גם של ימינה — הרי גם אם היא תצליח להשתחל לכנסת בבחירות הבאות, היא תונהג בידי אשה חילונית קפיטליסטית מצפון תל אביב.

הציבור הדתי־לאומי נלחם כרגע את מלחמת המאסף שלו להישאר רלבנטי, אבל אולי הגיע הזמן להכיר בכך שהוא כבר הפסיד אותה: הפרישה של בנט מהחיים הפוליטיים מסמנת את סופה של מה שהכרנו כמפד"ל, אנשי המגזר הליברלים ייטמעו בציבור החילוני, ויהפכו להיות סמן דתי יחסית בו, והאחרים ייכנסו תחת כנפי החרד"לים. ורק הכיפה הסרוגה תעיד על עברם המשותף.