ג'

ק מא נעלם. האדם העשיר בסין, מייסד אימפריית עליבאבא, לא נראה בציבור מאז אוקטובר ולאיש במערב לא ברור היכן הוא. זה מבהיל, אבל לא מאוד מפתיע. ג'ק מא העז למתוח ביקורת פומבית על המשטר הסיני, והמשטר הסיני מתייחס לביקורת כמו מתניהו אנגלמן: הוא לא כל כך מבין את התועלת בה, והוא כועס כשהיא מגיעה בזמן אמת.

אבל ההיעלמות של מא אינה מפתיעה גם משום שזה מה שגברים מעל גיל 50 עושים. מתפוגגים. בעיקר זה קורה להם כשהם מנסים לחרוג ממה שעשו עד אז, "לצאת מאזור הנוחות", "להזיז את הגבינה", "למתג את עצמם מחדש" או בגרסה הקטלנית "לפרוץ עוד גבול". כמו הרבה דברים אחרים שקואוצ'רים ומדריכי חיים ממליצים לעשות, זה מתכון בדוק לאסון.

אפשר להסתכל על זה גם כך: מא הוא גבר בן 56 שאולי קצת השתעמם מרצף הצלחות מטורף, או שחש ריקנות מסוימת מול עודף המיליארדים שנפלו עליו, אז הוא יצא מאזור הנוחות שלו, החליט לבקר את מערכת הבנקאות הסינית המסורתית, להשפיע על משהו מעבר לחשבון הבנק שלו, והתאדה.

(הייתי מת להיות זבוב חרישי על הקיר המוזהב במשרדו של הקואוצ'ר משומן השיער שאמר לג'ק שאם הוא מרגיש שהרוטינה שוחקת ושאין לו בשביל מה לקום בבוקר, אז כנראה הגיע הזמן להבעיר שוב את הלהט שאבד. "יש מחר מסיבת עיתונאים לקראת ההנפקה של Ant, אולי אזרוק איזו מילה על מערכת הבנקאות הסינית?", עיניו של מא ברקו. "עכשיו אתה מדבר! זה ג'ק שאני רוצה לראות").

מתוך האימה, נקים מפלגה

הפריזמה הזאת אולי מאפשרת להתבונן באופן קצת שונה על התזזית הפוליטית שאנחנו עדים לה כרגע.

במקום הדחקה שקטה של אובדן הכוח בגיל העמידה, אנחנו עדים למאבק גברי מודע, תזזיתי, חסר פשרות, שתכליתו להישאר רלבנטי. מנגנון ההישרדות הזה — יותר מפערים אידאולוגיים או אישיים — הוא שמכתיב את ההתפרצות של הגדעון סערים (54), והאבי ניסנקורנים (53) והצבי האוזרים (52) והזאב אלקינים (50) והיועז הנדלים (45, מבוגר מכפי גילו) והעפר שלחים (60). שלל מפצים קטנים, אישיים, שמלווים בחצרוצי תרועה כאילו מתחולל דבר מה בעל משמעות ציבורית של ממש.

אולי אנחנו בעצם חוזים בחבורת פוליטיקאים גברים מעט אבודים, שהחליטו שהם יכולים להשתנות לפתע, לפרוץ עוד גבול, לצעוד מחוץ לחריצים אל עבר האלטרנטיבה. הם מבקשים לשנות את נתיב חייהם — קודם כל את נתיב חייהם — ורק כפועל יוצא גם את שלנו.

ג'ק מא כמובן עשיר עשרות מונים מכל אחד מהם ומכולם גם יחד, והוא פועל תחת משטר פוליטי אחר לחלוטין. אבל אולי הגירוד הפנימי הוא אוניברסלי. המחשבה שאני חייב להישאר רלבנטי, ולכן צריך ליצור במה כדי להשמיע ולהשפיע.

אם אכן כך, זה מאבק מכמיר לב. הוא מתרחש בפומבי, אבל שורשיו בניסיון לסגור בור פנימי. גברים שמסרבים להתפוגג, להיקרש על הסרט הנע, ובמקום זה מתרוצצים במשחק כיסאות אכזרי, דרוכים להיות הראשונים למצוא מקום להתיישב כשהמוזיקה תיפסק.

אין לשפוט אדם על מלחמתו בפחד האישי. אין ללעוג לו על האופן שהוא בוחר לסלק את הדגדוג הפנימי, המציק. אין לנטור על ההתעקשות להישאר רלבנטי. רק לדעת היכן טמונה המוטיבציה.