התשובה לכך מורכבת מכמה רבדים. הפשוט ביותר הוא כנראה תכיפות: כדורגלן ישראלי מוכר עונה בשבוע אחד על יותר שאלות ממה שספורטאית אולימפית ישראלית נשאלת בארבע שנים. הוא כבר לא יכול להפתיע אותנו, ולרוב גם לא מנסה. למעשה, אספקת תוכן לכתבים היא ממש חלק מתפקידו, ולכן הוא בדרך כלל מלווה בדובר מקצועי שמסייע לו לא לחשוף יותר מדי ולא להיראות פגיע. את הג'ודוקא, לעומת זאת, אנחנו לא מכירים. כל מה שאנחנו יודעים הוא שהיא עבדה וחלמה ארבע שנים קשות. לכן ניצחון שלה יהיה הרואי יותר, הפסד שלה יהיה טרגי יותר, והתוכן שהיא תספק ירגש וירתק יותר.

אבל לתשובה הזו יש עוד רובד, מורכב יותר: אנחנו לא סובלים קלישאות. שונאים אותן. מתעבים ממש.

עד כמה מתעבים? מחקר שערכו חוקרים מניו קולג' שבלונדון סקר 2,000 אנשי ונשות כוח אדם שמגייסים אנשים למקומות עבודה. התברר שבממוצע הם מעיינים במסמך קורות חיים פחות מ־60 שניות, ולרוב פוסלים אותו בגלל מילה או ביטוי אחד. יותר מ־60% זורקים את קורות החיים לפח כשהם מזהים שם קלישאה. החוקרים אפילו חשפו את הקלישאות הכי מרגיזות. המעצבנת מכולן, מתברר, היא "יודע לעבוד קשה". רוצו למחוק אותה.

אם לחזור לספורטאים האולימפיים הישראלים: האמירות שלהם אינן קלישאות, פשוט כי אנחנו לא מכירים את רובם. כשמציבים להם מיקרופון מול הפנים ברגע של סערת רגשות, כל דבר שיאמרו יישמע אותנטי, אפילו אם שמענו משפטים דומים בעבר. כדורגלנים, לעומת זאת, מתאמנים בשיגור מטחי קלישאות לכיוון עיתונאים, שמצדם מאומנים בהפיכת הקלישאות הללו לכתבות וכותרות. תוצאת המשחק ידועה מראש. רוב הכדורגלנים כל כך מאומנים בזה, שכשהם מגיעים להיות פרשנים, הם לא מצליחים לומר דבר אחד שאינו קלישאה משופשפת. אין להם אפילו תובנה אחת מעניינת. וכן, זה בהחלט משפט על אבי נמני.

וזה חבל. לכדורגלנים רבים יש הרבה מה לומר על המשחק, על קבוצתם, על עצמם ועל העולם. למסמס את התוכן הזה בגלל חשיפת יתר, או בגלל דוברות מגבילה מדי, פוגע בסופו של דבר במוצר.