א

ת שני פז אני פוגש ב"סטריט" של הסקייט־פארק בנתניה. הסטריט, כמשתמע משמו, מדמה רחוב: יש בו רמפות, באמפרים, ובמרכזו מעקה מוארך, שעליו פז מחליקה עם הסקייטבורד שלה בקלילות מרי פופינסית, כאילו מרחפת. אחרי שהיא נוחתת היא חוזרת למעקה ושבה ומזנקת עליו, אבל הפעם היא מועדת ועפה על רצפת הבטון. אני עוצר את הנשימה, אבל פז חוזרת אל הסקייטבורד כאילו כלום. "יש הרבה נפילות. נופלים, קמים ומתגברים על הפחד", היא אומרת מאוחר יותר. רק כשאני חוזר ושואל היא מודה ש"זה מלחיץ ליפול, לקבל את הברזל של המעקה בבטן, בגב", אבל מיד שבה והודפת את החשש: "אלו לא פציעות קשות ממש. כבר שברתי יד, שברתי שן, יש לי עכשיו פציעה בברך. אני משתדלת לא לחשוב על זה".

רשימת הפציעות הזו נשמעת כאובה עוד יותר כשמגלים שפז היא רק בת 13. בגיל הצעיר הזה היא כבר אלופת ישראל בסקייטבורד זו השנה הרביעית ברציפות, כשהיא זוכה בעקביות בכל תחרות לילדות, נערות ובוגרות. בסקייט ישראל, איגוד ענפי הסקייטינג הישראלי, מאפשרים לה להתחרות גם בתחרויות של בנים, וגם שם היא זוכה תכופות באחד המקומות הראשונים, כשהיא מתחרה עם בני 16–20. לאחרונה צורפה פז ל"נבחרת העילית של הסקייטבורד", קבוצה של 20 מחליקי הסקייטבורד הטובים בישראל, שם היא הנערה היחידה. "מדובר בכישרון עצום", אומר עופר אלקין, מנכ"ל סקייט ישראל. "בעוד כמה שבועות יש לנו פגישה עם הוועד האולימפי ועם נציגים מאָתֶנָה, המועצה הציבורית לקידום נערות ונשים בספורט, כדי להכין את שני לאולימפיאדת פריז 2024".

זו לא טעות. במאמץ לעדכן את האולימפיאדה ולמשוך את בני הנוער, הוועד האולימפי הבינלאומי הכיר בסקייטבורד כענף תחרויות לגיטימי כבר באולימפיאדה הנוכחית, בשתי קטגוריות: סטריט (שנערכה בשבוע שעבר) ופארק (שגמר הנשים שלה נערך ביום רביעי השבוע, וגמר הגברים יום אחר כך). בשתיהן מוקצות לכל משתתף 45 שניות, שבהן היא או הוא נדרשים להפגין יכולת אקרובטית: בקטגוריית הרחוב מדובר בפעלולים ספציפיים, ובקטגוריית הפארק הבחירה חופשית יותר. "שני נוטה יותר לפארק, היא אוהבת את הקפיצות ואת הריחוף באוויר", מסביר אביה, צח.

אפילו גילה הצעיר של פז אינו חריג פה: במדליית הזהב בקטגוריית הסטריט זכתה היפנית מוֹמיג'י נישִייָה, שתחגוג 14 בסוף החודש. מדליית הכסף הלכה להָאִיסַה לֵאַל הברזילאית, בת 13.5, אולי הסקייטרית הפופולרית בעולם. זוכת מדליית הארד, פוּנָה נָקָיַאמָה היפנית, היא קשישה כבת 16. יחד, השלוש קבעו את שיא הפודיום האולימפי הצעיר ביותר: גילן הממוצע הוא 14.5. בקטגוריית הפארק זכו סאקוּרה יוֹסוֹזוּמי בת ה־19 (זהב) וקוֹקוֹנה היראקי בת ה־12 (כסף) וסקיי בראון הבריטית בת ה־13 (ארד), שגילן הממוצע הוא 15 וחודשיים. אלמוג פרום, המאמן של פז ואחד המאמנים המוערכים בענף, לא נבהל מהתחרות מולן. "ראיתי את המתחרות האחרות, ושני עומדת בקריטריונים", הוא אומר מתוך אמון טוטאלי ובלתי מסויג. "לא סתם אני משקיע בה הרבה זמן ואנרגיה. אני לא עושה את זה ממניעים אלטרואיסטיים, אלא מסיבה אחת ברורה: אני יודע שהיא תגיע לאולימפיאדה. זכייה במדליה תקדם את הענף בארץ, ואותי כמאמן".

המאמן, אלמוג פרום: "שני היא כמו ילדה שלי. אני משקיע בה כמויות עצומות של זמן ואנרגיה, הרבה פעמים על חשבוני. זה לא ממניעים אלטרואיסטיים, אלא בגלל שאני יודע שכשהיא תזכה במדליה, זה יקדם את הענף בארץ, ואותי כמאמן"

"אחותה פיזית מאוד. שני סופר תחרותית, באה לחסל את היריב"

הסיפור של פז עם הסקייטבורד התחיל ב־2017, כשהיתה בת תשע. "אחותי הגדולה עדי, בת 16, היא גולשת גלים; היא התאמנה על סקייטבורד, וגם אני רציתי. רק בגלל זה הגעתי לענף", היא מספרת כשאנחנו יושבים על סף הפּוּל, בריכת בטון משופלת דפנות בעומק של שלושה מטרים, המהווה חלק בלתי נפרד מכל סקייט־פארק.

"לא רצינו להכניס אותה לעולם הזה, אבל היא התעקשה שגם היא רוצה, אז קנינו לה את הסקייטבורד הכי פשוט", אומר אביה צח (45), עורך דין המתמחה בנזקי גוף. "היא היתה פחות מוכשרת מאחותה עדי, או כך לפחות חשבנו אז. עדי היא אלופת הארץ בגלישה בבריכות גלים ומתחילה לעבור לגלישה בים, וצופים לה עתיד בתחום. היא פיזית מאוד ויש לה קואורדינציה מצוינת. לשני, לעומת זאת, היו רגליים שמאליות".

אז מה מניע אותה? יצר תחרותיות?

"לגמרי. גם היא מודעת לזה. יש כאלו שמדברים ומשוויצים. היא לא מוציאה מילה, נשארת מרוכזת. היא באה כדי לחסל את היריב ולנצח".

"אני תחרותית מאוד", מודה הבת. "כשאומרים 'תחרות' אני ישר משתגעת ומתאבדת על זה. לפני הסקייטבורד שיחקתי כדורסל וגם שם הייתי ככה. גם כשלמדתי שחמט. לאט לאט השתפרתי בסקייטבורד: אמרו לנו שיש תחרות בחדרה, ליד הבית. רציתי להתנסות. זכיתי במקום הראשון, וזה חיזק לי את הדרייב".

כך הגיעו גם למאמן פרום: "בילינו בכיף בסקייט־פארק בקיסריה, והוא ראה אותנו, פנה אליי ואמר 'אני רוצה את הילדה שלך'", מספר צח. "איך הוא ידע לזהות את האלמנטים של הילדה בגיל כזה? חוסר הפחד, זה מה שהדליק אותו".

"אלמוג לימד אותי כל מה שאני יודעת", מספרת פז. "הוא ראה שיש לי סקייטבורד לא משהו והביא לי קרש טוב, צירים, גלגלים, וכך בנינו יחד את הסקייטבורד הראשון שלי".

"מבחינה מוטורית ראיתי כישרונות גדולים ממנה, אבל מעולם לא נתקלתי בכזו נחישות, ואני מאמן כבר מספיק זמן כדי להבין שנחישות יותר חשובה", אומר פרום. "ברגע שיש לך את הניצוץ, אתה יכול לנצח את אלו שיש להם יותר טכניקה. כמובן שצריך גם טכניקה, אני לא יכול להפוך מישהו מגושם לאלוף, אבל היו לי טובים ממנה שלא היה להם דרייב תחרותי, והם נשרו. הרבה ילדים נסחפים ללייפסטייל של הסקייטבורד, אבל לא כולם אוהבים את התחרות. היא באה עם הרוח התחרותית. לפני תחרויות אני יכול לעבוד איתה על תרגילים ולהיות מודאג מזה שהיא לא מצליחה, לומר, 'איך נגיע לתחרות ככה?'. אבל ברגע שמגיעים לתחרות, הכל מסתדר. פתאום היא עושה את התרגיל".

פרום מספר שמצא את עצמו נסחף אחרי התחרותיות של חניכתו. "בהתחלה אימנתי אותה פעם בשבוע, לשעה. אחרי חצי שנה פשוט הבנתי שיש פה פוטנציאל. היא ניצחה בכל תחרות. גם ראיתי את הרצינות מצד האב, שבנה רמפה בחצר. לקחתי אותה כפרויקט ונתתי עוד שעה ועוד שעה, על חשבוני. מהר מאוד עברנו לפעמיים־שלוש בשבוע. היום כל שיעור שאני נותן לה הוא מינימום שלוש שעות, אם לא ארבע.

"מבחינתי, מה שאני נותן זה לא כסף אלא נשמה. ישנם ימים, כמו היום, שבהם אני מבטל את כל הלו"ז שלי רק כדי להיות איתה כל אחר הצהריים. יש לנו מערכת יחסים עמוקה מאוד, היא כמו ילדה שלי".

שני: "כבר שברתי יד, שברתי שן, נפלתי על הפנים. בחימום לתחרות האחרונה פצעתי את המניסקוס ואת כף הרגל, אבל המשכתי כרגיל"
‍
‍צח: "כאב לה, אבל היא הגיעה אליי, החליטה להתחרות פצועה, וניצחה את כולם, בנים ובנות. למחרת היא לא דרכה על הרגל"

"אנחנו מוציאים 100 אלף שקל בשנה. וזה עוד יוכפל"

בינתיים כל ההוצאות, כמו תשלום למאמן ("אני מקבל 140–180 שקל לשעה, כתשלום התחלתי"), הסעות, נסיעות לחו"ל, נופלות על ההורים. "הייתי בקשר עם חברות השקעות, כאלו שתומכות בספורטאים, אבל הן נרתעות בגלל הגיל שלה", אומר צח. "היא נראית להם צעירה מדי".

פז האב מחצין הרבה מאפיינים של "ההורים של", שהופכים את ילדיהם האתלטים־לעתיד לפרויקט חייהם ומקריבים זמן, מרץ וממון רב. הוא מסיע את בתו מחדרה, שם מתגוררת המשפחה, לנתניה, שם שני מתאמנת, מדי יום — מוקדם בבוקר או מאוחר בערב, "כי אני לא רוצה שהסקייט־פארק יהיה מלא בילדים".

כמה כסף אתה מוציא?

"כרגע, כ־100 אלף שקל בשנה. כשנגיע לנבחרת לאולימפיאדה ולטיסות לחו"ל זה יכפיל את עצמו".

למה אתה משקיע בזה כל כך הרבה כסף?

"זה מה שהיא רוצה לעשות. זה הכיף שלה".

לכיף הזה מתלוות לא מעט פציעות. סקייטבורד הוא ענף ספורט שבו נחבלים יותר מאשר ברוב הענפים האחרים; מכות קלות הן עניין שבשגרה, ומתרחשות כמעט בכל אימון. את צח זה לא מרתיע. "מי שמגיע לרמות הגבוהות ביותר הוא זה שמתגבר על הפחד", הוא פוסק. "הרבה ילדים מסוגלים לעשות הרבה טריקים, אבל הפחד מונע מהם. זה כמו לעמוד בראש מגלשה גבוהה בפארק מים: יש את הרגע שבו אנחנו אומרים לעצמנו שזה לא בשבילנו, ועוצרים. אבל ספורטאים ברמות הגבוהות ביותר הם אנשים שהעיפו את הפחד לחלוטין. הם מוכנים להתפוצץ על הבטון רק כדי לנצח בתרגיל. אחרי ההתפוצצות הראשונה הם מבינים שזה לא נורא. אחרי שאתה מעלים את הפחד, אתה מתרכז בתרגיל, ואז אתה מצליח".

"אחרי שאת עושה את אותו תרגיל כמה פעמים, את מבינה שאת שולטת בו ויכולה לעשות אותו טוב יותר", מהדהדת הבת. "ואז את מגיעה למקומות קשים יותר ומרגישה שוב את הפחד. אז את באה, עושה את זה, ומבינה שזה לא נורא".

ספרי על התאונות הכואבות שהיו לך.

"פעם החלקתי על המעקה, נפלתי על הפנים ושברתי את השן. עכשיו יש לי שבר במניסקוס ושטף דם בכף הרגל: בשלב החימום לתחרות קפצתי מעל שתי רמפות שיש ביניהן מרווח, עשיתי סיבוב באוויר, ונחתי על הרגל במקום על הסקייט. לא הבנתי מה קורה, אבל המשכתי כרגיל".

"היא התעלמה מהכאב, וכוח הרצון שלה אפשר לה להמשיך", אומר צח. "ראיתי שהיא הולכת על הרגל וכואב לה, אבל היא הגיעה אליי והחליטה לחזור לתחרות כשהיא פצועה. באותה תחרות היא ניצחה גם את הבנים וגם את הבנות. למחרת היא לא דרכה על הרגל".

"המכירות בענף זינקו ב־30%, בעיקר בזכות הכניסה של נשים"

במשך שנים רבות הסקייטבורדינג נתפס בישראל כתחביב, ולא כספורט בעל פוטנציאל. המתקן הראשון לסקייטבורד, במתחם בריכת גורדון בתל אביב, הוקם על ידי ראובן (רובי) עדי, חלוץ התחום בישראל, שבהמשך הקים גם את הסקייט־פארק המיתולוגי בספורטק. אחד הילדים שגדלו במגרשים האלה הוא אבי לוזיה (42), לימים אלוף ישראל בסקייטבורד 1992–1999 ומי שזכה בעשרות תחרויות בינלאומיות.

לוזיה, דמות מובילה בענף המקומי, הוא אחד האחראים לתחייתו: אחרי שסיים את הקריירה הספורטיבית החל להתמקצע בבניית סקייט־פארקים, שצצים כעת בעוד ועוד ערים. הפארק הראשון שלו, שהוביל את הגל הנוכחי, נבנה ב־2007 ביד אליהו בתל אביב. "סקייט־פארק מושך בני נוער יותר ממגרשי כדורגל, כדורסל או טניס", הוא מסביר בהתלהבות. "כדי לשחק כדורגל או כדורסל אתה צריך לארגן קבוצה. לסקייט־פארק אתה יכול לבוא לבד. אם תלך לסקייט־פארקים בכל הארץ תראה שהם מלאים בילדים". להערכתו, הסקייט־פארקים בארץ משמשים כ־15 אלף גולשים.

מי שמהוות כרגע חלק נכבד מהטרנד הן בנות, הוא מעדכן. "עד לאחרונה רק בנים נסעו על סקייטבורד, והתחום הנשי פחות מפותח. בסקייטבורד ישנם בעולם לפחות 10,000 מחליקים ברמה מעולה, אבל בנות ברמה הזו יש בערך 100. שני מצוינת ומנצחת בכל התחרויות בשנים האחרונות, והסיכויים שלה להגיע לאולימפיאדה גבוהים מאוד. אבל בתחום שלנו, הכסף הגדול הוא לא באולימפיאדה, אלא בתחרויות עולמיות, שהזוכים בהן מקבלים פרסים בסכומים של מיליוני דולרים בקמפיין של חסויות". על פי הערכות, תעשיית הלייפסטייל, שמלווה את התחום וכוללת ביגוד ואביזרים של מותגי־על, מגלגלת כ־3 מיליארד דולר בשנה.

המדינה, מצדה, בקושי מקצה לענף משאבים. "רוב הפעילות שלנו מתוקצבת על ידי תמיכה מעיריות וחברים בארגון", מסביר אלקין מסקייט ישראל. "כרגע אנחנו לא מקבלים מהטוטו וממשרד הספורט תקציב לתחום הסקייטבורד, מפני שאנחנו צריכים להראות פעילות רציפה של שלוש שנים לפחות; האיגוד שלנו נוסד ב־1957, אבל גולשי הסקייטבורד הצטרפו אליו רק לפני שלוש שנים".

וכשהמדינה תתחיל לתמוך, באיזה היקף זה יהיה?

"בשנה הראשונה מדובר על משהו כמו 100 אלף שקל", הוא מגחך ונוקב בדיוק בסכום שמשפחתה של שני מוציאה עליה לבדה, "אבל אנחנו במגעים עם הוועד האולימפי כדי לקבל תמיכה לשני".

בינתיים מי שמסייע לפז היא הרשת הקמעונאית בורדרליין, המתמחה בביגוד ובציוד לסקייטבורדים ולגלישת גלים. "כניסת הסקייטבורד לאולימפיאדה האיצה את התרחבות הענף, ואנחנו רואים עלייה משמעותית של כ־30% במכירות", אומר מנכ"ל הרשת, אליק קפלן. "בין היתר אפשר להצביע על עלייה בקרב נשים וילדות שרוצות להיכנס לענף: גיל הכניסה הממוצע לילדות הוא 8–12, ויש להן שיעור גבוה מסך המכירות של סקייטבורדים וציוד מיגון". קפלן מדווח שבכוונת החברה לתמוך בעוד מתחרים מקצועיים, חוגים, קייטנות ותחרויות.

מי שמספקת רוח גבית להתעוררות הנשית בענף היא סדרת הטלוויזיה "בטי" של HBO (המשודרת ב־yes ובסלקום TV), שעוקבת אחרי חבורת סקייטריות ניו יורקיות שחיות את חיי הסקייטרים, שהיו עד כה בעיקר נחלתם של הבנים. "אתה יכול גם לראות את זה ברחובות תל אביב", אומר קפלן. "ישנן המון בחורות ובנות שנוסעות על סקייט מטיפוס קארבר, שלמעשה מדמה גלשן גלים".

"אם היינו רציניים כמו היפנים, כבר היה לנו הישג משמעותי"

השאלה אם פספסנו את שני פז באולימפיאדה הנוכחית היא בלתי נמנעת. לוזיה חושב שכן: "אם היינו כמו היפנים, שלקחו את העניין ברצינות והתחילו לאמן ילדים לפני שלוש־ארבע שנים, אין ספק ששני היתה מגיעה להישג משמעותי". פרום מסכים איתו בהתלהבות: "שני היא ברמה לא פחות טובה מהיפנית, נישִייָה", הוא מצהיר.

אלקין בוחר לצנן קצת את ההתלהבות: "אני לא חושב ששני כרגע ברמה של נישייה, ולפני שלוש שנים היא בטח לא היתה ברמה הנוכחית של עצמה. בחצי השנה האחרונה היא רשמה קפיצה משמעותית, ועכשיו יש לה פוטנציאל לאולימפיאדה".

האב צח טוען שתקופת הקורונה מיקדה את בתו באימונים, מאחר שהיא קיבלה אשרת ספורטאי שאפשרה לה להתאמן כשכולם היו בבית. ועדיין, הוא מודה שהוא צופה באולימפיאדה בתסכול. "כשאני רואה את המתחרות יש בי חמיצות קלה, כי אני מבין ששני ברמה שלהן, ואפילו טובה יותר מרובן. אבל עכשיו אנחנו מביטים אל העתיד, לפריז 2024".

"זה החלום שלי, ובזה אתמקד בשנים הבאות: להגיע לאולימפיאדה", מסכימה הבת.