ואילו אורחים. אילון מאסק, בעלי טסלה וספייס־אקס, חלק עם רוגן ג'וינט והשמיע אמירות משונות שהובילו להתרסקות מניית טסלה ב־11%. המתאגרף מייק טייסון חשף אצל רוגן חוויות תרפויטיות שעבר בחסות הסם הפסיכדלי DMT. חושף מסמכי ה־NSA אדוארד סנודן סיפר לרוגן המרותק כיצד חיפש בארכיוני המודיעין האמריקאי מידע על קיומם של חייזרים (הוא לא מצא דבר, לצערו). עם האורחים האחרים שפתחו את ליבם מול רוגן נמנו הסנאטור ברני סנדרס; השחקנים אד נורטון, רוברט דאוני ג'וניור, ג'יימי פוקס ומל גיבסון; המוזיקאים ג'יימס הטפילד (מטאליקה) ובילי קורגן (סמשינג פמפקינז); הקומיקאים ראסל בראנד ואיימי שומר; אלופי האיגרוף טייסון פיורי, דיאונטיי וויילדר ואנדי רואיז; הרוכב המתודלק לאנס ארמסטרונג, המנחה ג'יי לנו, אגדת הטיפוס אלכס הונולד, סקייטבורדר־העל טוני הוק, הפיזיקאי־סלב ניל דגראס טייסון ועוד רבים וטובים. לצד השמות הגדולים ישנה עוד שורה ארוכה של מרואיינים מרתקים אבל אלמוניים בציבור הרחב, שהופעה אצל רוגן חשפה אותם למיליוני אנשים. השיחות האלה, שמועלות לאפליקציות הפודקאסטים וגם ליוטיוב, הפכו את הפודקאסט למפלצת מדיה עם כ־200 מיליון הורדות לחודש, ולפלטפורמה עוצמתית שאין רבות כמוה, ואולי אין כלל.

לפני שבועיים קיבל רוגן את החותמת הסופית על הפופולריות העצומה שלו, אם מישהו נזקק לכזו. ספוטיפיי, חברת הסטרימינג הגדולה בעולם, חתמה איתו על עסקה חסרת תקדים: 100 מיליון דולר תמורת בלעדיות על הפודקאסט שלו מ־2021. וזה לאדם שמקליט פודקאסט מאולפנו הביתי באל.איי.

הסכום הזה מדהים אפילו יותר לנוכח העובדה שספוטיפיי ומתחרותיה ספגו ביקורת על התמלוגים האפסיים שהן משלמות למוזיקאים שאותם הן משמיעות. למעשה, רק המוזיקאי הפופולרי ביותר בקטלוג של ספוטיפיי, דרייק, קיבל ממנה יותר מ־100 מיליון דולר בתמלוגים. במקרה של דרייק, הסכום הזה הוא תשלום תמורת יותר מ־25 מיליארד האזנות. נשמע מופרך במקרה של רוגן? לא לדעת בעלי המניות של ספוטיפיי: המעבר של רוגן הזניק את מניית החברה ביותר מ־22% בתוך ארבעה ימים בלבד. לא רע יחסית לקומיקאי עם יכולת מופלאה לפטפט עם כל אדם עלי אדמות במשך 180 דקות.

המהלך של ספוטיפיי מפתיע כשם שהוא הגיוני. כבר בתחילת 2019 דווח על כוונתה של ספוטיפיי להוציא 500 מיליון דולר על פודקאסטים, אבל עד כה כל הרכישות היו של חברות מדיה המפעילות רשתות פודקאסטים, כמו גימלט. במקרה של רוגן זו הפעם הראשונה שספוטיפיי רוכשת פודקאסט יחיד, אבל יותר מזה: זו גם הפעם הראשונה שהיא רוכשת פודקאסט ישירות מהיוצר שלו — בין היתר מפני שהעצמאות של רוגן, המתבטאת הן בשיטות הפעולה שלו והן בגישתו לחיים, היא חלק גדול ממה שאסף סביבו את עדת המעריצים המגוונת שלו.

זו כבר קלישאה לומר זאת בדיון על כוחו של מותג ב־2020, אבל רוגן הוא הוכחה מדהימה למה שקורה כשמצליחים לבנות קהילה — בעיקר, יש להודות, של גברים צעירים, מה שנקרא "תרבות הבְּרוֹ" (Bro, “אחי”). רבים מהם שייכים לווריאציות של תרבות־נגד, עד כמה שעדיין יש מושג כזה: הם הגיעו לפודקאסט בין היתר כי הם חיפשו לצרוך תכנים לא שגרתיים, בפורמט לא שגרתי ובאורח לא שגרתי. חלק מהם גיקים, חלק מהם הגיעו לרוגן דווקא דרך ה־UFC ואמנויות הלחימה, אחרים חובבי סטנד־אפ. יש שם אתאיסטים, טכנו־היפים, טינאייג'רים שמעריצים את אנונימוס ואת ויקיליקס, חולי בריאות, מכורים לכושר, חיילים לשעבר, ציידים, טבעונים. חלק מהם שמאלנים מאוד, אחרים ימנים מאוד, ורובם סולדים מפוליטיקאים ממסדיים — כמו רוגן עצמו, שהביע סימפטיה לדונלד טראמפ, ומנגד תמך השנה בברני סנדרס בהתמודדות על המועמדות הדמוקרטית לנשיאות. רוגן מכנה את מעריציו "פריק פארטי", מפלגת הפריקים, ומתעקש שלכולם יהיה מקום מתחת למטרייה הזאת. והתגובות של הקהילה הזו ביוטיוב נראות כמו מחששת התיכון הגדולה בעולם.

רוגן נולד בניוארק, ניו ג'רזי, ב־1967. הוריו התגרשו כשהיה בן 5, והפעם האחרונה שבה ראה את אביו, שוטר לשעבר, היתה שנתיים לאחר מכן; בראיונות סיפר שהזיכרונות היחידים שיש לו ממנו הם "הבזקים של אלימות", אבל ציין שלא סבל מהתעללות. בשנים הבאות המשפחה עברה ממדינה למדינה בארצות הברית, ורוגן גדל בקליפורניה, בפלורידה ולבסוף במסצ'וסטס, שם החל לעסוק באמנויות לחימה: בצעירותו היה אלוף מסצ'וסטס בטקוואנדו, ובהמשך התאמן בג'יו־ג'יטסו ברזילאי עד שהגיע לחגורה שחורה.

בגיל 21 הוא החל לעשות סטנד־אפ בבוסטון של סוף שנות השמונים, סצנה קשוחה וקולנית שהצמיחה גם את לואי סי.קיי וביל באר. הוא המשיך לקריירה בתחום, כולל תפקיד קבוע בסדרה הקומית "עיקר החדשות", ובהמשך הנחה את "אפקט הפחד", תוכנית הטראש הקאלטית מתחילת שנות האלפיים. כבר שם, בעודו מפציר בשורה של מתחרים להיתלות מצוקים, לבלוע תולעים ולשכב בארון קבורה עם נחיל ג'וקים, הוא פיתח ושייף את הגישה החביבה שלו — את התגובות המוגזמות, את הפה הנפתח לרווחה בקלות. אם רוגן ידע לגרום לאנשים להרגיש בנוח כשהם נותנים לעקרב לזחול על הפנים שלהם, לא פלא שעשור לאחר מכן הוא ידע לגרום לאנשים להרגיש בנוח מולו ומול מיקרופון פתוח.

גם בקריירה השנייה שלו כשדר של ה־UFC הוא מצטיין בזריקה מדויקת של שאלות רכות. הוא משמש המראיין הקבוע של הלוחמים המנצחים והמפסידים לאחר הקרב, ותמיד נפרד מהם בחיוך גדול, לחיצת יד והברכה הקבועה "היה לי לכבוד לקריין את הקרב שלך". ב־UFC זה הגיוני: לוחמים שהרגע בילו כ־25 דקות בלחטוף מכות לראש לא נמצאים במצב פיזי או מנטלי שמאפשר לענות על שאלות מסובכות. וזה לא שיש לרוגן שאיפות עיתונאיות.

הרכות הזו היא סודו של הפודקאסט, שם היא גם מתודלקת לא פעם בגראס. לצדה, הסוד השני הוא הסקרנות הבלתי נדלית של רוגן, ששומר על עניין מול אסטרונאוטים, חוואים ותזונאים כאחד, ותמיד נשאר ניטרלי ופתוח. המחיר של זה הוא גישה קלילה, לפעמים קלילה מדי, למלאכת השיחה עצמה: הפודקאסט של רוגן מושווה תכופות לשיחה לילית של סטלנים שמעבירים ביניהם שאכטות ומדברים על נושאים ברומו של עולם, גם כאלו שהם מבינים בהם וגם כאלו שממש לא.

הביקורת הזו נוגעת גם לעמימות הפוליטית של רוגן, שנדמית חליפות כאותנטית, אופורטוניסטית וסתם שטחית. קחו למשל את הידידות הקרובה שלו עם הפסיכולוג־סלב השנוי במחלוקת ג'ורדן פיטרסון, מחבר רב המכר "12 כללים לחיים". פיטרסון השמרן, שהתפרסם בקריאותיו לחזרה לערכים מסורתיים, מצא בית חם באכסנייה של רוגן, שהפכה למקפצה שלו למיינסטרים. הפסיכולוג הרזה והמאנפף הפך אחר כך לוויראלי בזכות עצמו (לרוב עם כותרות כמו "ד"ר פיטרסון מראה לפמיניזם מה זה"), אבל את כניסתו לתודעה הציבורית עשה אצל רוגן, שאצלו נאם במשך שלוש שעות על חירות, אחריות אישית ולמה הוא חושב שפוליטיקלי קורקט הורס את המחשבה המערבית. לאחר שהפך חבר קרוב של פיטרסון, רוגן הוסיף לארח עוד אנשי תקשורת שמרנים, כמו הפרשן הפוליטי הימני בן שפירו.

זה לא פשוט למקם את דעותיו הפוליטיות של רוגן עצמו. הוא ליברטריאן מוצהר ובבחירות הקודמות הצביע הצבעת־מחאה למועמד הליברטריאני גארי ג'ונסון. הוא תומך בהרבה רעיונות שמאלניים, חלק מהם אף רדיקליים למדי כמו הבטחת הכנסה בסיסית לכל, אבל פעם אחר פעם, בין היתר בזכות הסלידה שלו מפוליטיקלי קורקט, הוא מזוהה דווקא כסמן שמרני. זה קורה גם מכיוון שגברים מהווים רוב מוחץ של מרואייניו (כ־90%, בהערכה גסה), אבל בעיקר מכיוון שרוגן מפגין ניטרליות אפילו מול מרואיינים בעייתיים מאוד: גאווין מקינֵס, איש תקשורת שהקים את ארגון הגברים הפשיסטי “פראוד בויז”, טען אצלו שארצות הברית צריכה להדוף מהגרים מהתרבות המוסלמית שבה רווחים, לטענתו, נישואים בתוך המשפחה. אלכס ג'ונס, מפיץ הקונספירציות הגדול בארצות הברית, הופיע אצלו פעמיים, אף שכבר נחסם מיוטיוב משום שהפיץ תיאוריות מסוכנות ומצוצות מהאצבע.

אבל אלה לא רק המרואיינים: מבקריו של רוגן משמאל מוחים על חיבתו לבדיחות סקסיסטיות ומזכירים שהשמיע התבטאויות גזעניות (הוא השווה בין שכונה שחורה ל”כוכב הקופים”). לדבריהם, הכנסת הצהרות קיצוניות כאלה לתוך השייק הנינוח שרוקח רוגן מנרמלת שיח של שנאה וגבריות רעילה. רוגן הואשם גם בחוסר רצון לאבד את קהל המאזינים שלו, רבים מהם ימנים הרבה יותר ממנו. מבקריו מימין, מנגד, טוענים שאין לו הנכונות להיות ימני נדיר בלוס אנג'לס הליברלית.

בכלל, במובן מסוים הוא הבן האולטימטיבי של קליפורניה. הוא עסוק תמידית בשיפור עצמי, וישמח בכל עת להמליץ על תוספי תזונה, שייקים, סופר־פוד, אימוני משקולות, תרגילי בטן, ספרי היסטוריה, סרטי דוקו, מתכונים לבשר ציד, הרצאות, נאומי מוטיבציה, אוטוביוגרפיות ושלל סמים פסיכדליים. שונאיו מדביקים לו תיאורים כמו "קופסה אנושית של תוסף חלבון"; אוהביו רואים בו איש אשכולות אמיתי. יש בהם שאף מקעקעים את דמותו, לרוב כמו בלוגו שלו, עם עין שלישית פעורה באמצע המצח המבריק שלו.

רבים מאותם מעריצים הגיבו בחשש לעזיבה של רוגן את יוטיוב החינמית והמעבר שלו לספוטיפיי, המתפקדת בעיקר כשירות בתשלום — אף שלפחות בתקופה הקרובה, הפודקאסט של רוגן יהיה זמין גם בגרסה החינמית (ועתירת הפרסומות) של ספוטיפיי. בתגובות לפרקים האחרונים שלו ביוטיוב הם השמיעו חששות ש"ספוטיפיי תצנזר את ג'ו" (רוגן וספוטיפיי הבהירו חד־משמעית שלענקית הסטרימינג לא תהיה כל נגיעה בתכנים). התגובה הפופולרית ביותר לאחד הפרקים האחרונים, עם כמעט 2,000 לייקים, אומרת פשוט: "היות שהתוכנית תעבור לספוטיפיי בקרוב, אני רק רוצה לומר שאני אתגעגע לתגובות שלכם ביוטיוב ולכל החבר'ה כאן".

חלק גדול מהסטריאוטיפים על רוגן קשורים לעובדה שהוא לא נראה כמו סטנדאפיסט או כמו איש רדיו, אלא כמי שהציק להם כשהיו בתיכון. הוא ספורטיבי, מוקפד, מטופח בלי להיות מלוקק. יש לו תחומי עניין "גבריים" קלאסיים: אמנויות לחימה, ציד והיסטוריה. קשה לראות אותו בלי לרצות לפנות אליו ב"אחי".

רוגן יודע טוב מאוד שהפמיליאריות שגורמת לו להתחבב על כל מרואיין היא סוד ההצלחה שלו. אין אצלו ראיונות שנגמרים בפיצוץ. סוד ההצלחה שלו הוא שב־80%–90% מהמקרים, מה שהוא עושה עובד טוב מאוד בשבילך. כל אחד ימצא את הפרק הנדיר שבו רוגן לא מספיק מדויק, לא מספיק חריף, לא שואל את השאלות הנכונות לטעמו. אבל בשאר הזמן, הוא כמו חבר כיפי מאוד שאפשר לדבר איתו שעות. הוא הצליח להפוך את החפירה, המונח המושמץ ביותר של המאה ה־21, למיזם ששווה 100 מיליון דולר. אפשר להתעצבן עליו, אבל קשה מאוד, אולי בלתי אפשרי, לא לאהוב אותו בכלל.