נתניהו

נזק ללא שיעור

לטובתו של בנימין נתניהו אני מוכן לקבל שתי הנחות יסוד. הראשונה היא שהוא מאמין באמונה שלמה, ממעמקי נפשו, שהוא לא עבר עברה פלילית כלשהי. השנייה, וזו הנחה סנגוריאלית מקובלת, היא שלנאשם מותר לעשות כמעט הכל כדי לחלץ עצמו, ומרחבי התמרון שלו גדולים מאלה של המדינה והתביעה.
אבל הנאשם נתניהו איננו אדם פרטי אלא ראש ממשלה. ואם הוא מתעקש להיות גם נאשם וגם ראש ממשלה, לשאת בשני התארים, לכהן בשתי המשרות, הוא מחויב לאחריות הממלכתית הכבדה שחלה על ראש ממשלה ולא חלה על אדם פרטי. במסע ההסתה והשטנה נגד היועץ המשפטי והפרקליטות הוא למעשה מפעיל רשות שלטונית אחת נגד אחרת, משסה את הממשלה במערכת המשפט. הוא מנצל את מעמדו כדי לנתץ את אמון הציבור באחת מרשויות המדינה החשובות ביותר, אם לא החשובה מכולן. אזרחי ישראל שאמורים לציית לעולו של המשפט נדרשים כרגע להאמין שמדובר בחבורת שמאלנים שקשרו קשר לסלק את הימין ואת מנהיגם האהוב מהשלטון.
בכך זורע נתניהו נזק שאין שיעור לחומרתו, בדרך לערעור המשטר, החברה והדמוקרטיה. כאדם פרטי מותר לו להאמין שהמשפטנים קשרו קשר להפילו, אבל כראש ממשלה אסור לו להרוס את מערכות המשפט בגלל אמונתו זו. במעשיו אלה הוא מפר אמונים בשליחותו ובאחריותו, לא פחות.
‍/// משה גורלי
‍

הפעילות במשק

השיתוק מידבק

הכלכלה שוב מתפקדת. הישראלים חוזרים למרכזי הקניות, שמדווחים על פעילות ברמה של 80% מהפעילות הרגילה בעונה זו. אחרי טראומת הסגר, אנשים נוהרים למלונות, לצימרים, למסעדות, לחופים. הנתונים על שימוש בכרטיסי האשראי מראים על חזרה לרמה של 90% מהפעילות שלפני המשבר.
אלה נתונים מעודדים, הם מסמנים חזרה לשגרה, אבל גם צריך להתייחס אליהם בזהירות יתרה. זו תופעת הקפיץ: הוא התכווץ בקורונה, ומשתחרר עכשיו בעוצמה, בום בבת אחת. לכן הנתונים הנוכחיים, על השבועות שבהם הקניונים ושאר העסקים רק חוזרים לפעול, לא יכולים ללמד הרבה. את בקרת הנזקים יהיה אפשר לעשות רק בהמשך: עד כמה היקף הפעילות במשק אמנם יתייצב על מספרים דומים לאלה שלפני המשבר, או ייחתך משמעותית. כי אם שיעור האבטלה יעמוד למשך זמן על 10%, למשל, וקיצוצי השכר יימשכו, גם מי שממשיך לעבוד יוציא פחות. אווירת אבטלה היא מידבקת, ופוגעת לא רק באופן ישיר (למובטלים יש פחות כסף להשתתף במשחק) אלא גם באופן עקיף (הביטחון הכלכלי של מי שעובדים כרגיל נפגע, וגם הם מוציאים פחות). במילים אחרות, כפי שתחושת עושר מחלחלת, וגורמת לאנשים להוציא כסף שאין להם, גם מחנק כלכלי הוא ויראלי, ומונע מהם להוציא כסף שיש להם. והפסיכולוגיה הזאת חזקה יותר מכל בום של קפיץ שרק השתחרר.
‍/// גולן פרידנפלד
‍

תשובה

נוזל מכל הכיוונים

צרות באות בצרורות, גם כשאתה יצחק תשובה. הוא מתמודד כעת לא רק עם הבעיות בקבוצת דלק, אלא גם עם סיפור "המגדל הנוזל", זה שהוא ובתו גל נאור הקימו בשכונת בבלי בתל אביב, על חורבות בתים ישנים של גבעת עמל. דיירי המגדל היוקרתי קנו דירות עם חלונות מהרצפה עד התקרה, ואז גילו שהם דולפים מכל הכיוונים, וכעת מתכננים לתבוע את תשובה. זה מבחן קריטי מבחינתו, אם יצליח לשרוד כטייקון האחרון — או שיצטרף לבית הקברות האינדיאני שמאכלס את רוחות האימפריות של אנשים כמו נוחי דנקנר, לב לבייב ואליעזר פישמן. עם בעלי הדירות במגדל נמנים שמות גדולים בברנז'ה העסקית כגון ניר גלעד וצבי סטפק; אם אכן יחליטו לתבוע אותו — כלומר אם אפילו במילייה שלו רואים בו מישהו שאפשר לתקוף כעת — זה יהיה סימן מובהק לכך שהקריירה של תשובה נוזלת באופן סופי.
/// סופי שולמן

צילום: NASA/Bill Ingalls

השיגור של מאסק

מנותקים בחלל

מאז 2011, כשאמריקאים רצו להמריא לחלל, הם נאלצו לנדוד עד רוסיה כדי לעשות זאת משם, וארצות הברית שילמה לרוסים תמורת שימוש במתקנים ושיגורים שלהם. השבוע, בראשונה אחרי תשע שנים, אלון מאסק החזיר את האסטרונאוטים הביתה, ולעיני הנשיא דונלד טראמפ הוא אמור היום (רביעי) לשגר לחלל שניים מאנשי נאס"א היישר מקייפ קנברל, פלורידה. בימים האחרונים האמריקאים הציגו את השיגור כניצחון עוד בטרם התרחש, הוא נתפס כהחייאה של תוכנית החלל המיתולוגית, אבל העניין, כמובן, מורכב יותר.
קודם כל, כי מי שמחיה את מה שהיה תוכנית הדגל הלאומית הוא יזם פרטי. בשנות השישים המסע לחלל היה פסגת ההישגים האנושיים, יעד שהגדיר הנשיא קנדי, חזית במלחמה הקרה, וסיפור הצלחה של יכולות, כישורים ושאיפות שזכו לפיתוח של הממשל. היום, ובכן, אאוטסורסינג, בהתחלה לרוסים ועכשיו פשוט למי שיש לו מספיק כסף לשפוך על זה, מה שלא מונע ממנו לגבות מנאס"א 3 מיליארד דולר תמורת השיגור בחלליות של החברה שלו, ספייס אקס. וחוץ מזה, בימים האלה מדובר בצעד כמעט מנקר עיניים. גיל סקוט הרון כתב פעם שיר שהאשים את הממשל האמריקאי בכך שהוא משקיע מיליארדי דולרים בשליחת "לבנים לירח" בזמן שהשחורים בארצות הברית לא זוכים לשירותים בסיסיים. ועכשיו המסע לחלל הוא בון־טון של אוכלוסייה צרה מאוד — מאסק הרי מתכנן תיירות חלל — והגאווה על שיקום תוכנית החלל כמעט מצמררת על רקע כ־100 אלף מתים מקורונה, משבר כלכלי אדיר, קריסה של קהילות, אינספור מובטלים. מבחינת לא מעט אמריקאים, מסע לחלל הוא בדיוק כמו טיפול רפואי — פריבילגיה שיש רק לעשירים.
‍/// הגר רבט
‍