זמן רב חלף מאז אותה שליחות, אבל ניתן למצוא בה את המאפיינים שיחזרו במשך חייהם המקצועיים והאישיים של הלוינגרים: חיבה להרפתקאות, נכונות ליטול סיכונים, שיתוף פעולה זוגי מתמיד ומחויבות מקצועית נטולת פשרות. המסע העצמאי שאליו יצאו בני הזוג הגיע לעצירת ביניים לפני קצת יותר משנה, כשמכרו 51% מרשת מרפאות "עיניים" שהקימו לחברת דנאל, המתמחה במשאבי אנוש, סיעוד חינוך ורפואה, לפי שווי מפתיע של 150 מיליון שקל. על הדרך הם אלה שבמידה רבה אחראים להפיכתה של ישראל לאימפריה של ניתוחי לייזר לשיפור הראייה, הן מבחינת ההתקדמות הטכנולוגית והן מבחינת שיעור הישראלים שעוברים ניתוחים כאלה.

"ניתוחי לייזר לעיניים מאוד פופולריים בישראל, ואנחנו נגענו בכל משפחה חמישית כאן", אומרת לוינגר, שממשיכה לשמש מנכ"לית הרשת גם לאחר המכירה לדנאל. "תחת המכשיר של שמוליק עברו מאות אלפי ישראלים, וגם מטופלים שמגיעים במיוחד מחו"ל. אין חתונה, נסיעה לחו"ל או כל אירוע אחר ששמוליק ואני הולכים אליו, שלא ניגשים אלינו אנשים שעשו אצלנו ניתוח".

בראיון ראשון חושפת לוינגר סיפור עסקי לא שגרתי, שאמנם הסתיים באקזיט מרשים אבל למעשה נמשך גם היום, עם השקעות ומיזמים מסוגים שונים ומשונים, ממרכז שיקום לחולי לב, דרך זרוע השקעה בסטארט־אפים בתחומי הרפואה, ועד חווה לגידול דגים במכמורת.

לפני רבע מאה ניתוחי לייזר בעיניים נחשבו כמעט בגדר מדע בדיוני, וּודאי שלא היו נפוצים בקרב הציבור. "שמוליק (כיום בן 68, ס"ש) התחיל לעסוק בניתוח לייזר ב־1995, וכבר אז דיבר על זה במונחים של לשנות לאנשים את החיים באופן דרמטי", נזכרת לוינגר. "אבל אף אחד חוץ ממנו, בעיקר לא הבוסים שלו, לא האמין שזה יכול להפוך לעסק אמיתי, עם שווי של יותר מ־100 מיליון שקל". הפתרון שנמצא היה הפיכתה של אשתו רונית לפרזנטורית, והיא הסכימה להיות אחת המטופלות הראשונות של בעלה בתחום שעוד היה בחיתוליו. "מאוד רציתי לעבור את הניתוח בעצמי", היא נזכרת. "אז היה מאוד נדיר שרופא יעשה ניתוח כזה לאשתו, אבל ידעתי שזה ישכנע את כולם באמונה שלנו".

במה היה צריך לשכנע?

"בכך שמדובר בפרוצדורה מאוד בטוחה. הייתי אז בת 42, הוא כבר עשה ניתוחים כאלה במשך שלוש שנים כך שסמכתי עליו והוא ניתח אותי".

‍ו...?

"וזה פקח לי את העיניים, תרתי משמע. הייתי משקפופרית עוד מימי בית הספר היסודי, ורק אחרי הניתוח הבנתי שכל החיים ראיתי את העולם בתוך מסגרת, כמו סורגים. זה חולל שינוי דרמטי בחיים שלי.

"למחרת הניתוח שמוליק העיר אותי בשש בבוקר לראות מה המצב. בדיוק נערך אז כנס רופאי עיניים באילת שהשתתפנו בו, וכולם שם רצו לבדוק את הראייה שלי. הושיבו אותי מול המכשירים והתעמקו בעיניים שלי. זה היה ניתוח מאוד נדיר, ושם החלה פריצת הדרך. מה שמשעשע הוא שמאז ניתחנו הרבה מאוד מאותם רופאי עיניים".

ב־1999 סגרה לוינגר זמנית, למה שהיה אמור להיות חודש־חודשיים, את מרפאת השיניים הפרטית שלה ועבדה בהקמת מרפאת ניתוחי הלייזר של בעלה. "לקחנו משרדים בכניסה לירושלים מתוך המחשבה, שאנחנו מאמינים בה עד היום, שצריך לבחור מיקום שיש ממנו נוף יפה, כדי שיהיה מראה נאה לעיניים אחרי הסרת המשקפיים", היא אומרת. אבל המשרדים היו החלק הקל. המחסום הראשון שנתקלו בו היה עלויות המכשור.

"רצינו לקנות מכשיר מתקדם יותר מזה שהיה בהדסה. הבעיה היתה שהוא עלה כחצי מיליון דולר, סכום שהיה דמיוני עבורנו. פנינו לסניף הרגיל שלנו בבנק לאומי — אפילו לא חשבנו ללכת לסניף עסקי או משהו דומה — ואמרנו שאנחנו צריכים הלוואה של חצי מיליון דולר. מנהל הסניף הסתכל עלינו קצת בהלם. לא היתה לנו אפילו תוכנית עסקית. הסברתי לו בעל פה כמה ניתוחים סביר שנעשה וכמה נרוויח על כל ניתוח. שורת המחץ שלי היתה: 'אל תדאגו, יהיה בסדר'. ובאורח פלא זה הצליח. אישרו לנו את ההלוואה. היום זה לא היה קורה. לא יודעת אפילו מאיפה היה לי את האומץ".

מה היה אז היעד שלכם?‍

"לא היו לנו יעדים גדולים, רק שנגיע למצב שבו ההכנסות יכסו את ההוצאות ואני אוכל לחזור להיות רופאת שיניים. זה היה הימור גדול. היה לנו בית שרק בנינו עם משכנתא גדולה, ולא היינו מבתים עשירים. אני באה ממשפחה ס"טית בירושלים, לאבא שלי היתה מספרה בשוק מחנה יהודה ואמא שלי עקרת בית עם שבעה ילדים, שאני הראשונה מביניהם שיצאה ללמוד באוניברסיטה. גם לשמוליק לא היה גב כלכלי. הוא בא מפרדס חנה ואמו נהגה לומר 'טוב שיש לי רק בן אחד סטודנט לרפואה, כי שניים לא הייתי מצליחה לפרנס'".

באיזה שלב הבנת שכבר לא תחזרי למרפאת השיניים שלך?

"לאורך כל הזמן התוכנית היתה שאחזור אליה. בהתחלה עבדתי יומיים־שלושה בשבוע במרפאת העיניים, ויתר הזמן במרפאת השיניים שלי. אבל אחרי שנה הרגשתי שאני נקרעת בין שני המקומות וזה בלתי אפשרי. אמרתי לשמוליק שחייבים להחליט איפה אני, והוא ענה: 'מה שתחליטי'".

והחלטת לוותר על המקצוע הרפואי שלך.

"מאוד אהבתי את האינטימיות שברפואת השיניים: מגיע מישהו שסובל מכאב, לעתים בוכה, ואת מרגיעה אותו, מטפלת בו ואפילו מוציאה אותו עם חיוך. אבל החלטתי לעזוב את הרפואה כדי להיות מנהלת. אין שם את הסיפוק של הרפואה, אבל יש משהו אחר".

לדברי לוינגר, את הבסיס לניהול רכשה במרפאת השיניים שלה: "זה מיקרוקוסמוס של הכל, מטיפול בלקוחות וספקים עד מסים".

ועדיין, זה לא כמו לנהל על בסיס יומיומי עסק צעיר ועתיר סיכון.

"נכון, ובאמת הרגשתי שאני לא יודעת מספיק ושאני צריכה ללמוד את הניהול. אז שילמתי הרבה כסף ליועצים ולמדתי שיווק, יחסי ציבור, כספים, הכל. כיום אין שום תחום ברשת שאין בו נגיעה שלי, לא יוצאת מודעה בלי שאני רואה אותה ולא יתלו תמונה במרפאה בלי אישורי".

לא פחדתם לערבב זוגיות ועבודה?

"זה אתגר כי לא תמיד מסכימים ויש ויכוחים וחילוקי דעות, אבל אנחנו מאוד חזקים יחד. כששנינו ממוקדים באותה מטרה, אנחנו מאוד חזקים".

מתי החלטתם שהגיע הזמן להתרחב?

"מבחינתי אם היינו נשארים רק בירושלים לא היתה מאושרת ממני, אבל שמוליק אמר שחייבים להתרחב לתל אביב, כי יש המון לקוחות שם שלא יגיעו לירושלים. באותה תקופה גם האינתיפאדה השנייה היתה בעיצומה, והמרפאה שלנו היתה ברחוב יפו בעיר, כך שאפילו חברת הסלולר פחדה לשלוח אלינו מכשירים עם שליח.

"במקרה ארנון תורן, מנכ"ל עזריאלי דאז, היה מטופל שלי במרפאת השיניים, אז יום אחד הרמתי לו טלפון ואמרתי 'ארנון, אני ירושלמית והמקום היחידי שאני מכירה בתל אביב זה מגדלי עזריאלי. שם אני רוצה את המרפאה'. הוא התנגד בהתחלה, ואמר לי שהמגדלים הם רק למשרדים, כך שהעסק שלנו לא מתאים לו בפרופיל העסקי. אז הזמנתי אותו לבוא לראות את המרפאה בירושלים, ואחרי זה הוא חזר אליי ואמר: 'אני יכול לתת לך את הקומה ה־30'. וכך נפתחה המרפאה ב־2001 שנהפכה כמובן למרכז הפעיל ביותר של הרשת".

גם כאן הייתם צריכים לשכנע את הבנק שייתן לכם הלוואה?

"פה כבר היינו במקום אחר לגמרי. קודם כל כבר החזרנו את ההלוואה הראשונה ועמדנו בכל ההתחייבויות שלנו. חוץ מזה גם ידענו איפה אפשר לייעל את ההוצאות. הבנו, למשל, שלא חייבים לקנות את המכשיר, אלא אפשר לשכור אותו. אז ההתייחסות אלינו היתה שונה, בבנק ובכלל".

בתחילת המילניום ניתוחי לייזר החלו לצבור תאוצה, אבל עדיין היו נחלתם של מעטים יחסית. ואז קרתה דחיפה עצומה לתחום מכיוון לא צפוי — צבא ארצות הברית. "הצבא האמריקאי הקים 28 מרכזים להסרת משקפיים, שנועדו לנתח טייסים ולוחמים, וממש חייב אותם לעבור ניתוח לייזר כדי לצאת לאזורי הלחימה בעיראק. זה קיבע בציבור הרחב את ההבנה שהניתוח הוא הליך בטוח, ועדיף לעבור אותו מאשר להישאר עם עדשות מגע או משקפיים".

פריצת דרך שנייה הגיעה בזכות הטכנולוגיה. ב־2004 נכנסה לשימוש שיטת הניתוח אינטראלאסיק, שכולה נעשית בלייזר (כלומר ללא סכין כירורגית) ומאפשרת שיפור מיידי בראייה ללא כאבים נלווים. "התוצאות גם היו מדויקות יותר", מסבירה לוינגר, "וכתוצאה מכל אלה חששות המטופלים ירדו מאוד".

השלב האחרון בכיבוש המיינסטרים הגיע כשקופות החולים הצטרפו לחגיגה, והציעו סבסוד לניתוחים בביטוחים המשלימים. וכך, הניתוחים שבעבר חייבו הוצאה כבדה של 10–15 אלף שקל, ניתנים כיום לביצוע בחמשת אלפים שקל בלבד.

עם זאת, לוינגר אומרת שהמחיר אף פעם לא שיחק תפקיד משמעותי. "זה מדהים לראות כמה זה ניתוח של כולם. יש מבוגרים שחיכו לו שנים ויש כאלה שמתגייסים לקרבי ורוצים ראייה מושלמת לפרופיל. אנחנו רואים עלייה בקרב דתיים וחרדים, שאוספים גמ"חים כדי לשלם עבור הניתוח כי פגם משמעותי בראייה יכול מאוד להקשות על שידוך. יש הכל מהכל".

ישראל נחשבת כיום מעצמה של ניתוחי הסרת משקפיים. לדברי לוינגר, בכל שנה מתבצעים 30–40 אלף ניתוחים, והשוק לא מפסיק לצמוח. אלה מספרים גבוהים משמעותית מאשר באירופה השמרנית בתחום. קצב ניתוחים דומה קיים רק בארצות הברית.

עיניים היא הרשת הגדולה בתחום, המבצעת 10.5 אלף ניתוחים בשנה, כלומר בין רבע לשליש מהענף. הרשת מעסיקה 400 עובדים, מתוכם 25 רופאים מנתחים. לוינגר מעריכה כי חלק מההצלחה נעוץ בפיזורה הנרחב יחסית בארץ. בניגוד למתחרים הרבים, כמו Care, אמריקן לייזר, הדסה ואסותא, עיניים היא היחידה שמאפשרת לא רק פגישת היכרות ואבחון ברחבי ישראל, אלא גם מבצעת ניתוחים בחיפה ובבאר שבע.

הצלחת המרפאות פתחה ללוינגרים את התיאבון, והם החלו להתרחב לתחומים נוספים. כיום כוללת קבוצת עיניים גם את עתידים מדיקל סנטר, שלצד ניתוחי עיניים, עוסק בפלסטיקה, רפואת נשים ורפואת שיניים; שבע עיניים בבאר שבע, שמפעיל חדרי ניתוח ומרפאות מומחים; רשת חנויות האופטיקה "עיניים"; ומרכז O2 לבריאות הגוף והלב בהדסה הר הצופים.

הלוינגרים עצמם ממשיכים להתגורר בירושלים ומי שרוצה ששמואל ינתח אותו צריך להרחיק עד עיר הבירה. לשם מגיעים אליו גם מחו"ל: "גם בשנים הכי קשות ביטחונית היינו גורם התיירות המוביל בעיר", אומרת לוינגר. בשלב מסוים היא אף ניסתה לקדם את עיר מולדתה בהקמת העמותה "ירושלים שלי". "קשה לי עם מה שקורה היום בירושלים", היא אומרת, "המטרה שלי היתה לגייס תקציבים כדי שתפסיק להיות עיר ענייה, להביא יותר תעשייה, כלכלה, בנייה ותעסוקה לזוגות צעירים. אבל אחרי שנתיים הבנתי שכדי באמת לשנות משהו צריך להיכנס לפוליטיקה, ולזה לא הייתי מוכנה. יש שם יותר מדי אינטרסים".

במקום פוליטיקה, בני הזוג לוינגר נכנסו להייטק, כמשקיעים בסטארט־אפים. אחת ההשקעות הראשונות שלהם היתה בחברה שנהפכה לימים ליוניקורן ישראלי מבית היוצר של אמנון שעשוע — אורקם, שפיתחה משקפיים ייחודיים לקריאה עבור כבדי ראייה. "היינו חלק מאוד קטן שם, אבל הרגשנו שותפים למשהו גדול", אומרת לוינגר, שכבר מימשה את השקעתה.

בני הזוג השקיעו גם בארינטה, שפיתחה מכשיר CT ללב שחוסך צנתור פולשני, ובאופטוקייר הישראלית, שהמציאה משקפיים לעין עצלה: "מדובר בפטנט נפלא שמונע חבישה של העין הטובה, טיפול שרוב הילדים מתנגדים לו. אחת העדשות של המשקפיים הופכת לאטומה כל כמה שניות וכך מפעילה את העין העצלה".

ויש עוד תחום מפתיע שבו מושקעים הלוינגרים, שנוגע לאהבה משותפת שלהם — הים. "שנינו צוללים, בעבר היתה לנו סירה וגם יש לנו בית בגבעת אולגה. בנינו כלוב לגידול דגי דניס במכמורת כתחביב, אבל זה התפתח לעסק של ממש ואז התחלנו גם לייבא דגים". כיום אימפריית לוינגר חולשת גם על חברה לגידול ושיווק דגים שעובדת בשיתוף עם בלאדי, אחת השחקניות הגדולות בשוק הבשר והדגים בישראל.

למה אתם צריכים את הכאב ראש הזה?

"זה מעניין ואנחנו נהנים מזה. זה גם ציוני וגם חלום כזה עבורנו".

ככל שענף ניתוחי הלייזר צמח עוד ועוד, הלכו והתרבו גם הגופים שרצו לרכוש את מרפאות עיניים. "פנו אלינו המון קבוצות וגופים מסחריים וכלכליים מכל הכיוונים, כולל מחו"ל, בהצעות לפתוח מרפאות בגרמניה, רוסיה וסין, אבל רצינו להמשיך לעבוד בעצמנו ברשת ולא מצאנו פרטנר מתאים", אומרת לוינגר. עד שהגיעה דנאל.

כמה זמן נמשך המשא והמתן עם האנשים שלהם?

"תקופת החיזור היתה די ממושכת, כחמישה חודשים של המון פגישות ואינטראקציה אישית. הם בחרו בנו כמו שאנחנו בחרנו בהם".

עסקת הרכישה הושלמה במאי 2019 ומאז חשפה דנאל את הביצועים המרשימים של עיניים בשמונת החודשים שבין מאי לדצמבר 2019. החברה רשמה הכנסות של 76 מיליון שקל ורווח נקי של 6.1 מיליון שקל. להערכת דנאל, מדובר בקצב רווחים שנתי של 8.9 מיליון שקל.

‍איך החיים שלכם השתנו מאז המכירה?

"בחיים שלנו שום דבר לא השתנה. השינוי הגדול היה מנהלי — לעבור מחברה פרטית לציבורית, כזו שיש לה דוחות, IFRS וכל מיני דברים שלא ידעתי אפילו איך לבטא. בעלי ואני היינו מקבלים את ההחלטות הגדולות במטבח בארבע לפנות בוקר, ועכשיו יש לנו ישיבות דירקטוריון".

זה לא עושה חשק לצאת לפנסיה?

"כרגע לא, יש כל כך הרבה פרויקטים, המון דברים חדשים. כיום התפקיד שלי הוא יותר פיתוח עסקי, למשוך את הדברים קדימה. אולי עכשיו עם דנאל נעשה את הפריצה לחו"ל. דנאל חיפשו עוד רגל והחליטו על רפואה. הם קנו אותנו כפלטפורמה לנושאים רפואיים. באנו לא רק עם ידע בטיפולי עיניים, אלא גם עם ידע בניתוחים. אנחנו נפתח יחד תחומי רפואה אחרים, והניסיון שלנו עם משרד הבריאות ועם קופות החולים חשוב להם. חוץ מזה שמוליק ממשיך לנתח, הוא הרופא שעושה כנראה הכי הרבה ניתוחי לייזר בארץ ובעולם".

למה אתם ממשיכים לעבוד כל כך קשה? הרי כבר עשיתם את האקזיט ויש גם מספיק לילדים.

"לא חילקנו את הכסף, אלא השקענו אותו בעוד חברות שלנו. אני ממנכ"לת היום שבע חברות ואנחנו מתרחבים עוד. אנחנו לא כל כך בקטגוריה של משפחה עשירה, וטוב שכך. אני מאחלת לילדים שלי שיצטרכו לעבוד כל החיים".

כיום חלק גדול מבני משפחת לוינגר עובדים ברשת. אחד האחיינים של שמואל הוא רופא מנתח, אחותה של רונית היא חשבת שכר בחברה, אחות אחרת משמשת היועצת הארגונית של הרשת ואחות שלישית מנהלת את סניף חיפה. מקרב ארבעת הילדים של בני הזוג, אחד מתמחה ברפואת עיניים בהדסה ובן הזקונים לומד רפואה באיטליה.

רק שני ילדיהם הגדולים לא הלכו בעקבות ההורים. הבת הבכורה היא אדריכלית נוף, שמנהלת את עסקי הדגים המשפחתיים, והבן השני הוא אמן שיצירותיו הן היחידות שמעטרות את קירות המרפאות של הרשת.

כיזמים, לא היה קשה לכם למכור את הבייבי שלכם? הבן שלכם היה יכול לקחת את המושכות.

"אנחנו יזמים במהות שלנו והיה לנו חשוב להרגיש טוב עם המכירה, אבל לא בנינו את מה שבנינו כדי שהבן שלי יבוא מחר להחליף את שמוליק. הוא היה יכול לבחור התמחות אחרת שלא מתאימה לרפואה פרטית בכלל. דרך החיים שלנו לא צריכה להיות דרך החיים של הילדים".

‍