ה

ישראלים אוהבים להתמודד עם משברים באמצעות קאברים — גרסאות מחודשות לשירים מוכרים, שטוענות את המסר האישי המקורי שלהם בפרשנות קולקטיבית חדשה. כך למשל, ההמנון של האינתיפאדה השנייה היה "דרכנו", שיר של דני בסן שבמקור דיבר על התגברות על מחלת הסרטן, ובקאבר של חני פירסטנברג ושרית וינו אלעד הפך לסיפורה של מדינה בחרדת פיגועים. ואילו בהתנתקות "זה היה ביתי", שיר הפרידה הנוגה של מני בגר מביתו בימית, הפך לקאבר היפ־הופ של כלא 6, שנתן פתחון פה לתסכול של מפוני גוש קטיף והגאווה הלאומנית הפגועה.

גם המלחמה הנוכחית זוכה ללא מעט קאברים: יהורם גאון והלהקות הצבאיות שרו מחדש את "לא תנצחו אותי"; קונצרט מולדת ריכז 1,000 מוזיקאים לשיר מחדש את "הביתה" של ירדנה ארזי; ושורה של כוכבי ילדים חידשו את "עם אחד — שיר אחד". אבל מכל גרסאות הכיסוי החדשות, היה זה דווקא "עוגן במים", אלבום הקאברים של אביתר בנאי, שהצליח לקנות אחיזה ממשית בקהל. ולראיה: ארבעה מתוך תשעת שירי האלבום התברגו ברשימת 50 השירים הכי מושמעים בספוטיפיי ישראל. והדגש כאן הוא על המילה "דווקא", משום שאל מול כל הקאברים הגרנדיוזיים והממלכתיים שמתאמצים לפרוט על רגשות האומה, בנאי הביא אלבום שלם של שירים אישיים, של "אני" ולא "אנחנו", כפי שכבר התרגלנו לקבל בעיתות משבר.

ההתמקדות באישי חשובה פה. בנאי בחר בעיקר שירים שגדל עליהם — לא פיוטים יהודיים, אלא "סתם" שירים ישראליים משנות השמונים והתשעים שמצטיינים באמירה אישית. זה לא מקרי — המוזיקה הישראלית עברה תהליך ממושך משלב ה"אנחנו" המגויס של שנות החמישים לשלב ה"אני", שהגיע לשיאו בשנות התשעים, עידן השפע הכלכלי והאינדיבידואליזם.

בנאי מצליח להפוך אלבום גרסאות כיסוי ליצירה אישית, שמסייעת למאזין להתחבר לעצמו, לכל התחושות שהדחיק בטראומת המלחמה, ומתוך החוויה האישית להתחבר מחדש לקבוצה הגדולה שאליה הוא שייך

שלב ה"אני" נמשך לכאורה עד ימינו, אבל בפועל בעשור האחרון, יחד עם התזוזה של העם לכיוון יותר ימני ודתי, חזרו הרבה להיטי "אנחנו". מ"סלסולים", דרך "החיים שלנו תותים" ועד "בית משוגעים" — הפופ נרתם להגיד הרבה על איזו זהות קולקטיבית. אבל אם יש משהו שהוכיחה השנה החולפת, שנה של הפיכה אנטי־דמוקרטית, מחאות ענק והסתות פרועות נגד ציבורים שלמים — הוא שה"אנחנו" שלנו מפוצל להמוני "אנחנו" שונים בתכלית, שמסוכסכים זה עם זה באופן עמוק. ואם לרגע המתקפה המחרידה של 7 באוקטובר גרמה לנו לחוש אחדות, הרי שהחזרה המהירה לשגרה של הטחות אשמה, התנערויות מאחריות והטלת רפש הדדית הבהירו שאנחנו רחוקים מאוד מ"יחד ננצח".

קשה לייצר קונצנזוס ישראלי כרגע. ולכן גם שירים חדשים שמתיימרים לשקף את החוויה הישראלית הקולקטיבית בסופו של דבר הופכים להיות המנונים מגזריים, במקרה הטוב. כי איך מצביעי שמאל־מרכז יכולים להתחבר לסנטימנט של חנן בן ארי, שלבו דואב על כאבה של המולדת, כשהוא מתבל את זה באמירות על שיבה לגוש קטיף? ואיך התומכים בעסקת חטופים יתחברו לאגרסיביות של נס וסטילה ששרים "חכו שנפיל עליכם גשם, כחבות (כל כאלב ביג' יומו)"?

במקום זה בנאי מציע דרך אחרת. "משהו בישראליות שלי מבקש את עצמו", הוא כתב בפוסט שליווה את צאת האלבום. "והשירים האלה נותנים לי הקשר ומקום ושייכות, אני זקוק לזה עכשיו מאוד. כולנו זקוקים לזה עכשיו". הצורך הזה בעוגן, בשורשי הישראליות, מהדהד חזק אצל כולנו. ומה שבנאי אומר באלבום הוא שכדי לחזור לשורשים ולמהות שלנו, חובה לחזור לאישי. קודם להבין מי אנחנו כפרטים לפני שאנחנו מתגבשים לקולקטיב, להתחזק עם עצמנו לפני שנוכל להתחזק כאומה. ועד אז לא לנסות לפנות לאיזה קולקטיב מדומיין שאולי לא קיים באמת.

אסופת השירים של בנאי כוללת שירים מעולמו של היחיד, שהמלחמה טוענת במשמעות עמוקה עוד יותר: "אל תפחד" של אהוד בנאי מהדהד מסר פשוט ועמוק, שאף אחד לא לבד ושתמיד אפשר לתקן; "דמיון חופשי" של יצחק קלפטר, שמדבר על חוויה זוגית שכולה בדמיון, שכולה נובעת מההיעדר, יכול לקבל משמעות של קשר שנותק באלימות; ב"מה אעשה" של ארז לב ארי הדובר פונה לאלוהיו מהחשש לאבד את זוגתו ולאבד את עצמו לדעת; ואילו "שיר" של אתי אנקרי מדבר על הטירוף שכל אחד מרגיש, ואיך המוזיקה יכולה לגאול אותו — זה סיכום של חוויית ההאזנה כולה בעצם.

חשוב להדגיש שבנאי לא מבטל את החוויה הקולקטיבית. בקטעי הקישור בין השירים הוא מבהיר שהוא עוד מאמין ביכולת של הישראלים להרגיש משהו יחד, אבל רק אם הם יתחברו קודם כל לעצמם. בקטע המקסים "פנים מחוקות", בנאי מדבר על כך ש"כשהפנים של הבן אדם נמחקות בתוך אידאולוגיה מעורבבת ביצרים זה הכי מסוכן, והאקסטרים זה פנים רעולות, מורעלות, מחוקות. כשהפנים של הבן אדם מחוקות, אז הכל מחוק. וקל לו להרוג ולאנוס ולבזוז, והכל הפוך". האידאולוגיה הרצחנית שפונה להמון, זו שמזוהה עם חמאס, היא סכנה נוראית. אל מול זה בנאי מציב את המוזיקה שמשפיעה על היחיד — "מוזיקה היא כוח נגד מחיקת הפנים. התווים שלה מגלים את תווי הפנים". ההקשבה למוזיקה מחזירה לנו את תווי הפנים שמאפיינים כל אחד ואחת מאיתנו.

ב"עוגן במים" בנאי מצליח להפוך גרסאות כיסוי לשירים של אחרים ליצירה אישית מאוד, שגם מסייעת למאזין להתחבר לעצמו, לתחושות שלו, לפחדים ולכל מה שהדחיק בטראומה של המלחמה, ומתוך החוויה האישית להתחבר מחדש לקבוצה הגדולה שאליה הוא שייך. ההאזנה לפרויקט הזה היא בעלת אפקט טיפולי. כמו לשבת מול מטפל שעוזר לך להבין איך אתה מרגיש בנוגע למצב. לא איך הישראלים מרגישים או איך קבוצת ההשתייכות שלך מרגישה — אלא איך אתה ואת. דווקא בימים הלאומיים האלה חשוב שלא נשכח את עצמנו וניבלע בתוך ההמון. רק אחרי שנרגיש שוב את עצמנו, נוכל להרגיש חלק ממשהו.