עלות תועלת
שאול אמסטרדמסקי
עלות תועלת
//
שאול אמסטרדמסקי
אנחנו לא מטומטמים
הפוליטיקאים מתייחסים אלינו כאל אידיוטים, שוב ושוב. למה לא להציג לנו מסר מורכב ולסמוך עלינו שנבין אותו, ושנדע לחיות עם המשמעויות והמחירים שלו?
מוסף כלכליסט | 04.01.24
להאזנה לכתבה
הוקלט על ידי הספרייה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
1
בספטמבר 1985, רגע לפני ראש השנה, עיתון "מעריב" הכתיר את שלום חנוך כזמר השנה. לרגל האירוע מבקר המוזיקה המיתולוגי יוסי חרסונסקי ראיין את חנוך, שהיה אז בן 39. חצי שנה קודם לכן הוא הוציא את האלבום "מחכים למשיח", וחודשיים לפני הריאיון יצאה לדרך תוכנית הייצוב שנועדה להציל את הכלכלה הישראלית. חרסונסקי דיבר עם חנוך על האלבום, על השירים הנוקבים, הפוליטיים, שיקוף של סנטימנט ציבורי בוער.
וחנוך אמר: "את הפרונקל פוצצה המלחמה, ואלה ששלטו עלינו בזמנה. העיוות השלטוני נראה לי מסוכן, הדמגוגיה שעפה כאן (…) הרגשתי שהכל הולך אחורה, שמתחיל הרס, שזה עלול להיגמר באסון (...) אנשים נווטו על ידי פוליטיקאים לכיוונים שונים בהולכת שולל (…) כעסתי על הציבור שנתן לאנשים ברמה בלתי מתקבלת על הדעת להנהיג אותו. כעסתי על כך שהעריצו דמגוגים טיפשים, שכל מה שמעניין אותם זה הפוזה בטלוויזיה. נדבקו למישהו והפכו אותו לגדול בשעה שהיו צריכים לדרוש ממנו מקסימום של אמינות, אמת, אחריות, רמה מוסרית ושכלית. חיינו במדינה מטורפת, והראשון שצריך היה ללכת היה בגין עצמו, אבל הוא הבין רק כשהגיעה הנפילה הגדולה שלו לקרקע. אין בעיניי דבר נורא יותר מאנשים שעושים החלטות קלות לגבי החיים שלנו בשם הדמוקרטיה. כעסתי ואני אכעס עוד הרבה על ההפסד הגדול של המלחמה. על כך אין כפרה ואין סליחה".
כמעט 40 שנה אחרי, הדברים נשמעים אקטואליים מתמיד. "הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם", השורה האיקונית ביותר ב"מחכים למשיח" שנהפכה כמעט למטבע לשון, נשמעת רלבנטית מאי פעם. אבל לדעתי הגיע הזמן לאפסן אותה, משום שבמקום לתאר את המציאות היא התחילה ליצור אותה — הפוליטיקאים מניחים שהציבור מטומטם, ולכן מתייחסים אליו ככזה. אבל הציבור אינו מטומטם, ומגיעים לו פוליטיקאים שמתייחסים אליו בכבוד.
נתניהו במסיבת העיתונאים במוצאי שבת. למה להגיד "כרגע יש כסף לכולם" במקום לתת לנו קרדיט שאנחנו מבינים שמלחמה גדולה היא דבר יקר? צילום מסך: מתוך וידיאו לע"מ
הנגיד אמיר ירון במסיבת העיתונאים ביום שני. סיפק אמת ישירה, בלי לבלבל את המוח. צילום: בלומברג
2
קחו שלוש דוגמאות.
במסיבת העיתונאים במוצאי שבת ראש הממשלה בנימין נתניהו נשאל בידי כתב "כלכליסט" עדיאל איתן מוסטקי אם העברת הכספים הקואליציוניים במלחמה היתה על דעתו. הוא השיב שכן, והוסיף נאום קטן. הנה עיקריו: "אני בעד לתת למי שצריך. בנינו תקציב ענקי, קרוב ל־30 מיליארד שקל. אין כאן מישהו שלא מקבל. השאלה היא כמה זה (הכספים הקואליציוניים) פוגע בנתוני המקרו, הנתונים הכלכליים החיצוניים הגדולים, נתוני המעטפת של כלכלת ישראל. והתשובה היא כלום. זה לא נוגע כלום. כמעט לא נוגע בזה (...) יש כסף כרגע לכולם. יהיה צורך לעצב מסגרת כלכלית לשנת 24', אני מאמין שזה אפשרי".
למה נתניהו מתכוון כשהוא אומר שזה לא פוגע בנתוני המקרו? במדינה עם תוצר של כמעט 2 טריליון שקל, מובן שכספים קואליציוניים של 300 מיליון או אפילו 3 מיליארד לא משנים כמעט בכלום את "נתוני המעטפת של כלכלת ישראל". אבל הטענה הזו היא זריית חול בעיני הציבור. נתניהו יודע היטב שכל שקל שמועבר עכשיו למטרות פוליטיות שלא קשורות למלחמה הוא שקל שהממשלה תצטרך ללוות, ולהחזיר עם ריבית של 4%. שקל ועוד שקל, זה מצטבר למיליארדים. התוספת לתשלומי הריבית יכולה להיות 5 מיליארד שקל בשנה ויותר. זה אולי לא משפיע על נתוני המעטפת הגדולים, אבל זה כסף שציבור משלמי המסים עובד קשה בשבילו, ולא יראה ממנו בחזרה שום שירות ממשלתי. כלום. רק השותפות הפוליטיות ייהנו מהכסף הזה, לא אף אחד אחר.
למה ראש הממשלה היה צריך להגיד "כרגע יש כסף לכולם"? למה ראש הממשלה לא היה יכול לתת קרדיט לציבור, שהוא מבין שמלחמה גדולה היא דבר יקר? למה ראש הממשלה לא היה יכול להתייחס בכבוד לאזרחי ישראל, לכל הפחות למיליון שהצביעו עבורו, ולהגיד להם "לא תכננו להילחם את המלחמה הזו, אבל אין לנו ברירה אלא להילחם אותה. היא תיקח המון זמן, ולכן תעלה המון כסף. היו לי תוכניות מדהימות מה לעשות עם הכסף הזה. הבטחתי לכם את הירח. אני אצטרך לדחות עכשיו חלק גדול מהתוכניות האלה, כי אנחנו חייבים לממן את המלחמה ואני לא רוצה להעניש את הדורות הבאים עם החזרי הלוואות מטורפים. אז אנא, המתינו בסבלנות, אני מבטיח לכם שאת כל התוכניות נחדש ביתר שאת בתוך שנה או שנתיים"? האם הציבור לא מסוגל להבין ולהפנים מסר מורכב כזה? האם מוכרחים להתייחס אליו בזלזול, להסתפק במסרים קצרים וקליטים — "יש כסף לכולם" — גם אם עוד שנייה זה יתהפך, ויספרו לנו שלא, ושאין ברירה אלא לקצץ ולהעלות מסים?
מי שהמחיש השבוע שאפשר להתייחס לציבור בכבוד ולהעביר לו גם מסרים מורכבים וקשים היה נגיד בנק ישראל פרופ' אמיר ירון. אחרי פרסום ההחלטה להפחית את הריבית ב־0.25%, הנגיד אמר שלהערכת הבנק עלות המלחמה תגיע ל־210 מיליארד שקל (לא סופי, ולא כולל מלחמה על מלא בצפון). זה מילא, כי זו עלות חד־פעמית; מיד לאחר המלחמה תקציב המדינה יצטרך לגדול ב־30 מיליארד שקל בשנה באופן קבוע, בגלל גידול קבוע בעלויות הביטחון והצורך בשיקום ממושך של האזורים הפגועים. ומאחר שכסף לא גדל על העצים, הממשלה תהיה חייבת לשנות את סדרי העדיפויות שלה — ועליה להתחיל בכך מיד.
"ברצוני לומר בצורה הברורה ביותר: אי־התמודדות כעת בהתאמת התקציב עם קיצוצים בהוצאות ובמשרדים מיותרים והגדלת הכנסות לאור צורכי המלחמה עלולה לעלות למשק הרבה יותר בהמשך. העלות לא תתבטא רק במישור התקציבי והגירעון אלא עלולה להשפיע לרעה על תהליכים כלכליים נוספים. לא בכדי בלימודי הכלכלה שגור המשפט 'אין ארוחות חינם' (...) כמו בהרבה מקרים אחרים בחיים, מה שדוחים לעתיד בסוף עולה יותר, ומצריך מאמץ וכאב גדולים יותר. לכן צו השעה הוא תקציב אחראי, המחייב התאמות והחלטות לא קלות של תעדופים", אמר הנגיד. ככה, אמת ישירה, בלי לבלבל את המוח. הציבור לא מטומטם, הוא מבין שצריך לשלם.
אנחנו בוחרים אנשים שינהיגו אותנו בדיוק משום שאנחנו יודעים שהאתגרים מורכבים, ולכן מצפים לפתרונות מורכבים
3
נתניהו אינו היחידי שמתייחס לציבור כאל עדר שוטים. גם שר הכלכלה ניר ברקת עושה זאת. באחד הראיונות שהעניק לאחרונה הוא חזר שוב ושוב על הסיסמה "יש הבדל בין הוצאה להשקעה". לטענתו, תמיכה במגזר העסקי היא לא הוצאה אלא השקעה, משום שהיא תניב פירות. "אם הצלת עסק זו השקעה, וגם אם נתת יותר מדי — אתה בסוף תקבל את זה בחזרה", אמר ברקת.
למה לבלבל את המוח? סבסוד עסקים אינו השקעה, הוא הוצאה לכל דבר ועניין. השקעה בעסקים יכולה להיות מענקים שיאפשרו להם לעשות קפיצות מדרגה טכנולוגיות, שייקחו את העובדות והעובדים שלהם לרמת פריון גבוהה יותר ויאפשרו להם להתחרות על שווקים חדשים בחו"ל. אבל מענקים לעסקים כדי שלא יעקלו להם את החשבון? זו האמ־אמא של ההוצאה. למה לא לבוא ולהגיד לציבור "תקשיבו, זו תקופה חרא, ועסקים רבים עלולים לפשוט את הרגל. בימים רגילים לא הייתי מציע את זה, אבל כרגע אני מציע להנשים מלאכותית את כל העסקים שנפגעו, גם כאלה שעדיף שהיו נסגרים ובמקומם היו נפתחים חדשים. גם אם משלמי המסים יפסידו מזה, אני מאמין שזו המשמעות של ערבות הדדית". האם ברקת חושב שהציבור מטומטם מכדי להפנים מסר כזה?
גם שר החקלאות אבי דיכטר מתייחס אלינו כאל פעוטות שלא יודעים להבחין בין אמת לבדיה. "האגדה שהיבוא מוריד מחירים והייצור המקומי מעלה מחירים יצרה לנו בעיות משמעותיות בחקלאות", אמר לפני שבועיים במסיבת עיתונאים שבה הכריז על ביטול הרפורמה בחקלאות של הממשלה הקודמת. אז גם כאן —
לא. פתיחת מכסות היבוא והסרת הגבלות אחרות דווקא הורידו את מחירי השום, שמן הזית, הדבש, הגבינה הצהובה, דגי האמנון. פתיחת שוק מסוים ליבוא אולי לא תמיד מורידה מחירים, אבל היא מגדילה את המגוון ומאפשרת לצרכנים לבחור מה הם רוצים לקנות; ראינו את זה כשפתחו ליבוא את שוק החמאה. להגיד שמדובר ב"אגדה" זו אמירה שנותנת לציבור מעט מאוד קרדיט. מה הפריע לדיכטר לומר "7 באוקטובר לימד את כולנו שלחקלאות המקומית יש ערך שהוא מעבר למחיר. בבחירה שבין ציונות לצרכנות אני בוחר בציונות, גם אם זה אומר שנמשיך לשלם קצת יותר על מוצרי החלב והביצים והירקות שלנו, אני מעדיף את זה על פגיעה בחקלאים". מה יותר הגיוני, גם באוזני הציבור, ממסר כזה?
עוד במוסף כלכליסט
4
יותר מכולם הגדיל לעשות בצלאל סמוטריץ'. הוא כבר לא רק שר אוצר, הוא נהפך לאלכימאי. אחרי שנגיד בנק ישראל הודיע על הפחתת הריבית סמוטריץ' הוציא הודעה קצרה לעיתונות ובה בירך על ההחלטה — ואז לקח לעצמו קרדיט: "המדיניות הפיסקלית האחראית שאנחנו מובילים בשנה האחרונה תרמה לירידת האינפלציה, וכעת הורדת הריבית משרתת את הצורך לסייע לצמיחת העסקים והמשק במקביל למלחמה. נמשיך בעזרת השם להוביל את הכלכלה הישראלית באחריות ובמקצועיות ונכין את הקרקע לחזרת המשק הישראלי למסלול צמיחה מואץ".
למה הוא מתכוון במילים "מדיניות פיסקלית אחראית"? איזה חלק בניהול התקציב של סמוטריץ' בשנה החולפת מאופיין באחריות? ההקטנה של הכנסות המדינה במיליארדי שקלים (באמצעות סבסוד הבנזין)? הסירוב למנות בעלי תפקידים כלכליים בכירים במשך חודשים רבים? ההתעלמות מבעיית הביטוחים הסיעודיים שהובילה לקיצוץ בתנאים של מיליוני מבוטחים? הובלת הכלכלה הישראלית אל עבר הצוק באמצעות ההתעקשות על החקיקה המשפטית, חרף אזהרות כל הכלכלנים, ראשי המשק וחברות הדירוג הבינלאומיות? קביעת יעד גירעון נמוך ואז אי־עמידה ביעד הזה, עוד לפני המלחמה? הכרזות על עצירת הכספים הקואליציוניים בגלל המלחמה ואז חלוקה שלהם בלי בושה? מה מכל זה הוא "מדיניות אחראית"?
החלק האחראי היחיד שמצאתי בהתנהלות שר האוצר בשנה החולפת היה הסכמי שכר מתונים עם ההסתדרות וארגוני עובדים שונים, הסכמים שלא הביאו להשתוללות אינפלציונית נוספת. על כך אכן מגיעים לו שבחים. אבל כל השאר? מדיניות אחראית? די נו, אנחנו לא עד כדי כך מטומטמים.
5
המון דברים השתנו מאז "מחכים למשיח". אנשים כבר לא משקיעים את כל כספם במניות הבנקים, הבורסה גדלה והשתכללה, הממשלה כבר לא מנהלת את רוב הכלכלה, והמשק הישראלי פתוח לעולם. גם הציבור התבגר. למשל, כשפורצים משברים כלכליים גדולים הוא לא ממהר למשוך את כספי החסכונות שלו כמו בשנות השמונים או במשבר 2008. וכשהממשלה דוהרת להפיכה ומרסקת את הבורסה בתל אביב, הוא עובר להשקיע ב־S&P. ישראל אחרת, רק הפוליטיקאים נשארו אותו הדבר. מבחינתם הכל קמפיין כל הזמן. בתהליך הדרגתי הם השילו כל רובד של מורכבות מהמסרים שהם מעבירים לציבור ונשארו עם קליקבייטים בלבד. לא רק במישור הכלכלי, גם בשיח המדיני והביטחוני.
הפוליטיקאים אולי שכנעו את עצמם שאם יגידו לאזרחים את האמת המורכבת הם יאבדו את הקול שלהם, ולכן מוטב לבלבל את המוח. האמת הפוכה. אין טעם לבחור מנהיגים שמתייחסים אל הבוחרים כאל מטומטמים. אנחנו בוחרים אנשים שינהיגו אותנו בדיוק משום שאנחנו יודעים שהאתגרים מורכבים, ולכן אנחנו מצפים לפתרונות מורכבים. אנחנו לא ילדים, אנחנו לא צריכים אנשים שמכורים למסך, כמו שחנוך אמר אז, מגיעים לנו "מקסימום של אמינות, אמת, אחריות, רמה מוסרית ושכלית".
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
