חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// לבג"ץ היו כמה דברים להבהיר /// הפרדת הרשויות נשחקת כבר עשור ודורשת שיקום דחוף /// הממשלה חייבת להתחיל לקצץ. יש לה איפה /// הזדקנות האוכלוסייה מחייבת גוף מרכזי שיטפל בנו
בג"ץ הסבירות
לשופטים יש גם נבוט
ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר המשפטים יריב לוין ביקשו להיפטר מעילת הסבירות, הכלי המשפטי שנועד להתמודד עם החלטות מופרכות ושרירותיות, כאלה שמתקבלות אצלם על בסיס יומי. אז שמחה רוטמן ערך לה טקס השפלה וגירש אותה לאי השדים, אבל השבוע בג"ץ החזיר אותה למשחק. הסבירות היא עילה עמומה שמותירה מרחב גדול לשכל הישר, וזו זירת המחלוקת האמיתית: האם השכל הישר של השופטים אמור להגביל את השכל הישר של הפוליטיקאים? בדמוקרטיה מתוקנת זו בהחלט שאלה לגיטימית. בדמוקרטיה המידרדרת שלנו, שמנוהלת בידי נאשם, כהניסטים משיחיים וסוכני כאוס, לשחרר אותם מעילת הסבירות זו סכנה קיומית.
אבל בג"ץ עשה השבוע יותר מזה: הוא הבהיר, וברוב מרשים, שבכוחו ובסמכותו לבטל חוקי יסוד. על הדרך הוא גם אותת למי שהדליף את התוצאה: רציתם לעכב את ההחלטה או להרתיע אותנו, וקיבלתם גם ביטול חוק יסוד, גם החזרת הסבירות וגם פסיקה מלאה מיידית, עוד לפני שיבש הדיו על ההדלפה. שופטים, מתברר, אינם חנונים פורמליסטים. כשצריך, גם הם יודעים להוציא את הנבוט.
/// משה גורלי
צילום: מרק ישראל סלם
מצב ההפיכה
אחרי הבלימה - שיקום
פסיקת בג"ץ בעניין עילת הסבירות בלמה, לפחות זמנית, את ניסיון ההפיכה המשטרית שהובילו יריב לוין ושמחה רוטמן בשמו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. אבל מוקדם לקבוע שההפיכה מתה. קריאה מעמיקה בדבריה של נשיאת בית המשפט העליון היוצאת אסתר חיות מלמדת שלא רק שהרפורמה עדיין איתנו, אלא גם שהיא החלה להזיק הרבה לפני שהממשלה הנוכחית קמה. בעשור האחרון, כותבת חיות בפסק הדין שלה, חלה שחיקה חסרת תקדים במעמד הכנסת. בית הנבחרים שלנו היה אחת משלוש הרשויות העצמאיות, שיוצרות מערכת של איזונים ובלמים, והממשלה היתה אמורה להיות "סוכנות הביצוע" של הכנסת. במקום זה, תחת ממשלות נתניהו נהפכה הכנסת ל"סוכנות החקיקה" של הממשלה.
ואת אחת המכות הקשות ביותר למעמדה ספגה הכנסת כבר ב־2014, בחוקי המשילות. החוקים, שבין השאר הגביהו את אחוז החסימה, גם הפכו את מוסד האי־אמון ללא רלבנטי (כי אפשר להצביע אי־אמון בממשלה רק אם יש ממשלה חלופית שיכולה לתפוס את מקומה, מה שהופך את האפשרות להפיל ממשלה באי־אמון לכמעט בלתי אפשרית). המהלך הזה כשלעצמו העניק לממשלה כוח חסר תקדים, ובעצם היה השלב הראשון בהפיכה. שבע שנים אחרי שהכניעה את הכנסת, יצאה הממשלה למלחמה גם נגד הרשות השלישית. ביטול עילת הסבירות היה עלול להיות "חוק המשילות" של מערכת המשפט, לפגוע בה פגיעה אנושה, אולי בלתי הפיכה, ולכך חיות וחבריה לעליון לא היו מוכנים לתת יד. אבל גם אם הפגיעה הזאת נבלמה, צריך לוודא שלא יהיו ניסיונות חוזרים כאלה — וצריך לשקם את מעמדה של הכנסת ואת האיזון המלא בין שלוש הרשויות. חברי הכנסת, בסופו של דבר, לא נמצאים שם כדי להיות עובדים של נתניהו, או של כל ראש ממשלה אחר.
/// רועי ברגמן
צילומים: נמרוד גליקמן, דוברות הכנסת
ערכים ל־2024
קודם תקצצו
החלטת בנק ישראל להוריד את הריבית התקבלה השבוע על בסיס סט שלם של נתונים כלכליים שסימנו לו שאפשר קצת להרגיע את המלחמה באינפלציה. אבל לצד נקודת המפנה הזאת במדיניות הבנק, הנגיד הבהיר שהמגמה תוכל להימשך רק בכפוף למדיניות של הממשלה עצמה. הוא פירט מה הממשלה צריכה לעשות, הוא דיבר על "התאמות הן בצד ההוצאות והן בצד ההכנסות", הוא כמעט התחנן לפרטנר אחראי בהנהגת המדינה, שיאפשר לו להמשיך לשמור על הכלכלה הישראלית.
על התאמות בצד ההוצאות קשה לבנות בממשלה הזאת, כששר האוצר עצמו ממשיך להזרים כספים קואליציוניים ומשרדי הממשלה המיותרים ממשיכים לבזבז הון בשם השמירה על שלמות הקואליציה. במצב כזה, כשאי אפשר להקטין הוצאות כי צריך לשמן את האורית סטרוקים של העולם, הממשלה עשויה לפנות להגדלת ההכנסות. כבר עכשיו שוקלים לבטל את נקודות הזכות ואת עדכון מדרגות המס ואת הטבת המס על קרן השתלמות, צעדים שיכבידו על העובדים ומשרתי המילואים. יגידו שאין ברירה, שחייבים לוותר לטובת המדינה, למען הכלכלה, עכשיו מלחמה. כשישלפו את הטיעונים האלה, זכרו שאף אחד לא שלף אותם כדי לשכנע, למשל, לוותר על תוספת של אלף שקל לאברכים (אלה שלא עובדים ולא משרתים). לכן הטיעונים האלה לא ישכנעו את אלה שגם כך מחזיקים את המדינה, ולא יגרמו להם לתמוך בביטול הטבות בסיסיות. הממשלה מתעקשת שהביטול הכרחי? תתכבד ותתנה אותו בקיצוץ ההוצאות ובביטול הטבות והעברות לאוכלוסיות אחרות.
/// גולן פרידנפלד
הסיעודיים
דרוש טיפול ריכוזי
"בדרך הטבע אני אזדקן, אין מנוס מזיקנה. בדרך הטבע אני אחלה, אין מנוס ממחלה. בדרך הטבע אני אמות, אין מנוס ממוות" — אלה הן שלוש מ"חמש התזכורות היומיומיות של מתרגל הדהרמה". לא רק בקרב בודהיסטים, על כל אדם מוטלת האחריות להכיר בכך שהכל בר־חלוף, גם הוא, ולהתכונן לעתיד שבו הוא יזדקק לסיוע. העניין הוא שזו לא רק אחריות אישית; זו גם חובתן של החברה והמדינה, לסייע, לסעוד, לדאוג לשירותי בריאות ורווחה למי שמזדקן וחולה ומת, כלומר לכולנו.
עם כניסת השנה החדשה הביטוחים הסיעודיים קיבלו הנשמה מלאכותית (עם הרעה משמעותית בתנאים), אבל זה פתרון זמני, ותזכורת לבעיה גדולה: למדינת ישראל אין ראייה כוללת של האזרחים הוותיקים. "אי אפשר לדמיין מערכת יותר מפוצלת", אמר לי השבוע ניר קידר, שעמד בראש הוועדה הבין־משרדית למניעת הידרדרות תפקודית של קשישים. ואומנם, למענה הבריאותי אחראיות קופות החולים, אבל מי שמוגדר "טרום־סיעודי" עובר לאחריות משרד הרווחה, כשהוא סיעודי הוא עובר לביטוח הלאומי, אלא אם הוא זקוק לאשפוז ואז למשרד הבריאות, אבל אם הוא "סיעודי מורכב" הוא שוב תחת קופת החולים. ולביטוחים עצמם אחראית בכלל רשות שוק ההון. כל אחד מהגופים האלה פועל תחת הגבלות שונות, מגיב לתמריצים אחרים ומנוהל משיקולים מגוונים. אי אפשר להתמודד כך עם העלייה בתוחלת החיים והזדקנות האוכלוסייה, שגוררות עלייה בשיעור הסיעודיים. דרוש גוף אחד שיטפל בנו, כשבדרך הטבע נזדקן ונחלה.
/// שקד גרין
מילת השבוע
//
דור סער־מן
לא בכדי חזית הצפון מאיימת במיוחד. כבר השם שלה טעון
האיום מחזית הצפון מרחף מעלינו מתחילת המלחמה, אבל בשבוע האחרון העיסוק בו גבר. עזה היא זירה אלימה ונוראית — אבל הצפון נותר כל הזמן חידה. וזה מעניין, כי הצפון תמיד מכוון אותנו. המפות בנויות לפי הצפון, לאבד את הצפון זו בעיה, כוכב הצפון מסמן את מיקומנו, והמצפן מתווה את הדרך (ואף שהוא אינו קשור לשונית למצפון, בראש שלנו הם הולכים יחד). זה לא תמיד היה כך: בעבר הרי קראו למזרח "קדימה" — זה היה הכיוון החשוב, שלא בכדי מופיע גם בהמנון של ישראל. גם מאמיני היהדות ומאמיני האסלאם לא נושאים עיניהם צפונה. אבל אחר כך העולם הסתדר עם הפנים לשם, "למעלה".
והצפון גם מזכיר לנו משהו צפון, חבוי, וזה הכיוון "בלי השמש". יש תמיד משהו נעלם בצפון. התרגלנו לחשוב על הצפון כמרחב פסטורלי ונעים, אבל ברקע תמיד יושבת האזהרה התנ"כית ש"מצפון תיפתח הרעה". אימפריות מחריבות כגון אשור ובבל באו מצפון, וגם מלחמת גוג ומגוג אמורה להגיע משם, לפי הנביא יחזקאל. ובעברית החדשה "צפוני" הוא מישהו מנותק, מתנשא.
בקיצור, אנחנו נרתעים מהצפון. עם כל הכבוד ל"עברנו לצפון ואנחנו לא מתגעגעים" של שלומי שבן, כרגע רובנו מעדיפים לא לחשוב על הצפון. להדחיק אותו ואת החרדה שהוא מעורר. אבל האיום שם, כנראה רק גובר. והתושבים כבר לא, פזורים חסרי בית בכל הארץ בלי מענה, מי שנשארו מתחננים לפינוי וסיוע, וממדי ההרס לא ברורים. כי גם הממשלה מעדיפה להחביא את הצפון, ומי יידע מה צופן העתיד.
