חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// פוטין משיב את המלחמה הקרה /// המשטרה צריכה לטפל ברוגלות, לא להכחיש אותן /// הקרב על יוקר המחיה עושה שימוש ציני בעניים /// תאונות הבנייה לא ייפתרו בפיגומים חדשים
מוסף כלכליסט | 03.03.22
רוסיה
כואב יותר מסנקציות
כל העולם התרכז השבוע בסנקציות הכלכליות שמטילות ארצות הברית ואירופה על רוסיה, אבל האמת היא שהן לא האיום המפחיד מכל. הרי אם יפרוץ במקרה שלום מחודש בין רוסיה לאוקראינה, יהיה אפשר להחזיר את הגלגל לאחור בלחיצת כפתור. מה שיהיה קשה הרבה יותר להשיב על כנו הוא הרס היחסים המסחריים והתרבותיים שנבנו במשך 30 השנה האחרונות בין רוסיה למערב: חברות מערביות כמו BP ושל מחסלות את אחזקותיהן במניות חברות הנפט והגז הרוסיות; בנקים אירופיים מכריזים על ביטול השקעות חדשות במדינה; בכירים מאירופה מתפטרים מדירקטוריונים של חברות ברוסיה; ואפילו המנצח הנודע ולריי גרגייב מודח מתפקידו בתזמורת של מינכן.
האירועים האלה מלמדים על עומק הקרע וחוסר האמון בין המערב לרוסיה ומאותתים על כך ששני הצדדים צופים כי הסכסוך רק בתחילתו. פוטין אולי מתקשה לכבוש את אוקראינה במהירות שצפה לה, אבל את המטרה הגדולה שחתר אליה הוא כבר השיג דה פקטו – החזרת העולם כולו לעידן המלחמה הקרה, שבו יש הפרדה ברורה בין הגוש המערבי לגוש המזרחי, ותהום בלתי עבירה פעורה ביניהם.
/// סופי שולמן
רוגלות ועוד רוגלות
למרות ההכחשות
השבוע באולם 315 בבית המשפט המחוזי בירושלים, שבו מתברר תיק 4000, היה אסור לומר את המילה "רוגלה" כי היא אמצעי שמוסתר תחת חיסיון משפטי. במקומה היה מותר להשתמש רק בביטוי המכובס "אמצעים טכנולוגיים", אף שלכולם היה ברור שמדובר ברוגלה של NSO. התובעת יהודית תירוש אישרה שהמשטרה משתמשת באמצעים האלה בחקירות נוספות. והם צצים לא רק בחקירות אלא גם בוועדת חוקה של הכנסת, שבה הבהירה השבוע נציגת משרד המשפטים בדיון על האזנות סתר: "היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט לא נתן אישור מפורש לשימוש המשטרה בתוכנת פגסוס" .
התחקיר של "כלכליסט" חשף לא רק שמשטרת ישראל משתמשת באמצעים הזדוניים, אלא גם שהיא מכחישה את עצם השימוש בהם על אזרחי ישראל. יכולות אדירות, אפס הסדרה, פיקוח לקוי, חריגות מצווים, שימוש וניסיון שימוש מול עד מדינה ומול נאשמת בתיק נגד ראש הממשלה — כל אלו כבר מוכחים ומונחים על סדר היום הציבורי והמשפטי. החלקים האחרים בתחקיר עדיין ממתינים לתורם, אבל התשתית מוצקה. והדרך להתמודד עם הטענות שעלו בו היא לא להרוג את השליח, אלא לטפל בבעיה — להסדיר את השימוש ב"אמצעי" באופן שיסייע גם למיגור הפשיעה וגם למיגון הפרטיות וזכויות האדם.
/// משה גורלי
ביטחון תזונתי
כל מספר זוכה
המונח "ביטחון תזונתי" היה תמיד שמור לתוכניות רווחה, שנועדו לוודא כי גם לשכבות העניות ביותר יש גישה למזון במידה מספקת. אך בחודשים האחרונים זוכה המונח לאינפלציה, והוא משמש גופים חזקים שנלחמים ביניהם מי יישא יותר אחריות בקרב על הורדת יוקר המחיה. כך למשל, עמית בן צור ממכון המחקר יסודות של ההסתדרות תקף לאחרונה את יוזמת המדינה להסיר מכסי יבוא על מוצרים חקלאיים בטענה כי הוא יפגע ב"ביטחון המזון של אזרחי ישראל". ואילו השבוע מנכ"לית משרד החקלאות נעמה קאופמן־פס הרגיזה את החקלאים כשאמרה כי אי־הרחבת מכסות הייצור של תוצרת חקלאית בארץ היא "פגיעה בביטחון המזון". יום לפני כן הזהיר מנהל מפעל לאריזת טונה בדיון בוועדת הכלכלה כי ביטול המכס על יבוא טונה ארוזה הוא "פגיעה בביטחון המזון". ולא נופתע אם בשבועות הקרובים כל היצרנים המקומיים ונציגי הממשלה ילכו בעקבותיהם כדי להגן על האינטרסים שלהם.
"ביטחון המזון" הוא מושג אמורפי שמעולם לא הוגדר בדיוק. הוא רק מעורר איזו תחושת בטן מלחיצה בנוגע לכושר הייצור המקומי של מוצרי בסיס בעיקר כהיערכות לתקופות קשות. אבל השימוש בו אינו סתם הגזמה רטורית משעשעת, אלא עלול לפגוע בהתייעלות הכלכלה. כל עוד לא נעשית עבודה מעמיקה לניסוח ברור של צורכי האוכלוסייה, כל מספר זוכה — כל שינוי בהיקף ייצור של מוצר שרירותי הוא אסון הומניטרי שאורב לפתחנו. וככזה הוא מצדיק מניעת מהלכים שאמורים דווקא להוריד מחירים ולסייע לשכבות המוחלשות — אלו שבשמן כולם פתאום נאבקים, בכאילו.
/// שלמה טייטלבאום
רפורמת הפיגומים
רעועה מהיסוד
אסונות בניין היו הנושא הכי בוער ביולי 2018. באותם הימים, כשבכל שבוע צנחו אל מותם פועלים באתרי בנייה, ההסתדרות איימה להשבית את המשק והשיגה הסכם דרמטי מול האוצר על שינוי תקן הפיגומים, כך שרק פיגומי זקיפים "אירופיים" יותרו לשימוש. בהתחלה זה נראה כמהלך נכון ומחויב המציאות. הרי פיגומים בטיחותיים יותר ודאי יפתרו חלק גדול מהבעיות באתרי הבנייה. לא הזיק שהם גם מצטלמים טוב יותר מהפיגומים הישראליים החבוטים. אבל ככל שחלף הזמן, התקן רק הלך והסתבך ויישומו נדחה שוב ושוב, כי התברר שהדרישות מקבלני הפיגומים הן על גבול הבלתי אפשריות. יתרה מזאת, הם התעקשו כי מרבית תאונות הנפילה מגובה כלל לא נגרמות מסוג הפיגומים. ובכל זאת השבוע התקן החדש נכנס לתוקפו - בלי שהקבלנים ערוכים ליישומו.
אפשר לפטור את קבלני הפיגומים בטענה שהם סתם מתנגדים למהלך שפוגע בכיסם, אבל האמת במקרה הזה היא לצדם. המדינה מיהרה להאשים את סוג הפיגומים, בלי שהציגה ולו פעם אחת נתונים המצביעים על כך שהם הסיבה העיקרית לתאונות, ולכן גם הדבר שהכי חשוב לפתור כרגע. מוטב היה אם בארבע השנים שחלפו מאז אותו הסכם, שבהן המדינה רק בזבזה משאבים בעודה מסתבכת בתקנות דרקוניות, היא היתה מציעה רפורמה להגברת הפיקוח והאכיפה על אתרי הבנייה — כזאת שגם קל יותר ליישם וגם כנראה תציל יותר חיים.
/// דותן לוי
צילום: שאול גולן
מילת השבוע
//
דור סער־מן
איפה ישראל ממוקמת באמת ביחס למערב?
בשבוע האחרון כולם התבוננו במתרחש במזרח אירופה כדי לראות מה יקרה בין רוסיה לאוקראינה — אבל העיניים באמת היו נשואות מערבה, לארצות הברית, האיחוד האירופי ונאט"ו, הגופים והמדינות שעשויים להכתיב את המשך המלחמה לא פחות מוולדימיר פוטין או וולודימיר זלנסקי. כולם מתעסקים בסוגיות כמו אילו סנקציות יטיל המערב? האם יתערב באופן חריף יותר?
אבל בעוד תפקיד המערב במלחמות גלובליות ברור — המערב מייצג את הדמוקרטיה (גם כשהוא חוטא לה) — המיקום של ישראל ביחס לאותו "מערב" הוא לעולם אמביוולנטי. הישראלים תופסים את עצמם כמערביים — אומת ההייטק שהיא "וילה בג'ונגל" — ומשתוקקים שהמדינה תהיה מערבית עוד יותר. מדינה שבה נקבל שירות טוב, שנחיה טוב, שיהיה חינוך מצוין לילדים, טלוויזיה מעולה, חיים נוחים ואפס שחיתות. אבל בהקשרים ביטחוניים המערב בעיני הישראלים הוא הדוד הנלעג, שלא מבין מה זה כוח. הוא יפה נפש, הוא לא באמת יודע להילחם ולא מבין מה זה לחיות במציאות אלימה, רק למתוח עליה מרחוק ביקורת מנותקת. הישראלים אוהבים לחשוב על עצמם כמי שמבינים עניין ופועלים, בעוד המערב הוא מילה נרדפת להססנות וישיבה בחיבוק ידיים.
והנה, המערכה על אוקראינה הביאה להיפוך בעמדות: המערב הוא זה שפועל. אולי לאט מדי, אבל בהחלט בכיוון ברור שהולך ומחריף בעוצמתו. ודווקא בישראל פתאום מעדיפים להיזהר ולהסס ולשקול הכל. נראה שאנחנו מערביים יותר משחשבנו.
