מ

ו"ל מגזין "פורבס", ריץ' קרלגארד (Karlgaard), היה בן 25 כשהבין שמשהו חייב להשתנות. "עבדתי בשטיפת כלים, בקלדנות ובאבטחה, וחייתי מהיד לפה", הוא נזכר בריאיון וידיאו ל"מוסף כלכליסט". את התואר במדעי המדינה סיים "בקושי רב", ובזמן שחבריו לספסל הלימודים השיקו קריירות מבטיחות, "לא היה לי מושג מה אני רוצה לעשות". עד שערב אחד, כשהתייצב למשמרת כמאבטח במגרש להשכרת רכבים, הוא קיבל מושג על מה שהוא לא רוצה לעשות. הוא שמע נביחות רמות באפלה, האיר בפנס לעבר מקור הרעש, ואז נחתה עליו, לדבריו, "תובנה משפילה": הקולגה שלו במגרש המכוניות הסמוך היה כלב שמירה.

זו היתה קריאת השכמה יעילה. קרלגארד החל לעבוד ככתב טכני במכון מחקר, ובגיל 29 ייסד את משרד יחסי הציבור המוביל בעמק הסיליקון. כעבור עוד חמש שנים הוא ייסד את "Upside", מגזין העסקים הראשון של העמק, שעוצב ברוח "ספורטס אילוסטרייטד", עם קריקטורות לרוב וקו עריכתי ששיקף את הסיכון והתחרותיות המאפיינים את התעשייה. המגזין נחל הצלחה, וקרלגארד סלח לעצמו על שבילה שעות בצלילה לגיליונות של "ספורטס אילוסטרייטד" בזמן שחבריו גמעו מאמרים. רגע לפני גיל 40 הוזמן על ידי "פורבס" לייסד מגזין טכנולוגיה ששמו "פורבס ASAP", ושש שנים אחר כך מונה לתפקיד מו"ל "פורבס" ובעל טור במגזין. בגיל 50 הוא הוציא את ספרו הראשון, רב המכר "Life 2.0". לא רע בשביל נער מעיירה קטנה שהתקבל לסטנפורד בטעות (שאליה עוד נגיע).

ספרו השלישי של קרלגארד, "פורחים מאוחר" ("Late Bloomers"), שתרגומו לעברית יראה אור החודש בהוצאת מטר, נועד להעצים לייט בלומרים בתרבות שמקדשת ילדי פלא, וכך דוחקת את כולנו לתוך משפך שרבים לא מצליחים לעבור דרכו, ולראיה שיעורי הדיכאון וההתאבדויות בקרב בני נוער, שזינקו ב־70% ב־20 השנים האחרונות. קרול דווק, פסיכולוגית פורצת דרך שידועה במחקריה על מוטיבציה, מצוטטת בספר כאומרת: "החברה שלנו מצויה במשבר. בני הנוער מותשים ושבריריים. הפחד שלהם מכישלון, ממבחנים ומציונים גדול יותר מאי פעם".

זו הסיבה שבגינה חשוב לקרלגארד כיום, בגיל 67, שתדעו שהכל בסדר גם אם לא שֵׁרַתֶּם ב־8200, לא פרסמתם מאמרים מהפכניים עד גיל 25 ולא עשיתם את המיליון הראשון לפני גיל 30. לצפירת ההרגעה הזו, מתברר, יש ביקוש: "פורחים מאוחר" הפך לרב־מכר בינלאומי ותורגם עד כה ל־12 שפות. אריאנה האפינגטון, מייסדת "האפינגטון פוסט", תיארה את הספר כ"הפניית זרקור נחוצה ביותר אל אמת אנושית חיונית: כל אחד יכול לממש את הפוטנציאל שלו במלואו, בכל גיל. החיים אינם מרוץ, אלא מסע".

"מה שעורר אותי להזיז את הישבן ולכתוב היה מה שקורה בחצר האחורית שלי", הוא אומר מביתו בלוס אלטוס שבעמק הסיליקון. "ב־2015 קראתי במגזין 'אטלנטיק' כתבה על מגפת התאבדויות בקרב בני נוער בשלושה תיכונים הישגיים בפאלו אלטו. ההתאבדויות ההן היו שונות ממה שאנחנו מכירים בגיל הזה: הן לא קרו על רקע ניכור מההורים או התמכרות לסמים, אלא עקב לחץ. במקרה אחד, נער השאיר אחריו פתק שבו כתב שנמאס לו לקום בארבע בבוקר כדי ללמוד. ובני הנוער ששמו קץ לחייהם היו רק קצה הקרחון: באותה שנה, 12% מתלמידי תיכון פאלו אלטו דיווחו על מחשבות אובדניות משמעותיות.

"הבנתי שזה נושא שראוי לטפל בו. אני הכי בעד מריטוקרטיה (שלטון על בסיס יכולות אישיות, ר"ד), בעד אנשים שמתאמצים ויוצאים מגדרם וכובשים יעדים, בין שזה במוזיקה, באמנות, בספורט, בבית הספר או בפעילות התנדבותית. אבל הלכנו רחוק מדי. אנחנו דוחקים באנשים להיכנס מגיל צעיר לנתיב צר מאוד, שבו הם נדרשים להשיג את הציונים הגבוהים ביותר ולהתקבל לאוניברסיטאות היוקרתיות ביותר".

אתה כועס על ה"אמא נמרה", כשם ספרה של איימי צ'ואה.

"כן, אני כועס על האמא נמרה שדוחקת בבתה להצטיין במתמטיקה, גם אם הכישרון הטבעי שלה הוא בכלל לנגינה בפסנתר או להתעמלות. אני לא כועס על הורים שמעודדים את ילדיהם להצטיין, רק על אלה שדוחקים בהם להצטיין בתחומים מאוד צרים, ועל החברה שדוחפת כל ילד למסלול פריחה מוקדמת כשיכול להיות שזה בכלל לא מתאים לו".

"ניתוחים פלסטיים הפכו אילוץ קרייריסטי. הלחץ אדיר"

המיתוס שלפיו שנות העשרים לחיינו הן השיא האינטלקטואלי והיצירתי שלנו מושרש היטב בתרבות. הדוגמאות לכך רבות: פבלו פיקאסו פרץ לתודעה בגיל 20, סטיב ג'ובס השיק את המקינטוש בגיל 28, "גטסבי הגדול" ראה אור כשסקוט פיצג'רלד היה בן 29, מוצרט חיבר את הקונצ'רטו מספר 9 בגיל 21, מארק צוקרברג יצר את הגרסה הניסיונית של פייסבוק בגיל 20, ואלברט איינשטיין ופול דיראק היו בני 25 כשהגו את המחקרים שזיכו אותם בפרס נובל. בפרפרזה על "If you can make it there, you'll make it anywhere" של פרנק סינטרה (שכבש את צמרת מצעד הפזמונים בגיל 25), התפיסה המקובלת היא שמי שלא יפרוץ בשנות העשרים שלו, כבר לא יפרוץ כלל.

אלא שהתפיסה הזו מוטעית. בספרו, קרלגארד מצטט ממחקר של אוניברסיטת נורת'ווסטרן מ־2008, שמגלה כי הגיל הממוצע שבו מבוצעת פריצת דרך שמובילה לזכייה בפרס נובל הוא 39, וכי הסיכוי של בני 55 לבצע פריצת דרך מדעית זהה לזה של בני 25. גם המכון לטכנולוגיות מידע ולחדשנות (ITIF) פרסם לאחרונה מחקר, שלפיו החדשנות היצירתית מגיעה לשיאה בסוף שנות הארבעים לחיינו. 47 הוא גם הגיל הממוצע להגשת פטנט בארצות הברית. הנתונים האלה נמצאים בהלימה עם מחקר של MIT, נורת'ווסטרן ולשכת מפקד האוכלוסין של ארצות הברית, שמצא שגילם הממוצע של מייסדי הסטארט־אפים בעלי הצמיחה המהירה ביותר, ביום הקמת הסטארט־אפ, הוא 45.

זקוקים לדוגמאות? קטלין קריקו, החוקרת שמאחורי חיסוני הקורונה, הגיעה לפריצת דרך מדעית בגיל 42, ורשמה את הפטנט על חיסוני mRNA בגיל 50. הבמאי אנג לי זכה להכרה בינלאומית רק בגיל 39, שנתיים אחרי צאת סרטו "מסיבת חתונה". מורגן פרימן החל להופיע בסרטים בגיל 34 ופיתח את הקריירה הקולנועית שלו בשנות החמישים לחייו. ג'ון האם מ"מד מן" הופיע לראשונה בטלוויזיה בגיל 29, אבל גם אז נותר אנונימי עד גיל 36. בריאן קרנסטון מ"שוברים שורות" הופיע לראשונה בטלוויזיה בגיל 38 ופרץ לתודעה בגיל 44. המשוררת היפנית הנודעת טויו שיבאטה החלה לכתוב בגיל 92 ופרסמה ספר ראשון בגיל 98. הפיזיקאי ג'ון גודינאף היה בן 94 כשהגיש בקשה לפטנט על סוללת הליתיום־יון, ובן 97 כשמחקרו בתחום זיכה אותו בפרס נובל.

גם היכולות הקוגניטיביות, מתברר, מגיעות לשיאים בגילים שונים. ב"פורחים מאוחר", קרלגארד מצטט ממחקר מ־2015 של ד"ר לורה ג'רמיין (חוקרת בתחום הפסיכיאטריה) וד"ר ג'ושוע הרטשורן (פסיכולוג), שמדד את יכולותיהם הקוגניטיביות של כ־50 אלף איש באמצעות מבדקים אינטרנטיים. המחקר מצא כי אספקטים שונים של האינטליגנציה מגיעים לשיאיהם בשלבים שונים במהלך חיינו. קצב עיבוד המידע, למשל, מגיע לשיאו סביב גיל 18–19, בעוד היכולת לזהות ולעבד תבניות וסיטואציות מורכבות, כולל מצבם הרגשי של בני אדם אחרים, מגיעה לשיאה בשנות הארבעים והחמישים לחיינו. הממצאים הללו מתיישבים עם העובדה שהאונה הקדם־מצחית, אזור המוח שאחראי לתהליכים קוגנטיביים מורכבים כגון תכנון, ארגון, פתרון בעיות ושיקול דעת, היא גם מערכת המוח שמבשילה אחרונה — בגיל 25.

אבל מיתוס, כמו מיתוס, הוא דבר עקשן, ולשפע העדויות המפריכות אותו יש השפעה מועטה על התרבות. השלכותיו, לעומת זאת, מרחיקות לכת. ב"פורחים מאוחר" קרלגארד מביא את סיפורה של ריילי וסטון, שחקנית ותסריטאית אמריקאית, שבגיל 19 הוחתמה על חוזה של 300 אלף דולר לכתיבת התסריט לדרמת הנעורים "פליסיטי". ההישג הזה זיכה אותה בתשומת לב תקשורתית ובמקום נחשק בדירוג "האנשים היצירתיים בהוליווד" של "אנטרטיינמנט וויקלי" ל־1998. הבעיה היחידה היתה שווסטון היתה בת 32. כשהבלוף נחשף היא טענה להגנתה שבתחום שנגוע באייג'יזם, "עשתה את מה שהרגישה שנדרש כדי להצליח".

אבל זו לא רק תעשיית הבידור, אומר קרלגארד: "בחמש השנים האחרונות אנחנו רואים עוד ועוד אנשים בשנות השלושים והארבעים לחייהם שעושים ניתוחי פנים או גוף למטרות אסתטיות, כדי להרגיש יותר תחרותיים. נניח שאת אשת מכירות בגוגל או בפייסבוק ושינית קידומת מ־49 ל־50 — הלחץ אדיר".

"השכלה וציון פסיכומטרי הם מנבאי הצלחה גרועים"

את חלקו הראשון של הספר קרלגארד מקדיש לשמיטת הקרקע תחת שני "מנבאי הצלחה" מקובלים: "הדגש העצום שמושם כיום על השכלה ועל תוצאות ה־SAT (המקבילה האמריקאית לפסיכומטרי, ר"ד). אנחנו חיים בתקופה שבה ערכם של סחורות ונדל"ן בארצות הברית אינו יציב. הדרך הבטוחה ביותר להשיג רווחה כלכלית היא להשתלב בתעשיית הפיננסים או התוכנה".

אלא שבחינות ה־SAT מייצגות את יכולתו השכלית של אדם סביב גיל 16–17, ולא יועדו להיות מנבא מרכזי כל כך להצלחה בחיים. למעשה, הוגה הבחינה, הפסיכולוג קארל בריגהאם, כינה אותה "טעות מוחלטת". הסיבה לכך, אם להיעזר במילותיו של הכלכלן הבריטי צ'ארלס גודהארט, היא שכשקבלת ציון גבוה הופכת למטרת המדידה, המדידה עצמה מאבדת את תוקפה.

"מנבא ההצלחה" הכוזב השני הוא שיעור הקבלה למוסד אקדמי יוקרתי, שנחתך דרמטית בעשורים האחרונים: סטנפורד, לדוגמה, מקבלת רק 5% מכלל המועמדים, לעומת 13% ב־2001; ייל מקבלת 7% מכלל המועמדים לעומת 16% ב־2001. התוצאה היא לחץ גובר על הורים וילדיהם "לשפר עמדות" ולהבטיח את עתידם: אחרי הכל, גילם החציוני של העובדים בחברות המצליחות בעמק הסיליקון, ובהן אפל, טסלה, גוגל, פייסבוק ולינקדאין, הוא 32.

מה הם לייט בלומרים, אם כן? "כשפסיכולוגים ואנשי מקצוע אחרים משתמשים במונח הזה במחקרים, או במדיה הפופולרית, זה לרוב בקונטקסט מזלזל", מסביר קרלגארד. "נוסף על כך, הדמויות המפורסמות שגילמו את רעיון הלייט בלומר לא השתנו כבר עשרות שנים — הרלנד סנדרס שהקים את KFC בגיל 39, ריי קרוק שהיה בן 59 כשהשתלט על זיכיונות מקדונלד'ס והפך אותה למעצמה, והאמנית 'גרנדמה' מוזס שהחלה לצייר בגיל 78. היחידה שנכנסה לרשימה הזו ב־25 השנים האחרונות היא הסופרת ג'יי קיי רולינג. הסגירות של הקאנון הזה חידדה אצלי את התחושה שהסנטימנט התרבותי כלפי לייט בלומרים הוא שמדובר במתחזים שהתמזל מזלם — בניגוד להערצה שהתרבות האמריקאית מרעיפה על ילדי פלא. החלטתי שזו הזדמנות טובה להגדיר את הלייט בלומרים כדמויות הרואיות.

"ההגדרה שלי היא ללייט בלומרים היא אנשים שמגיעים לצומת שמפגיש בין הכישרונות הטבעיים שלהם לתחושת הייעוד שלהם מאוחר מכפי שהחברה תריע להם על כך".

לא רק שהם מגיעים מאוחר: הם גם מגיעים למימוש במקצועות שמבטיחים רווחה כלכלית.

"ביססתי את הטיעון שלי על עמק הסיליקון, משום שלאנשים שיש להם כישרון ותשוקה לאלגוריתמים יש די מערכות תגמול שמאשררות את נתיב הקריירה שלהם, בעוד אנשים כמו ג'יי קיי רולינג, למשל, לא קיבלו שום פידבק לכישרון שלהם בילדותם. היא לא היתה סטודנטית שאפתנית במיוחד, והמרצים שלה תיארו אותה כמעופפת. לא היתה אינדיקציה לכך שהיא תגיע לצומת הזה, אבל היא הגיעה.

"הרעיון של הספר היה להכיר בכך שלא כולם פורחים מוקדם — בלי להמעיט בערכה של פריחה מוקדמת, חלילה. הטיעון שלי הוא שיש לנו הזדמנות לממש את הפוטנציאל שלנו במלואו ולהגיע לתחושת ייעוד ומוטיבציה גם בגילים מאוחרים יותר".

מה זה "לממש את הפוטנציאל"? לזכות בהכרה, להתעשר, או פשוט להגיע למימוש עצמי?

"אני מאמין באלוהים שבצלמו נבראנו. כשאת נבראת בדמותו של בורא, טבעי שתיוולדי עם כישרונות יצירתיים בעצמך. החברה הטובה ביותר האפשרית היא זו שמאפשרת לכל הכישרון האנושי לפרוח באופן שבו בני אדם אמורים לפרוח".

"צעירים מדכאים את הסקרנות שלהם. מבוגרים נהנים ממנה"

קרלגארד נשוי ואב לשניים ("שניהם מאומצים, ושניהם לייט בלומרים"). הוא צנוע, חייכן ומדבר במבטא מערב תיכוני קל, זכר לילדותו. בספרו הוא מספר שאביו היה מורה נערץ לחינוך גופני, "מלך הספורט של התיכונים בצפון דקוטה". קרלגארד הבן גילה תשוקה לריצה, וזו אחראית לשני אירועים מכוננים בחייו. הראשון הוא קבלתו לסטנפורד על בסיס התוצאה שלו בריצת 1,000 יארד (שהם 914 מטר): המאמן התבלבל וסבר שזו היתה ריצת 1,000 מטר.

את האירוע השני קרלגארד מגדיר ההישג המשמעותי בחייו. בחופשת האביב של 1975, כשהיה בן 20, הוא החליט לצאת לריצה. כוונתו הראשונית היתה לרוץ 20 ק"מ ואז לשתות בירה, למצוא משחק בייסבול חובבני ולהצטרף אליו, אבל לאחר שרץ 8 ק"מ עלה במוחו רעיון: "למה שלא אפנה ימינה ואטפס במעלה הגבעה הזו, לאורך השבילים המפותלים, כל הדרך עד להרי סנטה קרוז?", הוא כותב בספר. "התחלתי לטפס במעלה ההר שגובהו 450 מטר וציפיתי שסקרנותי תדעך בשלב מסוים — אך כשהעפלתי לפסגה הכה בי עוד רעיון מטורף: למה שלא ארוץ לאורך המורד המערבי של ההר, לכיוון האוקיינוס השקט?". הוא המשיך לרוץ במשך שבע וחצי שעות, שבהן גמא 83 ק"מ. הסקרנות הזו, הוא טוען כיום, לא היתה מתאפשרת אילו היה "מנותב" למסלול של מצליחנות צעירה, והיא החוזקה המרכזית של לייט בלומרים. חוזקות נוספות הן חמלה, גמישות, תובנה וקור רוח.

מילא חמלה וגמישות נפשית, שאופייניות לגילים מבוגרים, אבל איך זה הגיוני שלייט בלומרים עדיפים על מצליחנים צעירים בכל הנוגע לסקרנות?

"לאנשים צעירים ברחבי העולם יש שפע של סקרנות. אבל בערים גדולות במדינות מפותחות, החברה, מערכת החינוך והאמביציה ההורית עושות יד אחת להרוס את הסקרנות הזו. כשהפוקוס הוא על ציונים, הסקרנות נחשבת נטל — אין מספיק שעות ביום, צריך לבצע בחירות, והיא הולכת לפח.

"במהלך העבודה על הספר ראיינתי יועצת לקבלה למכללות. היא אמרה לי שאפילו פעילויות מחוץ לשעות הלימודים, כמו ספורט, צריכות להיבחר מתוך מחשבה על ערכן לקורות החיים, ולא מתוך סקרנות או תשוקה. אז המצליחנים הצעירים שמיועדים מינקות להרווארד, 'ילדי אמא נמרה', נאלצו להמיר את הסקרנות הטבעית שלהם בהתכווננות למטרה צרה.

"ללייט בלומרים יש מזל, כיוון שהם יכולים להרשות לעצמם ליהנות מסקרנותם. הסיפור שלי הוא דוגמה לכך: כסטודנט שהשיג ציונים נמוכים יחסית, ושלא חתר לתואר מתקדם, יכולתי לתת דרור לסקרנות שלי בספרייה ולצלול לתוך מגזינים במשך שעות רבות, שבהן הזנחתי את המשימות האקדמיות שלי. האם התבטלתי? זה בהחלט נראה כך. אבל בהזנת הסקרנות שלי הנחתי את היסודות לקריירה לא רעה בתחום המגזינים. גם כשיצאתי לריצה ההיא, הסקרנות הובילה אותי: עוד עיקול, עוד גבעה... רק כדי לגלות איך זה".

הגיל החציוני של העובד הממוצע בחברות בעמק הסיליקון הוא 32. כיצד ניתן לשנות את זה?

"הרעיון הוא להחליף את השיטה שפולטת אנשים ממקומות עבודה בגיל 55 בשיטה של לוח זמנים התפתחותי, שמכיר בעובדה שכמעט כל עובד מגיע לשיאו בשלב זה או אחר, אך אפילו עובדים ששיאם חלף יכולים לתרום משמעותית לחברה. למה לא לפתח מסלול קריירה שבמסגרתו העלאות השכר פוסקות, השכר אפילו קצת יורד והעובד מפסיק לטפס בסולם הדרגות, הופך ל'יועץ בכיר' ועובד פחות שעות? אם צוות משאבי האנוש שלכם או היועצים המשפטיים שלכם לא מסוגלים לעכל את הרעיון הזה, החליפו אותם בכאלה שמסוגלים לעשות זאת".

"לנשים קל להזדהות כלייט בלומריות. לגברים זה קשה"

"פורחים מאוחר" אינו הספר היחיד מהעת האחרונה שעוסק בלייט בלומרים. זהו, במידה רבה, גם נושא ספרו של דיוויד אפשטיין, "מולטי טאלנט", שיצא לאור חודש אחד אחרי "פורחים מאוחר" ועוסק באופן שבו רוב כוכבי העל הם דווקא כאלה שלא הוכוונו למטרה מגיל צעיר, אלא זגזגו בין תחומים ומסגרות עד שבחרו להתמקד. "אפשטיין כותב מצוין", מחמיא קרלגארד. "בדיעבד פספסנו עם השם של הספר שלנו: נשים היו פתוחות יותר כלפיו, וגם נכונות יותר לזהות את עצמן כלייט בלומריות, אבל עבור גברים המשמעות היא הודאה בכך שהם הפסידו בסיבוב הראשון".

יצא לך להכיר עיתונאים לייט בלומרים?

"כשהתחלתי לערוך את המגזין הטכנולוגי של 'פורבס', הצלחתי לגייס את טום וולף (סופר ועיתונאי, מייסד זרם הניו ג'ורנליזם, ר"ד) לכתוב עבורנו מאמר. הוא ייחס את יכולת ההתבוננות שלו לשנותיו ככתב חדשות מורעב. למרות שהוא עשה לעצמו שם בגיל צעיר יחסית הוא המשיך לעבוד בגישת 'עיתונות דרך הרגליים', כי הוא ידע שעבודת שטח היא אבן הפינה של כתיבה עיתונאית־ספרותית".

איך הביקורת החריפה שלך על תרבות ילדי הפלא דרה בכפיפה אחת עם היותך מו"ל של גוף תקשורת בענף שמקדם את התרבות הזו?

"מנהל התוכן הראשי והעורך של 'פורבס', רנדל ליין, יצר את מותג ה־'30 מתחת לגיל 30' (U30) וכך ניווט את 'פורבס' לקהל צעיר יותר. זה היה הישג יוצא מן הכלל. לפני כן, ל'פורבס' היה קהל קוראים עשיר אבל מזדקן, וזו פצצה מתקתקת עבור מגזיני פרינט רבים. מותג ה־U30 מרחיב את המנעד הזה.

"מבחינתי, העצמה של לייט בלומרים אינה התנגדות למצליחנים צעירים, אלא למסר החברתי המשוגע שיש ללחוץ על כל הילדים לפרוח מוקדם. המסר הזה, שמשתולל במדינות עשירות, יצר תנאים שהובילו להתאבדויות של בני נוער בעמק הסיליקון".