ל

יגת האלופות, שהשנה תקיים את כל משחקי שלב הבתים עד נובמבר בגלל המונדיאל בקטאר, עומדת לעבור שינוי מקיף בעונה הבאה: הפורמט ישתנה, וללוח השנה העמוס ביותר של הכדורגל באירופה יתווספו עוד 100 משחקים. כדורגלנים רבים כבר יצאו נגד השינוי ועומס העבודה הנוסף שמפילים עליהם.

מאחר שמבנה הכדורגל האירופי מעוות, ואופ"א היא גם הרגולטור וגם מארגנת ליגת האלופות (הנכס המניב ביותר שלה), היא מרשה לעצמה לדרוש ממינהלות ליגה להפחית את מספר המשחקים בליגות שלהן. "ליגות מקומיות לא צריכות יותר מ־18 קבוצות", אמר נשיא אופ"א, אלכסנדר צ'פרין, ל"גזטה דלו ספורט", "ושני גביעים מקומיים, גביע המדינה וגביע ליגה, זה יותר מדי". מתוך חמש הליגות הבכירות, הבונדסליגה הגרמנית היא היחידה שבה יש 18 קבוצות. ליג 1 הצרפתית עומדת להפחית את מספר הקבוצות שלה מ־20 ל־18, אבל ספק אם הפרמייר ליג הבריטית, שגם בה יש 20 קבוצות, תנקוט צעד דומה. קשה להאמין גם שיוותרו שם על גביע הליגה, מוסד בן 62 שנה — מבוגר כפליים יותר משלב הבתים של ליגת האלופות.

עומס המשחקים מוביל לפציעות של השחקנים המובילים בכדורגל וגם להיעדרויות רבות — אם מפני שהשחקנים "נשמרים" ולכן מסופסלים במשחקים מסוימים, או משום שהם פצועים ופשוט לא יכולים לשחק. הגדלת ליגת האלופות תוביל ליותר משחקים, עבודה ושחיקה של השחקנים — ומשמעותי לא פחות, גם של צוות האימון.

אנחנו, הלקוחות, נקבל יותר משחקים שבהם שחקנים מובילים לא ישחקו, במדי המועדון שלהם או במדי הנבחרת שלהם. זה יקרה מפני שהעסקנים שמנהלים את המשחק רואים אך ורק הכנסות ורווחים לטווח קצר: מבחינתם כל משחק נוסף שווה עוד כסף — אפילו אם ריבוי משחקים מוביל, בהכרח, לפיחות בחשיבותם ולכן גם לצניחה ברמות העניין, הרייטינג וההכנסה פר משחק, שלא לדבר על איכות המוצר. וכמובן, "איש אינו מביא בחשבון את רווחת השחקנים", כפי שציין טיבו קורטואה, שוער נבחרת בלגיה וריאל מדריד.

לא רק עסקני הספורט אובססיביים לכמות העבודה או "תפוקה", על חשבון איכות הביצוע: חוטאים בכך גם "אנשי כדורגל" אמיתיים — מנהלים ספורטיביים, מאמנים ואנשי תקשורת. כך, למשל, כשקבוצה קטנה מנצחת קבוצה גדולה, אחד הנתונים המוזכרים ביותר הוא הקילומטראז' שרצו השחקנים. "לידס רצה 11 ק"מ יותר מצ'לסי בניצחון 3–0", צרחו הכותרות לפני שבועיים. שבוע קודם, ברנטפורד רצה 14 ק"מ יותר ממנצ'סטר יונייטד והביסה אותה 4–0 — מה שהוביל את אריק טן האח, מאמן יונייטד, לדרוש משחקניו לרוץ 14 ק"מ ביום למחרת.

עניין ה"עבודה לשם עבודה" הפך באחרונה לאחד הנושאים המדוברים בעולם התעסוקה. הטרנד הנוכחי הוא "התפטרות שקטה" — שם דרמטי להקטנת ראש ובחירה להסתפק במינימום הנדרש מהתפקיד, בלי להשקיע גרם של נכונות, מאמץ או שעות נוספות. שורה ארוכה של מחקרים, כולל כאלו שצוטטו בטור הזה, הראו שאין קשר בין איכות התפוקה לשעות העבודה, וכי ברוב התפקידים שעות עבודה נוספות אינן יעילות. מחקרים אחרים הצביעו על קשר שבין עבודה עודפת לבין נזקים לטווח הארוך לעובדים, לעסק ולכלכלה כולה: כך, למשל, מחקר משותף של אוניברסיטת סאות'המפטון ואוניברסיטת ניוקאסל צופה שבשנים 2015–2030 תוחלת החיים של גברים באנגליה תצמח בשלוש שנים, אבל "תוחלת החיים שלהם כעובדים יעילים תגדל רק בחצי שנה" — כלומר, יותר עבודה, פחות יעילות.

בטווח הארוך, עומס עבודה הורג אותנו. לפי מחקר של אוניברסיטת קולורדו סטייט, גברים שמבלים יותר זמן עם בני משפחה, בעיקר בטיפול בהם, חשופים פחות לדיכאונות מגברים שמבלים יותר זמן בעבודה. כמה אוניברסיטאות בפינלנד פרסמו לאחרונה מחקר משותף שמלמד שטשטוש הגבולות בין זמן עבודה לזמן משפחה בתקופת סגרי הקורונה הוביל לעומס נפשי ומנטלי, בעיקר על נשים. מחקר של משרד הבריאות הבריטי הראה שטשטוש גבולות דומה מייצר לחץ נפשי וחרדות ל־29% מהעובדים. 56% אמרו שהם מתקשים להתנתק מהעבודה, וגם לזה יש השפעה משמעותית על חייהם.

העלות של בעיות נפשיות של עובדים גדולה ומשמעותית הרבה יותר מאשר כל "התפטרות שקטה": מחקר אמריקאי אחד העריך שמדובר ב־30–51 מיליארד דולר בשנה בארה"ב לבדה, והפורום הכלכלי העולמי מעריך שהיקף הנזק בעולם מגיע ל־6 טריליון דולר. היה עדיף שכולם יעבדו חכם יותר, כשצריך. אבל בשיטה שמקדשת צמיחה על פני כל דבר אחר, עלות המוצר לא כוללת את הפגיעה לטווח הארוך בבריאות העובדים ובאיכות חייהם.

ממש כמו בכדורגל.