בכל אזור הקליעה שונה בהתאם לחומר הזמין. יש מקומות שבהם קלעו בלולבים, סנסני תמר או עשב ים. ובשאם, האזור שכולל אותנו ואת סוריה, לבנון וירדן, החיטה היתה המזון המרכזי, ולכן גם חומר הגלם לקליעה. זה זן שכיום כבר לא מגדלים, אז אני מגדל אותו בעצמי. אני משתמש גם בצבעים טבעיים, למשל מכורכום או סלק.

כן, אני קולע דברים שהיו בשימוש במסורת הפלסטינית, ובראשם מגש בסיסי, שנקרא טַבָּק, שהיו מניחים עליו צלחות ואוכל. לפני חתונות אם החתן היתה שמה עליו את חליפת החתן והבושם שלו, ואז רוקדת איתו על הראש.
נוסף עליו אני יוצר מקלעות נוי שתולים על הקיר לאנרגיה חיובית; קוּטִיָה — קופסה, שהפתח שלה מוסתר, ושימשה כספת; ברכות קציר - קמעות לבית שבאופן מסורתי קולעים מהאלומה הראשונה, מתוך אמונה שאם יש ברכה בשדה, תהיה ברכה גם בבית ולהפך; וגם קערות וסלים מסוגים שונים - למשל לחינה או לאחסון לבגדים.

ברובם. הדוגמאות הן עולם שלם: נשים פלסטיניות קלעו ממה שהן ראו בסביבה, למשל תרנגולים, יונים וכיפות של מסגדים. אבל גם משולשים ומעוינים שנחשבים סמל להגנה. לאלמנטים המסורתיים אני אוהב להוסיף מוטיבים חדשים משלי, כמו שמש.

החיטה שמגדלים היום בישראל היא חיטה מהונדסת, עם גבעולים קצרים ולא חלולים, שיש בהם מפרקים כל 5 ס"מ. אי אפשר לקלוע עם זה. לכן היה לי ברור שאני חייב להחזיר את הזנים המסורתיים. במכון וולקני אמרו לי שבעבר היו בגליל יותר מ־300 זני חיטה, ובארץ ישראל כולה יותר מאלף.

לשמחתי, בכפר שלנו ובכפרים אחרים יש עדיין אנשים שמגדלים בחצר ביתם חיטה מזנים מסורתיים בשביל בורגול או קמח. הצלחתי לאסוף 26 זני חיטה בלאדית, ומתוכם אני מגדל בעצמי ארבעה זנים בכפר.

את קציר החיטה אני עושה באופן ידני עם מגל, ואז מבצע תהליך שנקרא "תקשיש", מהמילה קש: אני לוקח גבעול ושובר לו את הקליפה ואת המפרקים כדי לקבל גבעול קש חלק. את הקש אני מסדר באלומות. חלק מהן אני משאיר בצבע טבעי וחלק צובע בעזרת בישול מעל מדורה עם תמציות ואבקות מתבלינים וצמחים, ועם תוספת מלח שמחזק את עמידות הצבע.

דש אותן כדי לשמור את הגרעינים לזריעה בשנה הבאה: אני מניח את השיבולים על האדמה ועולה עליהן עם הרכב, כך שהן מתפרקות והגרעינים יוצאים. אחר כך אני מנפה את הגרעינים בניעור ברוח כך שהתבן הקל מתעופף והגרעינים הכבדים נשארים.

קודם כל אני משרה אלומה קטנה במים לשעה־שעתיים כדי שתהיה רכה וגמישה, ורק אז אפשר לקלוע.
הקליעה נעשית בספירלה שמתחילה מהאמצע. אני מתחיל בשני גבעולים, מייצב אותם בעזרת הפה וקולע צמה, ואז מתחיל להוסיף קש וללפף סביבו קש נוסף בצורה ספירלית. אני משתמש בדוקרן כדי לפתוח פתח בקליעה, שיאפשר לי לדחוף את הקש החדש לתוך השורה הקודמת, כך שהקליעה תהיה הדוקה וחזקה. וכך שוב ושוב עד שאני מסיים. ואם הקש נשבר, תמיד אפשר לפרום ולקלוע מחדש.

אני משלב קש צבעוני ומחשב את הדוגמאות שאני רוצה ליצור: אם, לדוגמה, אני רוצה ליצור שבעה משולשים במגש, אני מודד את היקף המגש הרצוי ומחלק אותו בשבע כדי לדעת באיזה גודל לעשות כל משולש. זה שונה מהאופן המסורתי שבו נשים פלסטיניות קלעו — הן הרי לא חישבו, רק פעלו לפי הידע שצברו מניסיונן.

טַבָּק (מגש מסורתי) מקש חיטה

"לחיטה המהונדסת שמגדלים היום בישראל יש גבעולים קצרים ולא חלולים, שיש בהם מפרקים כל 5 ס"מ. אי אפשר לקלוע עם זה. לכן הייתי חייב להחזיר את הזנים המסורתיים. לשמחתי, בכפרים כאן יש עדיין אנשים שמגדלים בחצר חיטה לבורגול או קמח, כך הצלחתי לאסוף 26 זני חיטה בלאדית, ומתוכם אני מגדל בעצמי ארבעה".

סבתא שלי היתה קולעת בלולבים, וכילד הייתי עוזר לה בהכנת הדברים, כמו להשרות במים או להביא לה את הגיגית. כשהייתי בן 16 היא נפטרה ורציתי להפוך את הבית שלה למעין מוזיאון קטן של דברים אותנטיים, שבעיניי היו יקרי ערך. הייתי קונה דברים בשוק הפשפשים ומקשט את הבית.
יום אחד ראיתי אצל סבתי השנייה שני מגשים קלועים מקש חיטה שהיא הכינה בצעירותה, תלויים על הקיר. כשביקשתי ממנה מגש אחד, היא סירבה, והמשפט שהיא אמרה שינה לי את החיים: "גם אם אבא שלי יקום מהקבר, אני לא נותנת לך מגש אחד". זה גרם לי להבין כמה חשובה המלאכה הזאת. פניתי לעוד קרובת משפחה וביקשתי ממנה מגש שהיא קלעה בעבר, והיא אמרה שאקח מהבית מה שאני רוצה, רק לא את זה.
אמרתי לסבתא שלי שאני הולך לקלוע בעצמי והיא אמרה לי שגבר לא יכול להצליח בדבר כזה. אז לקחתי את זה כאתגר ואמרתי לה שאני הולך למלא את כל הבית במקלעות. באותו זמן כעסתי עליה מאוד, אבל הכעס הזה הביא שמחה גדולה. כי אם היא היתה פשוט נותנת לי את המגש, לא הייתי מגיע לתחום הזה בכלל.

בגיל 19 התחלתי ללמוד את הקליעה מאמא שלי. ביקשתי ממנה שתראה לי איך להתחיל ומשם המשכתי לפתח את עצמי וללמוד. הלכתי להרבה כפרים ולמדתי טכניקות מאנשים שונים. היום אני קולע בשבע טכניקות שונות.

במשך כל השנים הייתי קולע בשביל עצמי ובשביל המשפחה, ובשביל הפרנסה עבדתי כמורה לאנגלית. לפני תשע שנים התקשר אליי אדם ששמע עליי מחבר משותף וביקש שאבוא להציג את העבודות שלי בדוכן בפסטיבל עראבה, פסטיבל גדול של אמנות ומוזיקה ערבית. הבאתי איתי מקלעות למכירה וגם קש, וישבתי לקלוע שם. כשסיימתי את הפסטיבל וחזרתי הביתה — התחילו הטלפונים. התחלתי למכור ולמכור והתחביב צמח לעסק. אחרי שנתיים, כשהצגתי בפסטיבל בית ג'אן, ניגשה אליי אשה וביקשה שאעשה סדנה לה ולחברים שלה. אז התחלתי גם להעביר סדנאות. כיום אני עובד כמורה בימים ראשון־רביעי, ובחמישי־שבת אני בגלריה.

לא. אני יכול לגוון בהיקפים (סבתא שלי לא קלעה יותר ממטר ועשרה) או במוצרים (למשל, הפכתי מגש לשולחן, כשחיברתי לו רגליים מעץ והנחתי עליו זכוכית עגולה) — אבל בקליעה עצמה אני רוצה לשמור על המסורת, ולכן אני קולע כמו סבתא שלי. זו הקליעה של המורשת הפלסטינית שלנו.

כי אני רוצה לשמור על הזהות של הפלאחים הפלסטינים — זו המורשת שלנו וזו הנפש שלנו. ככה חיינו. זאת ההיסטוריה שלנו ואני רוצה להעביר אותה לדורות הבאים. אני מעביר סדנאות כדי שכולם יכירו את המורשת הפלסטינית ומאמין במפגש של אנשים מכל הדתות דרך הקליעה, שנחיה יחד בשלום. הקליעה נותנת הזדמנות להיחשף לאנשים שונים, ליצור מפגש בין קצוות שונים וגם להשכין ביניהם הרמוניה. זה החזון שלי.

בהתחלה היא היתה קצת בשוק, כשראתה את כל המוצרים שקלעתי. ואז היא אמרה לי: "וואו, עשית את זה! כל הכבוד".