ו

לאדיסלב לוגינוב לא הבין מה עושים רקדני להקת בת שבע בחימום שלהם. הוא למד לרקוד בלט קלאסי, הוא רגיל לרקוד עם חרב. אז הוא נעמד שם על הבמה באודישן שלו ללהקה כמו מיכאיל ברישניקוב, עם גב מתוח וחזה נפוח. והרקדנים האחרים? "הם נראו כמו ג'לי", הוא מספר ל"מוסף כלכליסט", ומיד נעמד כדי להדגים כיצד הם "רקדו בלי עמוד שדרה. ממש נמרחו אחד על השני על הרצפה. עמדתי שם ולא האמנתי. שאלתי את עצמי 'מה לעזאזל אני עושה כאן?!'".

לוגינוב (26), צריך להבין, בא מעולם אחר לגמרי, שבו היה סופרסטאר. לאודישן בבת שבע הוא הגיע רגע אחרי שעלה ארצה מאודסה, אוקראינה, שם שימש הרקדן הראשי של האנסמבל האקדמי צ'ייקה, שמשלב בלט קלאסי עם מחול, שירה ותיאטרון מסורתיים. במסגרת האנסמבל הופיע לוגינוב עם מאות רקדנים ונגנים מול אלפי צופים בהופעות ברחבי העולם. "זו היתה גאווה אדירה" הוא מסביר. והנה הוא מתמודד באודישן מול רקדנים שנראים לו כמו ג'לי. "התחלתי לעשות את מה שאני הייתי רגיל לעשות באנסמבל שלי באודסה — בלט וריקוד אוקראיני. קפצתי ונמתחתי, ריקוד חזק. כמו קוזאק. עיניים קדימה, גוף ישר. המנהל שלהם הגיע אליי עם מבט מבוהל על הפנים. הוא היה בשוק. 'מי אתה?' הוא שאל אותי. 'אף פעם לא ראיתי דבר כזה'. אין דבר כזה בישראל. אז ישר קלטתי שבישראל אני כבר לא ארקוד מקצועי".

ייתכן שאם להקת בת שבע היתה עוסקת קצת פחות במחול מודרני וטיפה יותר בבלט קלאסי, אז לוגינוב היה ממשיך לרקוד. ישראל היתה מרוויחה רקדן יוצא דופן, אבל מפסידה רוכב אופניים שכאילו הגיע מכוכב אחר. כי את התסכול שחווה לוגינוב מהבלט המקומי הוא ניתב להסבת מקצוע, והמציא את עצמו מחדש — ממש מאפס — כרוכב מקצועי. והשבוע, בתום שלוש שנים בלבד של אימון מקצועי, הוא זכה באליפות הארץ באופני כביש ואליפות הארץ במרוץ נקודות בוולודרום (מסלול אליפטי עם שוליים משופעים), עוקף בסיבוב מתחרים ותיקים ומנוסים ממנו, ובראשם חברי סייקלינג אקדמי — הקבוצה העשירה והממומנת ביותר בהיסטוריה של ענף האופניים הישראלי, הבייבי של המיליארדר סילבן אדמס.

"זו היתה סערה מושלמת", אומר אילן אולמן, מאמנו של לוגינוב בקבוצת 500, על התנאים שאפשרו את הניצחון שלו. "קודם כל, אפשר לראות שוולאד הוא מיוחד. איך שהוא יכול להתרכז בדברים. הוא עובד כיום כבריסטה בבית קפה, והוא ממש נכנס לזה. אני רואה איך הוא התאהב בעיסוק וכמה הוא מבין עכשיו בקפה. ככה זה גם באופניים ובכל דבר שהוא מתעסק בו. צריך לזכור שיש לו יתרון על בני ה־30 שעובדים גם בהייטק ורוכבים בקבוצה. כרגע אין לו ילד, הוא בשיאו הגופני. יש לו סיבולת אדירה. כל אדם אחר היה מתמוטט עם כל העומס הזה. הוא לא. הוא במקום הכי טוב שיש. הכל התחבר יחד בשביל הניצחון הזה. באמת, בדרך כלל, אף אחד לא מנצח את הקבוצה הכי טובה והכי ממומנת, אבל הפעם הכל התחבר לו מדהים".

אני מניח שהרבה מזה קשור לאישיות שלו.

"נכון. מלבד הכישרון הגופני, אפשר לראות שיש שם משהו מיוחד כי הוא יכול להתמודד עם לחץ. הוא קולט דברים. הסרקזם שלו חד מאוד. הוא מבין מה קורה סביבו. הוא מבין את הסיטואציה. והוא גם לקח את ההזדמנות שסייקלינג אקדמי יצרו. יש להם שם לא מעט כוכבים שמטופחים כדי לנצח. שכולם מפסידים להם בראש עוד לפני שהם עולים על הכביש. אבל הוא פשוט לא רואה אותם כקבוצה בלתי מנוצחת. האמונה שלו בעצמו גבוהה. הוא לא מתעניין במה שהחברה חושבת על הסיכויים שלו. הוא שם לב לאיך שהרוכבים של סייקלינג אקדמי ניהלו את הקרב הזה — הם נלחמו זה בזה, במקום להתחרות האחד עבור השני — ופשוט לקח את ההזדמנות".

"כשהגעתי לישראל, לא מצאתי מקום לרקוד בו וחיפשתי מה לעשות עם עצמי. אז קניתי אופניים בבלאק פריידיי עם מענק העלייה. זה היה וואו. מהרגע הזה לקחתי את העניין ברצינות והתחלתי להתאמן כל יום"

"הספורט שלי היה ריקוד"

לוגינוב מסתובב בבית הקפה שבו הוא עובד בתל אביב עם סיכה של אולימפיאדת מוסקבה 1980 על דש חולצתו. הוא אמנם נולד 15 שנה אחרי אותה אולימפיאדה, אבל אמא מרינה סיפרה לו על האירוע ההיסטורי והוא עצמו חקר עליו. "אתה יודע שלפני האולימפיאדה בכירים במפלגה הקומוניסטית ישבו עם פושעים ועבריינים ואמרו להם במפורש: 'אם אתם תעשו בעיות, אנחנו פשוט נחסל אתכם ואת המשפחה שלכם ואת כולם'? האולימפיאדה עברה בשקט מוחלט. אפילו לא היה ניסיון כיוס. נראה לי שזה מראה שהכל אפשרי".

זה אולי לא הסיפור הכי מעורר השראה בעולם — אבל הוא עוזר להבין את התרכובת הפסיכולוגית הייחודית שהפכה רקדן אוקראיני לאחד מרוכבי האופניים הבכירים בישראל. לוגינוב עוצב אחרת מהספורטאים הישראלים. "התחלתי לרקוד בגיל 6, וזה היה הספורט שלי. אמא שלי שמה אותי במגמת ריקוד, ומאז אני רוקד. לא ממש רציתי את זה, כי זה בא עם סטיגמה. באוקראינה מסוכן להיות רקדן — יחכו לך מחוץ לשיעור וירביצו לך. יקללו אותך. ובאמת כולם צחקו עליי. היה לחץ עצום מתלמידים מבוגרים יותר — 'אל תרקוד, תהיה גבר'. אז סבתא לקחה אותי לשיעורי קארטה. כדי שלא יחשבו להחטיף לי. היא רצתה שאדע איך להתנהג בקרב".

מה הניע אותך להמשיך למרות הקשיים והסכנה?

"אהבתי את זה כל כך. אהבתי את השואו. אהבתי להביע את עצמי בריקוד. את ההשראה מהקהל. אף פעם לא הבנתי שאני טוב בזה, כי לא הרשיתי לעצמי להרגיש טוב מספיק. תמיד יש משהו להשתפר בו, ללמוד אותו. כל יום. זו התחושה שגדלתי איתה. אמא אמרה: 'תבחר משהו שתתמקד בו ותהפוך איתו למישהו'. וזה מה שהיה. אף פעם לא חשבתי, ולו פעם אחת, שאני טוב מספיק בזה. אבל אני תמיד רוצה להיות מישהו".

איך מתמודדים עם כאלה קשיים בגיל כל כך צעיר?

"באוקראינה הדבר הראשון שמלמדים אותך בספורט זה להתמודד עם לחץ. לא משנה אם זה כדורגל, ריצה או ריקוד. כל מאמן, בכל תחום, יוצר לחץ".

איך המאמנים שלך יצרו לחץ?

"בהשפלות. מי שלא מתמודד עם זה, בוכה ועוזב. לא אני. אני לא עזבתי גם כשמנהל להקת הריקוד זרק עליי כיסא, כי לא עשיתי פעולה בקצב הנכון. זה היה ברור לי שישפילו אותי. זה קרה לי גם כרקדן מקצועי. לא עשיתי סיבוב ב־8 אלא ב־7 וחצי, אז המנהל זרק עליי כיסא מול כל הלהקה והרקדנים".

בגיל 17, ביום הראשון שלו בצ'ייקה, לוגינוב הושפל בפומבי בידי יורי אביטיסביץ', מנהל האנסמבל. "הוא קרא לי. אמר לי 'ראיתי את הכישרון האדיר שלך בבית ספר, ואני רוצה שתבוא אלינו'. אז באתי לאודישן, ובזמן שרקדתי הוא צחק עליי מול כולם. 'מי אמר לך לבוא?!', הוא צעק עליי. עניתי: 'אתה'. 'לא' הוא צרח, 'אני לא הייתי מזמין רקדן כל כך מביך לאנסמבל שלי. תראה איך אתה רוקד'. זה היה נורא, וכל כך כעסתי עליו, אבל גם הבנתי אותו. זה מה שצריך כדי לדעת להתמודד. היום אני יכול להתקשר אליו ולצחוק על זה. כי אחרי שהבנתי מה הוא עשה, הערכתי את זה מאוד. הוא הפך אותי לקשוח לחיים".

"באוקראינה מלמדים אותך להתמודד עם לחץ באמצעות השפלות. מי שלא מתמודד, בוכה ועוזב. אני נשארתי גם כשמנהל הלהקה זרק עליי כיסא. זה היה נורא, אבל היום אני מעריך את זה. הוא הפך אותי לקשוח לחיים"

"עצלן דפוק לא יצליח"

לוגינוב נולד וגדל באודסה, ונאלץ להתמודד עם קשיים כבר מגיל אפס, כשאביו נטש את אמו בלידתו. "אין לי אבא", הוא מסביר בקור רוח. "הוא התחתן עם אמא שלי וכשהיתה בהיריון אמר לה: 'שיניתי את דעתי' ופשוט עזב. אז הוא לא קיים עבורי. לפני כמה ימים, כמה ימים אחרי שזכיתי באליפות ישראל, הוא התקשר לאמא שלי. הוא קרא עליי באיזה מאמר בעיתון מקומי. היא אמרה לו: 'מה אתה מתקשר עכשיו, לעזאזל, אתה נורמלי?!'".

לוגינוב לא דיבר מעולם עם אביו. הוא גדל עם אמו וסביו, עד שכשהיה בן 8 אמו נישאה בפעם השנייה. "אמא שלי עשתה את העבודה של אבא ואמא. היא היתה כל מה שאמא צריכה להיות, אבל גם היתה קשוחה כשצריך. היא היתה מדהימה".

לישראל הוא הגיע לפני כשלוש שנים וחצי בעקבות אשתו טינה, שתמיד חלמה לעשות עלייה. "אנחנו צוות, היא ואני. עשינו עלייה בלי חברים או הורים, זו היתה המשימה שלנו. להצליח כאן בישראל", הוא אומר.

את עניין האופניים הוא התחיל לקחת ברצינות רק אחרי שקיבל מענק עלייה. "רכבתי על אופניים באוקראינה בצורה לא מקצועית כמובן, רק כדי להגיע ממקום למקום. כי המחירים שם לאופניים רציניים היו גבוהים מדי. כשהגעתי לישראל, התחלתי לעבוד כברמן במלון, לשלם חשבונות, ולא מצאתי מסגרת לרקוד בה, אז חיפשתי מה לעשות. הייתי הולך לפארק ועושה מתיחות. חודש אחרי שעלינו, כשקיבלנו את מענק העלייה, הלכנו לקנות אופניים מקצועיים במבצע של בלאק פריידיי. זה היה וואו. מהרגע הזה רציתי לקחת את העניין ברצינות".

אז הוא התחיל לקבל אימונים מקצועיים ממאמנים בישראל ובחו"ל (תוכניות אימון מרחוק), הצטרף לקבוצת סילה החובבנית והתחיל את דרכו בקהילת האופניים הישראלית, כשבמקביל גם החל לרקוד בבלט פאנוב באשדוד. אבל ההתחלה היתה לא קלה, ואת המרוצים הראשונים שלו בישראל לוגינוב מגדיר לא פחות משפילים. "התרסקתי באחד, בשני לא ידעתי מה לעשות", הוא אומר. "עשיתי דברים טיפשיים, כי לא הבנתי מה צריך לעשות. אבל אני יודע איך להפסיד נכון. זה חשוב מאוד. אני לפעמים רואה מתחרים ישראלים שבוכים אחרי הפסד. זו לא הגישה שלי. אני מחייך. אם אני מפסיד, אני ישר צריך להבין למה הפסדתי. אם עשיתי מרוץ טיפשי, אני צריך להבין למה זה היה טיפשי וללמוד מזה. ככה לימדו אותי. גם כשאני מנצח, אני מרשה לעצמי להיות קצת שמח, ואז ישר מנתח איך ולמה זה קרה".

עד מהרה התברר לכולם שלוגינוב לא בנוי כמו אחרים. שהוא משהו מיוחד. והוא התחיל לקצור הישגים, הבולט שבהם היה מקום ראשון בקטגוריית המאסטרס באליפות ישראל כביש 2019. ועדיין אף אחד לא היה יכול לצפות את מבול התארים שקטף השנה: בינואר הוא הוכרז אלוף ישראל במרוץ הנקודות בוולדרום, וביוני הוכתר סגן אלוף ישראל נגד השעון 2021 ואלוף ישראל באופני כביש 2021.

איך רוכב חובבן שמקבל חסות צנועה מבית הקפה שבו הוא עובד (קפליקס) מצליח לנצח את הוותיקים והממומנים ממנו? המאמן אולמן מסביר זאת ב"מיקס של מוח מיוחד וכישרון פיזיולוגי אדיר. וזה לא קשור למאמן או לתרבות שממנה הוא בא, אלא רק בו. אפשר להעמיס עליו הרבה. יש לו כוח סיבולת אדיר, ובכל זאת הוא אף פעם לא ירגיש בנוח. תמיד ירצה להמציא את עצמו מחדש. כי הוא מאמין שמה שאתה משיג עלול ללכת מחר, אם לא תמשיך לעבוד טוב. זה משהו מיוחד. הרי רכיבה זו עבודה קשה ומבוססת טקטיקה. זה לדעת מתי לדחוף, מתי לנוח. ויש גם אתגרים של עבודת צוות. להבין מתי הקבוצה שלך צריכה לדחוף או לנוח. זה כמו משחק שחמט. מבחינת המדדים הפיזיים, יש לוולאד מספרים מעולים, אבל הראש שלו זה מה שמדהים אותי. הוא ייחודי".

ולאד, מה יש לך בראש שאין לאחרים?

"אני פשוט מרגיש שאני חייב לעשות את מה שאני עושה. לא משנה אם אתה גוסס, כמה אתה מזיע או אם האופניים שלך פחות טובים. אתה חייב לעשות את מה שאתה עושה. אתה צריך משמעת, להתאמן כל יום. אפילו אם אתה עייף. בחרתי את המטרה שלי כשהתחלתי לרכוב לפני כמה שנים, ואני צריך להגיע אליה".

אבל למה?

"למה?!", נחרד לוגינוב מהשאלה. "כי כולם דיברו אליי ככה. אם אני רוצה להיות מישהו, אני חייב לעבוד קשה. כל יום. אי אפשר להיות עצלן דפוק ולהצליח. ההצלחה לא תדפוק על הדלת שלך כשאתה יושב על הספה. אני רוצה להיות מישהו. סבתא שלי דיברה אליי ככה מגיל אפס. סבא שלי דיבר אליי ככה מגיל אפס. אמא שלי דיברה אליי ככה. היא אמרה לי: 'אם אתה אוהב משהו, לך עליו. לא משנה אם זה שחמט, מכוניות או ריקוד. זו התשוקה שלך, ההשראה שלך. תראה לי את ההצלחה בתחום הזה... ואם אתה לא אוהב את זה יותר, פשוט תעזוב'. ואני אוהב אופניים".

"זקן מדי לסייקלינג אקדמי"

ברכיבה המקצוענית לא חסרים תקדימים של ספורטאים טובים שהגיעו לתחום בגיל מבוגר יחסית והצטיינו בו: פרימוש רוגליץ' הסלובני, מהרוכבים הטובים בעולם, היה קופץ סקי מקצוען; מייקל וודס היה רץ מצטיין בקנדה, וכיום הוא רוכב בקבוצה הישראלית סטארט־אפ ניישן; קלרה יוז, מדליסטית אולימפית באופניים, הצטיינה בצעירותה בספיד סקייטינג; ורבקה מורנו הבריטית היא אחת הספורטאיות היחידות בהיסטוריה שזכתה במדליות אולימפיות בשני ענפים שונים — חתירה ואופניים. במדינות אחרות אפילו מעודדים את המעבר של ספורטאים מבוגרים לענפים שמתאימים יותר לפרק ב': כך למשל UK Sport, הגוף האחראי לספורט בבריטניה, עודד גברים עם רקע ספורטיבי שגובהם מעל 1.90 מטר ונשים מעל 1.80 להיכנס לאחת מהנבחרות הבריטיות שיתחרו באולימפיאדת 2012 בכדורעף, כדוריד וחתירה. חלק מהמשתתפים בתוכנית הקרויה Sporting Giants אפילו זכו בתחרות בחתירה.

אבל בישראל לא מחפשים את הכישרונות הפיזיולוגיים האלה, אפילו אם הם זוכים באליפות המדינה. אם עברתם את גיל 25, אף אחד לא מתעניין אם יש לכם כישרון גופני מיוחד. לוגינוב יכול להעיד על כך בעצמו: "סייקלינג אקדמי דיברו איתי בשנה שעברה, אבל בחרו ללכת עם מישהו צעיר יותר במקום, כי אני כבר בן 26. זה מבאס. הייתי מאוד רוצה להיות מקצוען בנבחרת שלהם. אני חושב שאני יכול להתחרות בתחרויות גדולות. אני יודע איך לעבוד. אני יודע איך אני בנוי. אני יכול לעשות את זה".

אולמן מסכים איתו: "היו צריכים להחתים אותו בסייקלינג אקדמי, אבל הם מתעניינים רק בהחתמת סופרסטארים וגלקטיקוס. מגיע לוולאד שישלמו לו שכר טוב, שיאפשר לו להיות מקצוען על מלא. הוא יכול לתרום כל כך הרבה. ואני לא לוקח שום קרדיט על ההצלחה שלו. גם אם עמוד חשמל היה מאמן אותו, הוא היה מצליח. זה הכישרון שלו".

אם ולאד מגיע לכאלה הישגים לבד, למה הוא צריך את סייקלינג אקדמי?

"אנחנו לא יודעים כמה אנחנו מפסידים עד שהוא לא ינסה את הכישרון שלו ברמה הכי גבוהה. כרגע אין לו פרנסה מזה, אז הוא צריך לקום מחר בבוקר ולדפוק כרטיס בבית קפה כדי להביא כסף הביתה. יש כאן חומר אנושי שכל ארגון ספורט מקצועי צריך להגיד 'וואלה, אנחנו רוצים אותו אצלנו'. והם לא רואים את זה. כי זה לא מדונה".

ברגע שאולמן אומר 'מדונה', לוגינוב צועק 'מדונה!' ומחקה באופן מושלם תנועת ריקוד של כוכבת הפופ המיתולוגית. דוגמה חיה לכישרון הפיזי הנדיר הזה, לגמישות הגופנית והמחשבתית. מהשנייה הזו לבדה אפשר להבין איך למד במהרה לרכוב באופן מקצועי ותחרותי על אופניים. אפשר לראות איך הוא יכול להשתלב בקבוצת אופניים מקצועניות כמו סטארט־אפ ניישן.

בינתיים, לוגינוב מתאמן לקראת המשימה הגדולה הבאה בחייו — אבהות. טינה אשתו עתידה ללדת בספטמבר את בנם הראשון. "עבורי אבהות תהיה הזדמנות לנוח משלוש המשימות האחרות שלי — אופניים, ריקוד וקפה" הוא אומר. "עם הבן שלי אני אשכח מהכל ואתרכז בו. אני רוצה להיות שם, ללמד אותו שהוא יכול להיות מה שהוא רוצה בלי לחץ. תעשה מה שאתה הכי אוהב. אני אתמוך בך. אני תמיד אופטימי — בהפסדים או בניצחונות, אי אפשר להתקדם בלי אופטימיות. תמיד צריך למצוא סיבה לשמוח. להתעקש על להיות שמח".