אין "יורשים" בעברית: איך זה שטרנד שנאת העשירים פסח על ישראל?

"קארל, אם הידיים שלך נקיות זה רק בגלל שבית הזונות שלך עושה גם מניקור", לועג טייקון התקשורת לוגאן רוי לעוזרו הנאמן באחד מפרקי הסדרה "יורשים". במקרה אחר, בעיצומו של אירוע גיבוש חברה, רוי מכריח את קארל ועובדים נוספים לכרוע על השטיח, לנחור כחזירי בר ולריב על נקניקייה שנזרקת אליהם. רוי הוא מיליארדר שהשתן עלה לראשו, תאב כוח ונעדר מוסר, והילדים שלו לא יותר טובים ממנו. בעונה הרביעית והאחרונה של הסדרה, שהגיעה השבוע לסופה (זהירות ספוילרים), הם מעוותים את תוצאות הבחירות בערוץ הטלוויזיה שבבעלותם, וממליכים פנאט ימני גזען ומשולח רסן, רק כדי שהוא יעזור להם לטרפד עסקת מכירה. אין כמעט חמלה או נחמה בסדרה. משפחת רוי כל כך עשירה ורקובה מוסרית, שמצופה מהצופה לסלוד מכל חבריה, בלי יוצא מן הכלל, לתעב את כל מה שהם מייצגים ולייחל למפלתם. למעשה, ההישג הגדול ביותר של יוצרי הסדרה הוא הצלחתם לייצר אצל הצופה אמפתיה מסוימת, לפחות בחלק מהזמן, כלפי דמויות כל כך דוחות.

"יורשים" היא חוד החנית של טרנד שנאת העשירים שמאפיין יצירות מרכזיות רבות מהשנים האחרונות. זהו שינוי מגמה חד מעשרות שנות יצירה הוליוודית, שתמיד העריצה מצליחנים, וראתה בהם סמל לחלום האמריקאי. מ"האזרח קיין" עד "שושלת", הצופים היו מצופים לקנא בעשירים על אורח חייהם החלומי, אבל גם לרחם על אומללותם, כי הם בשר ודם כמונו. אולם כיום עשירים הם סמל לאנוכיות ואופורטוניזם שמחריבים את העולם. שום טראומת עבר או מצוקה נפשית לא יכולות להצדיק את מעשיהם.

ב"משולש העצבות" (2022) לדוגמה, הצופים מתגלגלים מצחוק כשעשירים, שמתנהגים באופן מחפיר לנותני השירות שעל היאכטה, חוטפים קלקול קיבה המוני, ואז (זהירות ספוילרים) נקלעים לאי בודד וחיים כמו ב"בעל זבוב"; ב"התפריט" (2022), שף מתוסכל נוקם באריכות ובפירוט בלקוחותיו הזחוחים, להנאת הצופים; וב"רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית" (2022) הנבל הוא יזם הייטק אחוז שיגעון גדלות ונטול כל רסן, שכל תהילתו מבוססת על גניבת קרדיט. סנטימנט דומה מופיע גם בסרטים "פרזיטים" (2019), "אל תסתכלו למעלה" (2021) ו"ג'וקר" (2019), ובסדרות כמו "הלוטוס הלבן".

ומה קורה בישראל? היה אפשר לצפות לאדפטציה כלשהי של טרנד שנאת העשירים במדינה שסובלת מפערי מעמדות קיצוניים. אך ניתוח של דמויות העשירים ביצירות מקומיות, קולנועיות וטלוויזיוניות, מעלה שההפך הוא הנכון — אנחנו ממש לא שונאים עשירים, גם אם הם קצת מושחתים, ודאי שלא מייחלים למפלתם. מקסימום צוחקים עליהם קצת.

העשירים ביצירות הישראליות זוכים למבט ביקורתי לא בגלל עושרם, אלא בשל היותם מזרחים נובורישים חסרי בושה. האם אנחנו שונאים אותם? לא ממש. הם אומנם חסרי גבולות וערכי מוסר בסיסיים, אבל צ'ארמרים

במבט ראשון היחס שלנו לעשירים על המסך נע בין גישת "הם ממש כמונו" הישן ע"ע "רמת אביב ג'" ו"מסודרים", לבין גישת "כסף לא קונה לך שכל", ע"ע הריאליטי "מעושרות". אבל מבט עמוק יותר ביצירות שמציגות דמויות עשירים מגלה ממד ביקורתי, שאינו קשור דווקא לכסף: קחו לדוגמה את הטורטלים, שהתחילו כמערכון ב"ארץ נהדרת". אף אחד לא שונא אותם כי הם לא מוצגים כציניים או בעלי כוונות רעות (ולראיה, הם הפכו לפרזנטורים של קופת חולים במציאות). אבל הם כן מוצגים, אם להתנסח בעדינות, כמשפחה של סתומים, חסרי כבוד ודרך ארץ; בסדרה "המדובב" עמוס תמם מגלם את דוד כץ, איש נדל"ן ערמומי ונכלולי מקריית ים שהתעשר מעסקים מפוקפקים ומפוליטיקה מוניציפלית. דמותו מאופיינת כחברמן חתיך, אחד מהשכונה שיודע להסתדר בכל חברה שימצא עצמו בה, ושם המשפחה שלו הוא בגדר הטעיה; גם בסדרה "איסט סייד" הייצוג הזה חוזר, עם יהודה לוי כסוחר הקרקעות מומי בן דהאן, שוב עסקים מפוקפקים, שוב פוליטיקה מוניציפלית; בסרט "קריוקי", דוד מרציאנו (ליאור אשכנזי) הוא סוכן דוגמניות רווק נהנתן שחוזר ממיאמי לחולון, שכן חדש במגדל דירות מנומנם, שמניע את עלילת הסרט כשהוא מחנה את מכונית הספורט היוקרתית והראוותנית שלו בחניון וחוסם את רכבו של השכן.

בכל הדוגמאות הללו העשירים זוכים למבט ביקורתי לא בגלל עושרם, אלא בשל היותם — תיראו מופתעים — מזרחים נובורישים חסרי בושה. האם אנחנו שונאים אותם? לא ממש. המזרחי הנובוריש הוא אומנם חסר גבולות וערכי מוסר בסיסיים, אבל צ'ארמר. אנחנו קצת כועסים עליו, קצת לועגים לו — אבל בסופו של דבר אוהבים אותו, כי הוא אחד משלנו. גבר־גבר.

ומה לגבי האשכנזים העשירים שעל המסך? גם כאן האפיון דומה לזה של סרטי הבורקס — הם זוכים לביקורת או ללעג (אבל הרבה פחות, כמותית) כי הם קרים ומנוכרים, לא כי הם עשירים ודורסניים. כך למשל, ב"בשבילה גיבורים עפים" דותן פרידמן (מיכאל אלוני), האשכנזי היחיד בחבורה, הוא בן למשפחה עשירה מהרצליה, שמושם ללעג כי הוא "צהוב" וקר לעומת חבריו "העממיים". ובכל זאת את הסדרה (זהירות ספוילר) הוא מסיים כגיבור שמקריב את עצמו למען חברו. בדומה לו גם שוני וייס סטרטינר (דורית לב־ארי), הלקוחה האשכנזייה האמידה של "קופה ראשית", שמתנשאת ודוחפת אף לעניינים לא לה, אינה שנואה, אלא בעיקר מקור לבדיחה — סטריאוטיפ של השמאלנית המרגיזה.

העובדה שטרנד שנאת העשירים לא נקלט בישראל היא עדות מדאיגה לניצחון השיח הפופוליסטי של מנהיגינו. נכון, לא חייבים לשנוא עשירים, אבל במדינה שבה הפערים הסוציו־אקונומיים זועקים לשמים ומאות אלפי אנשים קוראים "הון־שלטון־עולם תחתון" בהפגנות כבר יותר מעשור, היה אפשר לצפות לפחות למבט ביקורתי. ובכל זאת במסכים שלנו ממשיכים לפמפם את המזרחי ההוא שהצליח "לעשות מכה". היכן איל התקשורת שמטייח פרשות שחיתות? הטייקון שמפטר מאות עובדים בעודו זולל במסעדת יוקרה? יזם הסייבר שעשה מיליונים מריסוק זכויות אדם ועסקאות עם דיקטטורים? בישראל, כך נראה, טרם בשלה הקרקע למחות על המסך כפי שמוחים ברחובות. בשביל מבט ביקורתי אמיתי העשירים שלנו צריכים לעצבן את האמריקאים, כמו שעשה אדם נוימן. הם כבר ידעו לעשות מזה סדרה שתיתן לעשירים שלנו על הראש במקומנו.

/// אורי זר אביב

אתה צריך אהבה חדשה. אבל תכף, תנו להתאבל קודם

ביום שני בבוקר מיהרתי לשלח את הילדים לבית הספר והתיישבתי לצפות בפרק האחרון של "יורשים" לפני העבודה. אבל שנייה לפני שלחצתי play, היססתי קצת. ידעתי שברגע שאני לוחץ על הכפתור נשארו לי עוד 85 דקות בדיוק עם הסדרה האהובה עליי בשנים האחרונות. רק עוד 85 דקות, פחות משעה וחצי, עם קנדל, רומן, שיב וטום, שנהיו — למרות הפגמים המרובים שלהם, ואולי בגללם — חברים טובים שלי.

"יורשים" לא שונה מסדרות אחרות בחיי. התאהבתי בבאפי, בווילו ובזנדר. הרגשתי בן משפחה אצל טוני, כרמלה, איי.ג'יי ומדו. רכבתי על דרקונים עם חליסי וג'ון סנואו. ישבתי במארבים עם מקנולטי. בניגוד לספרים או סרטים, בסדרות יש ממד עמוק של התחייבות: הן דורשות ממך אורך רוח ובתמורה הן יספקו אותך רגשית במשך שנים. סרט הוא רומן קצר, סדרה היא מערכת יחסים ארוכת טווח. אתה לא רק מתאהב ונפרד, אתה נקשר לדמויות, והיחסים שלך איתן משתנים במשך הזמן, עוברים עליות ומורדות והתקרבויות והתרחקויות וכעסים והתאהבויות מחודשות. רק שבסוף, לא משנה מה (אלא אם כן מדובר ב"האנטומיה של גריי"), יגיע רגע הפרדה, ואחרי קשר כל כך ארוך הוא יהיה הרבה יותר כואב. האנשים האלה נכנסו לחיים שלנו, מילאו אותם, התנחלו לנו בלב, ואז, ברגע אחד, הם נעלמים. לתמיד. ביום שני בבוקר רציתי לדחות את הרגע הזה, עוד קצת.

אבל וואו, מה שקיבלתי עד אליו. חלק מההצלחה הגדולה של סדרות נעוצה בעובדה שהן קצת תחליף לחיים האמיתיים. רובנו עוסקים במקצוע אחד כל השנים, יש לנו אותו מעגל חברים, ואנחנו לא מחליפים אהבה לעתים תכופות, מדלגים בין מערכות יחסים. סדרות מספקות לנו את כל זה — עולמות תוכן חדשים, חברים חדשים, אהבות חדשות, מערכות יחסים מתחלפות. וכשמדובר בסדרות טובות, טובות מאוד, כמו במקרה של "יורשים", התחליף קרוב מאוד לדבר האמיתי.

ובגלל זה אני ואחרים עסוקים כמעט באובססיביות בחיפוש אחרי הריגוש הבא. זה קשה: אני לא יכול למנות את מספר הסדרות הבינוניות שראיתי בתקופה האחרונה, אבל כמו רווק שיוצא לאינספור דייטים גרועים כדי להגיע לאחד טוב, אני לא מפסיק. התעשייה כולה נשענת על החיפוש הזה שלנו אחרי אהבה חדשה. ולא פלא שבכל פעם עוד סדרה לא מזהירה זוכה להייפ; כשאנחנו רעבים, מאוד קל לשכנע את עצמנו שאנחנו מאוהבים.

כשזה המצב, צריך לעצור רגע ולהעריך אהבה אמיתית כמו "יורשים", להתענג על האושר שקיבלנו. ונכון, זו פרדה, אבל אני מזכיר לעצמי שתמיד אוכל לחזור אליה או לצפות בלופ ברגעי מפתח ביוטיוב, בדיוק כמו שאני חוזר לסרטים ולספרים, בדיוק כמו שאני רואה עכשיו שוב את "באפי". וגם אפשר, מומלץ, לקחת זמן להתאבל. לא ראיתי שום סדרה בימים שאחרי "יורשים", אפילו עם הפרק האחרון של "בארי" אני מחכה. כי בדיוק כמו בפרדות מאנשים אמיתיים שנעלמים מהחיים שלנו, מותר להסתובב עם חור בלב ומועקה על אובדן. גם את זה נדמה שקצת שכחנו איך לעשות.

// אריאל גרייזס