נדל"ן משפחתי

//

דיאנה בחור ניר

//

צילום: עמית שעל

"היא היתה חברה מאוד טובה של אשתי. מה שקרה בינינו היה הכי לא צפוי, והכי צפוי"

השנים האחרונות טלטלו את חיים כצמן בין אובדנים והתחלות: אחרי שאיבד את רעייתו הראשונה לסרטן, הוא נישא מחדש לחברתה הטובה - ואז נקלע לסחרור עסקי שחתך 60% משווייה של גזית גלוב שלו בתוך חמש שנים. בראיון חשוף במיוחד הוא מספר איך יוצאים ממשבר אישי ומקצועי, מודה שהוא מקנא במתחרים, ומסמן את הדרך חזרה למעלה: פחות קניונים, הרבה יותר גדולים

נדל"ן משפחתי

דיאנה בחור ניר

צילום: עמית שעל

כצמן. “אתה יכול להיכנס לדיכאון, לקנות אופנוע ולגדל קוקו, ואתה גם יכול להגיד שזו הרפתקה, ומה שיהיה יהיה"

"

אני קנאי חולני, לא עובר יום שאני לא מקנא במישהו", עונה חיים כצמן כשאני שואלת אותו על המתחרים שעקפו אותו בשנים האחרונות. "אני יצור תחרותי, אבל אני משתדל לנצל את זה למטרות טובות".

יצור תחרותי שאיבד את מגע הקסם. גזית גלוב היתה פעם אימפריית נדל"ן מסחרי בינלאומית עם שווי של כ־8 מיליארד שקל, ואיבדה 60% משווייה בחמש השנים האחרונות. ואלה היו שנות פריחה שבהן המתחרות שלך, מאלוני חץ ועד ביג, זינקו במאות אחוזים.

"עקפו אותי, עם זה אני נרדם כל לילה. הייתי שמח לומר בהרואיות שזו לא תחרות, אבל זאת כן. המציאות היא שאתה מתחרה מול כולם".

למה נשארת מאחור בפער כל כך גדול?

"אחת הסיבות היא ההתפתחות המטאורית של הכלכלה הישראלית ובעיקר הזינוק בנדל"ן בעשור האחרון, שהמתחרים שלי נהנו ממנו בצורה משמעותית. אנחנו לא היינו מספיק פעילים פה ולא נהנינו מהעלייה הדרמטית של הנדל"ן בישראל, ולא מהעלייה הגדולה של השקל בזמן שאנחנו השקענו בעיקר בדולרים וביורו".

מבחינה עסקית טעית טעות גדולה. העדפת השקעות בברזיל או במזרח אירופה, כשכאן בישראל חברות הנדל”ן המניב חגגו.

"אני מקבל את הביקורת עליי. אני לא אוהב אותה, אבל היא מוצדקת. בזמנו, בחוצפתי, באתי לשוק ההון הישראלי ואמרתי 'אני הולך להשקיע בארצות הברית'. שוק ההון כאן הוא ‘הום בייאסד’ (מוטה למדינה שבה הוא פועל, דב”נ), לכן רובץ עליי היום הנטל להוכיח למשקיעים שהנכסים שאני קונה בסטוקהולם, הלסינקי או סאו פאולו טובים וראויים".

ואחרי זה עוד הגיעה המתקפה של הקורונה על הנדל"ן המניב. בשנה החולפת גזית גלוב הפסידה 650 מיליון שקל, לעומת רווח בסדר גודל כזה ב־2019. איפה המגפה העולמית תפסה אותך?

"בכנס נדל"ן גדול של סיטיבנק, 4 ק"מ מהבית שלי במיאמי, שותה בירה עם אנשים שהגיעו מלונדון. היום זה נשמע מצחיק. התכוונתי להגיע לישראל אבל העולם נעצר ונתקעתי לחודשיים במיאמי. היתה פאניקה כללית, נכסים נסגרו, היה סיכון ששכר דירה לא יגיע, המניות צנחו".

איפה חטפת עסקית?

"בכל מקום. המרכזים המסחריים שלנו לא פעלו, הדולר עלה והריאל הברזילאי פוחת ב־20%. וכל הזמן הזה אתה לא יכול לצאת מהבית. מילולית".

עבר לך בראש שאולי הכל נגמר?

"לא. עברתי כבר כמה משברים, אף אחד לא דומה לשני, אבל כולם שווים בכך שאחרי הירידה מגיע תיקון שמביא אותך למצב טוב משהיה טרום המשבר. לכן שמרתי על אופטימיות ואמרתי לעצמי שזה יעבור. הרי לא נפלה פצצת אטום. המרכזים המסחריים לא נהרסו, ומכיוון שאתה לא קונה ולא מוכר, זה לא כל כך משנה. חברה כמו שלי ערוכה תמיד למשברים, כי משבר זה לא 'אם' אלא 'מתי', והוא תמיד מגיע ללא הודעה מראש. כל יום כשאתה קם ולא מוכן למשבר אתה עבריין".

כשאתה רואה את בת הזוג שלך גוועת לנגד עיניך, הדעיכה מאוד מוחשית. בבית החולים הייתי צריך לעזור לפייטרית כמו שולה להתלבש, ואז אתה מבין שאתה הבא בתור. זה לא אם, זה מתי"

1

2

1. שולמית (משמאל) ושלי. 2.כצמן, שולמית (לצדו) ושלי (משמאל), באירוע במיאמי. “הן שונות מאוד. שולה אהבה לעשות כמה דברים במקביל, שלי תעדיף לשבת בבית ולקרוא".
צילומים: פליקר -mocanomi,  Women of Tomorrow

"אני בר־מזל: פעמיים בחיי זכיתי באישה יוצאת מהכלל"

ייתכן שמה שחישל את כצמן (71) לקראת המשבר העסקי היה גם המשבר האישי הדרמטי שחווה בשנים האחרונות, והטלטלות המשפחתיות שבאו בעקבותיו. אפשר להניח שאלה אפשרו לו להתייחס לצרות העסקיות בפרופורציה.

ב־2013 מתה אשתו שולמית, בתום שנתיים של מאבק בסרטן מעי אלים. ארבע שנים אחר כך, ב־2017, כצמן נישא בשנית לשלי ולרו (כיום כצמן), שהיתה חברתה הטובה של שולמית במשך עשורים. השתיים הכירו ב־1989, כשבני הזוג כצמן עברו להתגורר במיאמי, ומאז היו צמודות זו לזו.

פרק ב’ עם מי שהיתה חברתה הטובה של אשתך אינו דבר שגרתי.

“זה קרה במקרה”.

כלומר?

"אני מכיר את שלי 30 שנה. היא היתה חברה מאוד טובה של אשתי, ומה שקרה בינינו היה הכי לא צפוי והכי צפוי. בהתחלה חשבתי לעצמי, 'מה פתאום, היא כמו אחותי, בת בית אצלי'. מצד שני זה היה הכי צפוי, כי שלי מכירה אותי הכי טוב. אני לא יכול לספר לה שום צ'יזבטים, ולהפך. היא ידעה בדיוק מה היא קיבלה".

עדיין זה מעט מוזר.

"גם אריק שרון נישא ללילי אחרי שאחותה מרגלית, שהיתה אשתו הראשונה, נפטרה. ראית את ‘הארי פגש את סאלי’? דיברנו הרבה, היינו חברים מאוד טובים, התקשרתי אליה אפילו כשהתלבטתי לגבי קנייה של משהו לבית. היא גרושה, אני פנוי. אתה לבד והיא לבד, דברים קורים בחיים. זה פשוט קרה, ואני מאושר ומרגיש בר־מזל. זכיתי בפעם השנייה בחיי באשה יוצאת מהכלל".

מבחינתך, מה משמעות הקשר הרומנטי עם שלי?

"אני לא אגיד שהיא הצילה את חיי, אבל היא הפכה אותם שוב לכאלה ששווה לחיות. כמובן, יש לי גם את שלוש הבנות שלי וארבעה נכדים, אבל אני לא רק אבא, והבנות כבר גדולות ומחוץ לבית.

"לשלי ולי יש הרבה דברים משותפים ונורא נעים לי להיות לצדה ולדבר איתה. היא העזר כנגדי בכל דבר. מלעשות לך בית, לנסוע איתך, לעבור ממקום למקום, לדאוג לכך שהחיים טובים ונעימים, והכל בלוחות זמנים לא טריוויאליים ותחת מערכות לחצים גדולות. הקשר הזה החזיר אותי לחיים".

שולמית היתה רופאה, שלי באה מתחום הפקות הבמה. יש דמיון ביניהן?

"הן שונות מאוד. שולה אהבה לעשות כמה דברים במקביל. שלי לעומתה תעדיף לשבת בבית ולראות טלוויזיה או לקרוא ספר. היא הרבה יותר פרטית, יותר קנאית לפרטיות שלה".

התאוששת.

"כשאשתי נפטרה אמרתי לעצמי: אתה יכול להיכנס לדיכאון, לקנות אופנוע ולגדל קוקו, ואתה גם יכול להגיד שזו הרפתקה, ומה שיהיה יהיה".

גם אריק שרון נישא לאחות של אשתו אחרי שהיא נפטרה. היינו חברים טובים, אני לבד והיא לבד, וזה פשוט קרה. היא אולי לא הצילה את חיי, אבל הפכה אותם שוב לכאלה ששווה לחיות"

בני הזוג כצמן, כיום. "בהתחלה חשבתי לעצמי, 'מה פתאום, שלי היא כמו אחותי'. מצד שני היא מכירה אותי הכי טוב"

"כששולמית ביקשה עוד ניתוח, הרופאים כבר לא הסכימו"

בשנה הבאה יושק בבית החולים העמק “בית שולמית”, מרכז לטיפולים בסרטן על שם אשתו המנוחה. כצמן תרם לו 25 מיליון דולר מ־50 המיליון שנדרשו להקמתו.

מה אתה זוכר מהשנתיים של ההתמודדות של שולמית עם המחלה?

"בעיקר את הרגעים שישבנו במרכז הסרטן Memorial Sloan Kettering בניו יורק ואתה מרגיש שאתה חי בשני עולמות שונים. במשרד אתה מדבר על שכר דירה ומטרים רבועים, ופה פתאום אתה בעולם מושגים אחר לגמרי, רפואי.

"אשתי היתה רופאת ילדים, הגענו לארצות הברית לצורך ההתמחות שלה בטיפול בסרטן בילדים, אבל אני לא אוהב במיוחד רופאים. הכי רחוק שהגעתי היה דלפק הקבלה בחדר מיון כי אני מפחד לעבור אותו, ופתאום אני מתרוצץ בין בתי חולים, בין מחלקות, מתחיל להבין בהחדרת אינפוזיה.

"כשהסרטן התגלה הוא כבר היה מפושט, שלב 4. זה אירוני כי אבא שלה, פרופ' פול רוזן, היה מומחה לגסטרו שהקים את היחידה לגילוי מוקדם במכון הגסטרואונקולוגי במרכז רפואי רבין - ובסוף גם הוא וגם הבת שלו מתו מסרטן המעי הגס בלי זיהוי מוקדם. לא להאמין".

איך זה קרה?

"שולמית היתה 'מרת בריאות', רופאה בעצמה, שעשתה בדיקות קולונוסקופיה. פשוט פספסו אצלה".

והבנת שבתוך זמן קצר זה ייגמר?

"חבר רופא אמר לי 'זה לא נראה טוב. אני מעריך 20% סיכוי להישרדות של חמש שנים, וזה כי אנחנו חברים'. חבר אחר לקח אותי לכוס קפה ואמר לי 'תחשבו טוב אם שווה לעבור את כל העינויים, אולי עדיף להרפות מטיפולים מייסרים ולהיות יותר עם הבנות'. אבל אני ידעתי שמבחינת הגישה של שולמית זה לא יעזור. היא פייטרית ונלחמה על כל יום. עשינו כל דבר אפשרי ועוד קצת, כמעט בכל מקום בעולם. גם טיפולים ניסיוניים שלא בהכרח עזרו. כשביקשה עוד ניתוח בניו יורק, הרופאים כבר לא הסכימו".

מתי הבנת שאתה צריך להתחיל להיפרד?

"הייתי עסוק יותר במה אפשר לעשות בבוקר. האמת, כשאמרו לי שיש סיכוי הישרדות של 25% אמרתי לעצמי 'זה סיכוי גדול, יותר מכל העסקאות שהתחלתי'. לכן ראיתי בזה כישלון במאבק מול הסרטן".

מה היה הכי קשה?

"כשאתה רואה את בת הזוג שלך גוועת לנגד עיניך, זה מזכיר לך את עצמך. אתה הבא בתור. אתה מבין איך זה עובד ברמה יומיומית כמעט. הדעיכה מאוד מוחשית. כשהיינו בבית החולים ועזרתי לה להתלבש, לאשה כמו שולה היה קשה לשאת את זה. ואז אתה מבין שאתה הבא בתור. זה לא אם, זה מתי".

איך המשפחה מתמודדת? מתי הזיכרון של שולמית עולה?

"היא עולה כל הזמן, אבל אנחנו לא מאוד מדברים על זה. אנחנו משפחה של Stiff Upper Lip. אסור לבכות, מחזיקים פאסון. באים להלוויה עם חליפה ועניבה".

לא מזילים דמעה?

"ועוד איך כן, אבל רק כשלא רואים".

איך הגיבו הבנות כשאמרת להן שאבא והחברה הטובה של אמא זה עשרות שנים הפכו לבני זוג?

"הן אמרו 'אנחנו כבר יודעות'. החופה שעשינו היתה רק בנוכחות הבנות שלי. שלי גרושה, אין לה ילדים, אבל היום יש לה ארבעה נכדים, הילדים של הבנות שלי. היא שפוטה שלהם".

ואיך הבנות מסתדרות איתה?

"הן תמיד אהבו אותה בתור חברה של אמא שלהן. היא לא דמות אם, אבל היא בהחלט היועצת הנאמנה שלהן בתור אשה בוגרת".

קניון G צמרת של גזית גלוב. “אומרים שהמסחר המקוון הרג את הקניונים. אני מציע לדחות את הקינות"

קניון G בוורשה. הקניונים במזרח אירופה לא הניבו את התשואה המצופה

קניון G בסאו פאולו. “אנחנו נערכים להנפקה בברזיל. זה יקרה מתישהו ברבעון השני". צילומים: תומי הרפז

"כשבא משבר כזה, רק דבר אחד חשוב: 'קאש'"

הדעיכה של גזית גלוב והמכות שניחתו עליה התרחשו במשך השנים האחרונות, בכמה חזיתות, לעתים במקביל. בסוף 2016 גזית גלוב נפרדה מרוב הנכסים שלה בארצות הברית, כאשר החברה־הבת אקוויטי 1 מוזגה לתוך המתחרה ריג’נסי סנטרס. העסקה שיקפה שווי של כ־4.5 מיליארד דולר לאקוויטי 1, אבל מכאן ואילך המציאות העסקית החלה להשתבש.

ב־2018 פרש מפעילות ניהולית דורי סגל, שותפו של כצמן במשך כ־25 שנה, מאז ייסדו יחד את גזית גלוב. ההשקעות של אטריום, החברה־הבת של גזית גלוב, בקניונים במזרח אירופה לא הניבו את התשואה המצופה מהן. כמוהן גם ההשקעות של סיטיקון, שפועלת הבדינות הנורדיות בצפון אירופה. מגפת הקורונה רק החריפה את המגמה.

לאלה הצטרף ההימור של כצמן על ברזיל. מ־2008 "גזית ברזיל" צוברת נכסים במדינה, וכיום הם מהווים כ־17% מהפורטפוליו של הקבוצה. גזית ישראל, לשם השוואה, מחזיקה מרכזי מסחר תחת המותג G, שמניבים תשואה נאה אך מהווים פחות מ־10% מנכסי הקבוצה. ההימור על ברזיל התברר כצרה לא קטנה בשל היחלשות הריאל הברזילאי, שכיווצה את שווי הנכסים - בשעה שאת ההלוואות לרכישתם גייסה החברה בשקלים. וכל זה עוד לפני הפגיעה הקשה במיוחד של הקורונה בברזיל, ששיתקה את המדינה לפרקי זמן ממושכים.

בקרוב ינסה כצמן להנפיק את הפעילות של גזית גלוב בברזיל, אחרי שעסקה למכירתה התפוצצה עם פרוץ הקורונה. "שבועיים ויום אחרי החיסון השני כבר הייתי בברזיל”, הוא אומר. “אנחנו נערכים שם להנפקה וזה יקרה מתישהו ברבעון השני".

איך חברה שעיקר עסקיה הם קניונים שנסגרו לחודשים רבים בקורונה מתמודדת עם משבר בסדר גודל כזה?

"מזומן הוא המלך. אם יש לך מספיק מזומנים, תעבור את התקופה. זאת בעצם ההגנה האמיתית שיש לך. כשבא כזה משבר, רק דבר אחד חשוב: ה’קאש’. הרי בימים כאלה כמה שווה נכס? אף אחד לא יודע, כי אף אחד לא קונה ולא מוכר. לכן ההחלטה הניהולית שאתה עושה כמנהל היא להיות ערוך לשלוש שנים של קיפאון מוחלט בשווקים, שבו אי אפשר לקנות או למכור”.

למה שלוש שנים?

"הניסיון שלי לימד אותי שאחרי פרק הזמן הזה ייגמרו הזמנים הרעים. יש לזה כמובן מחיר, כי להחזיק נזילות לשלוש שנים עולה יותר מלהחזיק נזילות לשנה, אבל אתה עושה את זה כדי לא להיתקע אחרי שנה וחצי".

המשמעות של “קאש” היא אימפריה ממונפת בכל אחת מהשכבות שלה. זה נטל קשוח.

“וכמה בנק ממונף? פי 13 על כל שקל שיש לו. וכשהוא צריך לגייס פיקדונות הוא לוקח את דביר (בנדק) ומגייס. גם עסקי הנדל”ן, בהגדרה, הם ממונפים. מליסרון למשל חייבת יותר ממני”.

אבל הנכסים שלה שווים יותר, ובשנת הקורונה גייסת עוד חוב והתמנפת עוד יותר. למה לא לממש נכסים במקום זה?

"כדי לא להיות במצב שבו אני נדרש למכור נכסים במחיר לא טוב ותחת לחץ. אתה לא רוצה להימצא במצב שבו אתה נאלץ למכור כי התוכניות לגייס הון השתבשו, ואת זה אפשר לעשות אם יש לך כסף בקופה או קווי אשראי חתומים עם בנקים. אני יכול למשוך שלוש שנים לפחות ולא צריך לממש. גם חברות הדירוג חושבות כך והדירוג שלי לא השתנה".

ועדיין, יכול להיות שההימור על ברזיל היה יותר מדי מבחינת גזית גלוב?

"על ברזיל הימרתי לא פחות מאשר על ישראל, ויותר מכך הימרתי על אירופה. היתרון בלקנות נדל”ן ב־5,000 השנים האחרונות היה שהוא מהווה הגנה נגד נפילת שערי מטבעות ואינפלציה - ואני לא חושב שדווקא בקדנציה שלי זה עומד להיפסק”.

המטבע הברזילאי צולל והקורונה משתוללת.

“נכון שבנקודת הזמן הזאת הריאל נמוך אבל זו הסתכלות קצרת טווח של סוחרי יום. בסופו של דבר קניתי נכסים בעיר של 22 מיליון תושבים, עם צפיפות אוכלוסין מטורפת ואוכלוסייה שהולכת ומתעשרת במדינה שהולכת וגדלה. מעבר לזה, פיזור הנכסים שלנו עובד לטובתנו: כשפה היה סגר ולא שילמו שכר דירה, בנורווגיה ובפינלנד המשיכו לשלם. אני מאמין בתיאוריה של אריאל שרון: פעם אתה למעלה ופעם למטה, העיקר זה להישאר על הגלגל".

המתחרים עקפו אותי, ועם זה אני נרדם כל לילה. הייתי שמח לומר בהרואיות שזו לא תחרות, אבל זאת כן. אני מקבל את הביקורת עליי. אני לא אוהב אותה, אבל היא מוצדקת"

כצמן (מימין) עם דורי סגל, שותפו לייסוד גזית גלוב שפרש מניהול ב־2018. סדרה של מכות עסקיות. צילום: פז בר

"הקורונה זו מתנה לסחר באונליין, אבל הנכסים שלנו חזקים"

עוד לפני הקורונה, ברחבי העולם התרחשה “אפוקליפסת הקניונים”, ומרכזים מסחריים ננטשו יותר ויותר לטובת קניות דרך הרשת. אולי העתיד כבר לא שם?

“בבית המשפט של דעת הקהל, כולל זה של אנליסטים בני 25 שמעולם לא עשו עסק, הוחלט שאנשים לעולם לא יקנו בחנויות פיזיות אלא רק בהקלקות. לשמחתי ולצערי אני מספיק זקן כדי לדעת שהאמת קצת שונה ואני מציע לכולם לדחות את הקינות. בכל העולם כותבים על מות הקניונים, אבל המסחר המקוון לא פתר את בעיית המייל האחרון של הקרבה לבתים. הוא יחזק נכסים במיקומי מפתח כמו שלנו, כי הוא צריך אותם בתור נקודת ההפצה שלו.

“ואת זה אני אומר אחרי שהקורונה עשתה כל מה שאנשי המסחר באונליין היו חולמים לבקש מפיית משאלות: שיסגרו את כל החנויות הפיזיות ושיחזיקו את כל האנשים בבית. בזכות הקורונה המסחר המקוון הגיע להיקף של 16% מהשוק, לעומת 84% בחנויות. ו־4% מאלה שמכרו דרך הרשת מתים שתחזרי לחנות, כי הם הפסידו כסף בארגזים במסחר מקוון שעשו בלית ברירה. זמני הקורונה דווקא הוכיחו את החוזקה של הנכסים שלנו, ו־60% מהם היו פתוחים כי הם מוכרים דברים חיוניים. כך שהתשובה העיקרית שלי לגבי התחרות היא שכדורגל משחקים 90 דקות, ועדיין לא שמענו את שריקת הסיום”.

איפה הפרדיגמות שלך בכל זאת השתנו?

“ב־2015 היו לנו 500 מרכזים מסחריים, היום קצת יותר מ־100. ב־2015 נכס היה שווה בממוצע פחות מ־22 מיליון דולר, היום הוא שווה בממוצע 100 מיליון דולר. באטריום למשל היו 150 נכסים בשווי של קרוב ל־3 מיליארד יורו, והיום יש לנו רק 26 נכסים אבל בערך באותו שווי. ויתרתי על נכסים קטנים ואני מחזיק רק גדולים מאוד, שמחוברים לתחבורה ציבורית ויש בהם שימושים מעורבים”.

זו התכווצות דרמטית.

“זה חלק מאסטרטגיה שקובעת שצריך לצאת מכל הערים הקטנות ומכל השווקים המשניים, ולהתמקד באזורים אורבניים צפופי אוכלוסייה עם רמה סוציואקונומית גבוהה. בעולם יש הבנה שקיים צורך לצופף מגורים. פעם נלחמת עם העירייה כדי לבנות עוד מטר, והיום אתה צריך להילחם איתה כדי לא לבנות את המטר האחרון שהם רוצים שתבנה. זה משחק לטובתנו כי אתה יוצר כך קרקע יש מאין.

“יש לנו, למשל, את G סיטי בראשון לציון, נכס שיושב על 80 אלף מ”ר, והעירייה רוצה לבנות עליו 500 אלף מטר. כך זה קורה פעם אחר פעם בנכסים שלנו באזורי צפיפות. עיריית סטוקהולם פנתה אלינו שנרחיב מבנה לפי 3 ונבנה שם מגורים, משרדים ומלון, כי הם רוצים להפוך את המקום לדאון טאון נוסף. זו תופעה שצוברת תאוצה: נכסים עם תוכניות להגדלה, הרחבה או הוספת שימושים - ולנו יש במקרה כזה אפס עלויות קרקע”.

אני תומך במס עיזבון על הון עתק. הבנות שלי לא ימותו מרעב אם יהיה להן 20% פחות. המשמעות של המס היא רק שפחות עושר עובר לידיים של אנשים שלא עבדו בשבילו"

נתן חץ וליאורה עופר. “המתחרים שלי נהנו מהתפתחות הכלכלה הישראלית. אני לא הייתי מספיק פעיל פה". צילומים: עמית שעל , ורדי כהנא

"אם אני עבדתי והצלחתי, למה כל זה מגיע לבתי?"

כצמן הוא דור ראשון לעסקים במשפחתו. אביו, שהגיע מבלרוס, עבד בהסתדרות. אמו, ילידת רוסיה, היתה עקרת בית. בתו הבכורה (34) היא פסיכולוגית שחיה בקונטיקט. בתו האמצעית (30) היא מהנדסת בוגרת MIT שחיה במיאמי. בתו הצעירה (28) סיימה לימודי תקשורת ומחשבים וחיה בישראל.

בנוגע להון שיעביר לבנותיו אחריו הוא כבר התבטא והביע תמיכה במס ירושה. כיום הוא מצהיר שמס רכוש עשוי להיות אפילו אפקטיבי יותר.

“בעיקרון אני לא חושב שצריך להעלות מסים אלא להגדיל פריון. על הגירעון צריך לכסות בראש ובראשונה באמצעות צמיחה והגדלת התוצר. אבל מבין כל המסים הלא צודקים, מס עיזבון הוא פחות לא צודק, כי המשמעות שלו בסך הכל היא פחות עושר שעובר לידיים של אנשים שלא עבדו בשבילו. אם אני עבדתי והצלחתי, למה לבת שלי מגיע את כל זה?”.

לא הרבה אנשים עשירים מתבטאים כך.

“ברמת המקרו, הבעיה החברתית הכי קשה היא חוסר השוויון. המצוקה תוביל לכך שתהיי עשירה אבל לא תוכלי לצאת מהבית וליהנות מהכסף שלך. העשירים יהפכו לאסירים”.

כי ברחובות תתפשט שנאת עשירים?

“יותר בגלל המצוקה. חשוב להיזהר מאי־שוויון כלכלי גדול מדי”.

ומס עיזבון הוא התשובה לכך?

“אנשים מעדיפים לתת את הכסף ב’יד חמה’, וזו הברירה שמעמיד בפניהם מס עיזבון. זה דוחף אותך לקדם מטרות בעודך בחיים, במקום להעביר את הכסף ליורשים שלך.

“השיטה בישראל, שבה אין מס עיזבון וגם לא גובים מס רכוש, היא עיוות נוסף במערכת המיסוי, שנותן עוד יתרון לבעלי הון. לכן אני חושב שבישראל צריך להיות מונהג מס רכוש”.

באיזה אופן?

“בארצות הברית אני משלם 1.5% משווי הנכס שלי כל שנה. בכל העולם כמעט מונהג מס רכוש, והתקבולים ממנו משמשים להפחתת מסים אחרים, כמו מע”מ שהוא מס רגרסיבי. בישראל לעומת זאת, הארנונה על דירות, שהיא המקבילה הכי קרובה, היא בקושי 0.1% לשנה. אני מוכן לשלם לחולדאי יותר. גם אם פוטרים ממס את מיליון השקלים הראשונים על דירה, מס רכוש יניב כ־14 מיליארד שקל בשנה”.

ובנוגע למס עיזבון, אתה תומך בהטלתו רק על הון עתק?

“כן. אין סיבה שאדם שיש לו עסק קטן או דירה ישלם מס עזבון, אבל הבנות שלי לעומת זאת לא ימותו מרעב אם יהיה להן 20% פחות. ועדיין, זה קשקוש לטעון שבמס העזבון טמון רווח גדול למדינה. המספרים הגדולים נמצאים במס רכוש. היה אפשר כך להוריד מע”מ משמעותית ולהוזיל את יוקר המחיה בצורה דרמטית. כמובן שאם זה ילך לתמיכה בעוד בחורי ישיבה זה נורא ואיום, הכוונה היא להקל את הנטל על שכבות הביניים כי בסוף הן המנוע הכלכלי הגדול”.

בגיל 71 יש לך עדיין את הכוח למלחמת העצבים היומיומית?

"אני נהנה מכל רגע, לא יכול לעשות משהו אחר. מה עוד אני יכול לעשות בגילי? 10% מהעבודה הם ניג’וס, אבל 90% אני אוהב, ואמשיך עד שלא איהנה מזה יותר. גזית גלוב היא חברה ציבורית, זה לא עסק שהניהול בו עובר בירושה".