רק עץ. גלשני העץ טיפה יותר כבדים וזה עוזר לבנות מהירות. לכן מגע הגלשן בגל טוב יותר, כמו גם חיתוך המים. רק מי שהיה על גלשן כזה יבין. אפילו הרעש שלו נשמע אחרת. חוץ מזה, כל גלשני הקלקר הם בעצם אותו גלשן, אבל בעץ כל גלשן הוא אחר לגמרי.

מכיוון שכל מה שאני בונה הוא בהתאמה אישית, אני מתחיל בנתוני הלקוח וצרכיו: כמה הוא שוקל? האם הוא גולש בגלים גבוהים, בינוניים או נמוכים? מה רמת הניסיון שלו?

מי שגולש בגלים גבוהים לרוב יקבל גלשן מסוג "פינטייל", שהקצה שלו מחודד, ולגלים בינוניים ונמוכים אני מתאים גלשן מסוג "סקווש", שהזנב שלו קטום. הסיבה לכך היא שזנב קטום מאפשר לעשות סיבובים יותר חדים ומהירים בגלים הנמוכים לעומת זנב מחודד, שמתחפר יותר בתוך המים.
אם אתה רוצה ליצור גלשן סאפ לאדם כבד־משקל, אתה יכול להגדיל את רוחב או עובי הסאפ, או לשנות את הרוקר (מידת השיפוע כלפי מעלה של שולי הגלשן) — ככל שהרוקר גדול יותר, הגלשן יכול לשאת משקל גדול יותר באותו הנפח.
כל זה כמובן משתלב באופי הגלישה. אם אתה בעניין של סגנונות גלישה כמו "רייס" שמקובל בתחרויות, או "טורינג" שמיועד לחתירה למרחקים ארוכים, אני לא אכין לך רוקר רציני, משום שככל שהרוקר גדול יותר, הסאפ איטי יותר. מי שרק רוצה לתפוס קצת גלים קרוב, יקבל גלשן קטן יותר, אבל עם שיפוע משמעותי, שמאפשר יותר יציבות.
אלמנט חשוב נוסף הוא צורת הרייל — דופן הגלשן, שמחזיקה אותך על המים. ככל שה"רייל" מעוגל פחות, האחיזה שלו במים טובה פחות, ולכן אפשר לעשות יותר טריקים וסיבובים בגלשן.

בהבדל אחד משמעותי — גלשן עץ חזק פי ארבעה מגלשן מקביל מפיברגלאס, למשל. ממש נדיר שגלשן מעץ יישבר.

מעל לעץ יש שכבת מגן עשויה יריעת פיברגלאס שקופה, שטבולה בחומר אפוקסי. מעליה אני מורח גם שכבת לכה, שמגינה על הציפוי מקרינה אולטרה־סגולה ומחזקת את העמידות שלו מפני פגיעות ושריטות.

בדרך כלל בפאולוניה לגוף הגלשן, ובארז לעיטורים. שניהם קלים מאוד ולכן מתאימים לכלי שיט. אם מבקשים גוונים מסוימים, אני משלב סוגי עץ אחרים, כי את העץ עצמו אני לא נוהג לצבוע. הקטע היפה בגלשנים הוא הכבוד שהם עושים לחומר הגלם הטבעי.

לא, אני בונה גם סירות קיאק וקאנו, סירות מפרש ומנוע קטנות וסירות לחתירה. אבל יוצא לי לעשות רק פרויקט אחד בשנה שהוא לא גלשן.

הבסיס של כל עבודת נגרות "רגילה" — כיסא, שולחן או מיטה, למשל — הוא זוויות של 90 מעלות. אבל גלשן הוא כלי של קימורים, וזוויות יש רק בזנב, שבו ישנן כל הזוויות, חוץ מ־90 מעלות. ולכן זו לא נגרות אוטומטית. יש הרבה עבודת הקצעה והמון עבודה בידיים. אתה כל הזמן צריך להרגיש את העץ. אין דרך לקצר פינות וחייבים להיות קצת פדנטים.

גלשן עץ

"הבסיס של כל עבודת נגרות 'רגילה' — כיסא או שולחן, למשל — הוא זוויות של 90 מעלות. אבל גלשן הוא כלי של קימורים, וזוויות יש רק בזנב, שבו ישנן כל הזוויות, חוץ מ־90 מעלות. ולכן הגלשנים מצריכים המון עבודה בידיים, כל הזמן צריך להרגיש את העץ. אין דרך לקצר פינות"

יכול להיות שזה קשור לעברי כאיש מחשבים ומהנדס. יש לי תואר במתמטיקה ומדעי המחשב, עבדתי עשור במחלקת המחקר של IBM וגם היה לי סטארט־אפ שעסק בפיתוח פתרונות במחשוב ענן. לכתוב קוד זה קצת כמו להקציע עץ, רק פחות כיף. ואני בן אדם טוטאלי מאוד. כשיש לי בעיה, אם היא בקוד או בעץ, קשה לי ללכת לישון עד שאני פותר אותה.

בניגוד להייטק, העבודה בעץ מעניקה לי תרפיה וסיפוק. קוד הוא משהו וירטואלי, וזה לא משנה אם הוא יהיה הכי טוב בעולם, אתה לא יכול לחוש אותו. בעץ אני עובד עם כל החושים והרבה עם הרגש. גם פה היתה לי התפתחות. בהתחלה הסתכלתי על סירות במובן הנדסי נטו: כל הסיבים היו חייבים להיות פרפקט, ואסור שיהיו עיניים בעץ, כדי שיהיה הכי חזק. עם הזמן הבנתי שאפילו שהעיניים בעץ מחלישות אותו, הן מוסיפות לו חן, ועדיין הגלשן יהיה חזק הרבה יותר מגלשן רגיל. נפתחתי מאוד לצד האסתטי.

השתעממתי מלהיות מתכנת. לפני כ־20 שנה רציתי לבנות רצפת דק לבית שלי. הסתכלתי באינטרנט איך בונים דק, בניתי אותו בעצמי ונהניתי מאוד. אחר כך במקרה ראיתי שיש באנגליה קורס לבניית סירות מעץ. ובתור שייט מגיל צעיר מאוד, זה הדליק אותי. אז נסעתי לשם והתאהבתי. למדתי שם שבועיים, רק טעימה מהמקצוע, ובמשך קרוב ל־15 שנה זה נשאר רק תחביב שבעיקר סיפק לי מפלט מהיומיום. הייתי עושה כל פעם גיחה קצרה למקום אחר בעולם: ארצות הברית, אנגליה ודרום אפריקה, שם למדתי איך בונים גלשנים. בכל פעם למדתי טכניקה קצת אחרת. עשיתי גם קורס נגרות כללית בארץ כדי להבין את התחום.

די מוקדם בקריירת ההייטק שלי היה לי ברור שלא אמשיך בה לנצח. אבל זה כלוב זהב, שביליתי בו כמעט 20 שנה. רק כשאמא שלי מתה, בגיל צעיר יחסית, לפני כשמונה שנים, הבנתי שאסור לי לדחות יותר את החלומות שלי. אז שכרתי סדנה ברמות מנשה בתקווה להפוך את התחביב למקצוע.
בהתחלה לא הלך לי כל כך טוב כי בארץ האוריינטציה היא עכשיו־עכשיו־עכשיו, כסף־כסף־כסף, ואני לא אוהב את זה.
בשלב מסוים נסעתי לבקר את אחי, שגר במיורקה, אי ספרדי שהוא מרכז שיט חשוב באירופה, וחשבתי לעצמי ששם העסק הזה יכול להצליח. זה המקום הכי רגוע בספרד. והייתי צריך את שינוי ההילוך הזה, את הלך המחשבה האחר הזה, כדי לעשות את השינוי בחיים שלי.
אחרי קצת יותר משלוש שנים, כשאשתי והילדים לחצו, חזרנו לארץ. פה אני כבר מתמקד פחות ביצירה עצמית ויותר בלימוד המקצוע ובקורסים. זה יותר מתאים לארץ, כי פה אנשים לא יוציאו אלפי שקלים על גלשן, אבל כן יוציאו סכום כזה על קורס שבו גם יבנו לעצמם אחד. והאמת שאני ממש אוהב את זה.

האהבה לים התחילה עוד מאבא שלי, שהיה ימאי בצי הסוחר, וכשנולדתי הוא פרש כדי להיות יותר אבא, וכפשרה קרא לי "גל". השם הכתיב לי סוג של גורל, וספגתי בבית את אהבת הים. תמיד הייתי על סירות, על מפרשיות ומאוחר יותר גם עבדתי כסקיפר על יאכטות. גם הייתי בקורס חובלים, אבל פרשתי כי זה קצת הוציא לי את החשק מהים וגם הבנתי בשלב מסוים שאתה הרבה יותר מחובר לים כשאתה על גלשן או סירה קטנה מאשר על יאכטה או ספינה.
הים זה החיים שלי, מאז שאני זוכר את עצמי. עוד כשהייתי ילד היו לי שני חלומות: להיות סופר ולבנות סירות. אז לפחות חלום אחד הגשמתי.