צילום: יונתן בלום

ברוך שרמן

סקסופון, בן 74, פנסיונר, הרצליה

"נשארתי לבד, והיה לי חלום"

"תמיד אהבתי מוזיקה, ותמיד היתה לי שמיעה טובה. אבל הייתי בן להורים ניצולי שואה, וכשאמרתי לאבא בגיל 10 שאני רוצה לנגן בחצוצרה, הוא ענה לי ביידיש: 'ברוך, אני מבקש: כשאני בא הביתה אני צריך שיהיה שקט. אני לא רוצה לשמוע בבית הפצצות'. הייתי ילד טוב, עשיתי מה שאמרו. ככה עברו השנים, התחתנתי, היתה לי קונדיטוריה באבן גבירול בתל אביב, עידית, עבדתי כל יום מ־5 בבוקר עד 9 בלילה, ובשבת, כשהקונדיטוריה היתה סגורה, כבר הכנתי דברים ליום ראשון. שיחקתי כדורסל, אחר כך שיחקתי טניס, אני עדיין משחק, כל יום ב־7 בבוקר.

"אבל בינתיים הילדים עזבו את הבית, אשתי נפטרה ונשארתי לבד. יום אחד במועדון הטניס פגשתי את אסף גינצבורג מחנות המוזיקה גינצבורג ואמרתי לו: 'יש לי בקשה, שאלה, חלום. אני רוצה ללמוד לנגן בסקסופון'. הוא אמר לי: 'אני אביא לך סקסופון חדש ואסדר לך מורה'. הייתי בן 69, ומאז אני מנגן. אחרי שלושה חודשים אמרתי 'אני רוצה סקסופון משלי', ואחרי שנה: 'אני רוצה את הסקסופון הכי טוב שיש', קניתי סקסופונים ב־35 אלף שקל".

למה סקסופון?

"בילדות רציתי חצוצרה אבל היום סקסופון נשמע לי יותר סקסי. כשאני שומע סקסופוניסטים טובים — הלב נקרע. אני מנגן מוזיקה קלאסית — סימפוניה של שוברט, הבולרו של ראוול — וגם יותר קלה, למשל שארל אזנבור. אני מנגן בשני סקסופונים, טנור ואלט, והרבה שעות ביום: בבוקר מ־10:30 עד 13:00, אחר הצהריים מ־16:00 עד  21:00, ועוד שיעור פרטי פעם בשבוע, ואנסמבל של כמה נגנים עם מורה פעם בשבוע".

קשה להתחיל ללמוד לנגן בגיל מבוגר?

"בחיים לא ידעתי לקרוא תווים, וזה לא פשוט עם כל הנקודות והפסיקים האלה, זה נראה לי בהתחלה כמו כתב חרטומים. אבל כשאתה לומד, זה כמו לקרוא ספר. ואז לומדים מקצבים, שלושה רבעים, רבע, 16, 36 — זה אינסופי. זה נהיה יותר קשה ככל שלומדים יותר, כי המוזיקה נהיית מורכבת יותר. והכל חייב להיות פונקט, מדויק, אין ליד או בערך. אבל זה גורם למוח לעבוד. תמיד הייתי פותר איזה תשבץ או תשחץ, שהמוח לא יסתייד. וכשאתה אוהב לנגן, ונכנס לזה רגשית — זה ממלא אותך. זה לא כמו ילד שמכריחים אותו ללמוד לנגן, ולפעמים זה נשאר רק טכני".

מה יהיה התחביב הבא?

"לפני חודשיים התעורר לי רעיון שאני רוצה לדוג דגים. גם זה יבוא".

צילום: עמית שעל

שני אריה

כינור, בת 33, מנהלת מוצר, תל אביב

"פתאום שאלתי את עצמי מה אני באמת רוצה לעשות, והבנתי שאני רוצה לנגן"

"בקורונה, בלי הסחות הדעת של שעות במשרד ושעות מחוץ לבית, פתאום התפנה לי זמן לחשוב, לשאול את עצמי מה בא לי לעשות עם הזמן הפנוי שיש לי, מה אני באמת רוצה לעשות. זו שאלה כביכול פשוטה, אבל להרבה מאוד אנשים יהיה קשה לענות עליה. ואני הבנתי שאני רוצה לנגן. כילדה ניסיתי כל מיני כלים אבל הרגשתי שהם לא התאימו לי, וכשמתבגרים מתעורר איזה צורך להבעה עצמית, למימוש פוטנציאל, וגם להוסיף איזה עניין, עומק ואתגר לחיים. יש גם בשלות מנטלית, כי הנגינה דורשת מאמץ, אימון יומיומי, וכמובן הרבה הנאה, תחושה של סיפוק".

למה כינור?

"התלבטתי באיזה כלי לבחור, התייעצתי עם אנשי הקונסרבטוריון, ואמרו לי: 'חשבי איזה כלי את הכי אוהבת לשמוע', שאלה הכי אינסטינקטיבית, ועניתי כינור. הוא מעורר אצלי משהו, איזה רגש, ויכולתי לדמיין את עצמי מנגנת בו. נגיד, סקסופון, טרומבון או חצוצרה... בפנים לא הרגשתי שהם מתאימים לי, וגם לא מתאימים ליד שלי, יש אלמנט של גודל ונוחות.

"אז בחרתי בכינור, והתחלתי לפני חודשיים ללמוד עם מורה בקונסרבטוריון בתל אביב, זה נוח מאוד. יש לי שני שיעורים בשבוע, ומעבר לזה אני מתאמנת שעה וחצי בכל יום בכינור שכור. בעוד חודשיים אני מקווה לקנות אחד משלי. אני מתמסרת לזה — לתהליך, לשיטה של המורה ולסגנון שלו, לעולם חדש של מוזיקה קלאסית שנפתח לי".

צילום: יונתן בלום

חנן נופר

תופים, בן 55, עובד באגף העסקי של בנק הפועלים, מודיעין

"ביום אני בנקאי, אבל הראש שלי חושב על התיפוף כל הזמן"

"מאז שאני ילד אני חי קצב. הייתי מתופף על קופסאות, עם הפה, על ההגה. שיגעתי את כולם עם זה. ואז, לפני שמונה שנים, הלכתי לאסוף את הבן שלי מחברה, והוא ביקש שאכנס לראות מערכת תופים אלקטרונית. זה נראה לי כמו צעצוע, אבל ניסיתי, שמתי אוזניות והבנתי שאפשר לנגן בזה. קניתי לעצמי תופים אלקטרוניים משוכללים, כאלה שאפשר להתאמן עליהם בלי להפריע לאחרים, והתחלתי ללמוד. מאז קניתי גם תופים אמיתיים, שנמצאים בחדר חזרות שבו אני מנגן עם להקה שהקמתי. אני ממשיך עם השיעורים הפרטיים, מתאמן בבית, מתאמן עם הלהקה, מופיע. אני בנקאי ביום ומתופף בלילה, אבל גם במשך היום אני חושב על זה כל הזמן".

תן דוגמה.

"כשאני מטייל עם הכלבה אני סופר בראש מקצבים של שירים, כשאני שומע שיר אני מפענח מה קורה שם, ובאופן כללי אני כל הזמן שר משהו או מתופף משהו, מאמן את הידיים, יש לי מקלות תופים באוטו קבוע".

יש תחושה של החמצה על כל השנים שבהן לא ניגנת?

"להפך, אני חושב במונחים של 'איזה מזל שזה קרה עכשיו'. כי זה כזה דבר חשוב. יש לא מעט אנשים מבוגרים שמתחילים לקחת שיעורים, ולמי שאוהב מוזיקה זה משהו מאוד ממלא. זה עולם ומלואו — ללמוד, להתאמן, לראות ביוטיוב אנשים מנגנים. זה ממלא גם בענווה, אתה יודע שגם אם יהיו לך עוד 100 שנה להתאמן לא תגיע לרמה של אנשים עם כישרונות גדולים ושהתחילו בילדות. אבל אפשר ללכת בכיוון, וכל הזמן יש תחושה של התקדמות".

עד כמה קשה להתחיל משהו חדש בגילך?

"אין ספק שלילדים קל יותר להגיע מהר למיומנויות גבוהות, אבל להבין מוזיקה זה כבר משהו ברגש, בניסיון, זה לא טכני. אנשים מבוגרים מגיעים לזה לא כי ההורים רשמו אותם לאורגנית או חליל, אלא כי זה מה שהם רוצים, ועם בשלות".

צילום: שלו שלום

נילי רונן לוי

נבל, בת 53, פסיכותרפיסטית ומלווה רוחנית, ירושלים

"אני תוהה איך הגעתי לזה רק עכשיו, אבל איזה יופי שהגעתי לזה"

"בבית ממוצא רוסי חייבים חינוך מוזיקלי, אז בגיל 9 ניגנתי שנתיים בפנסתר, וזהו. לפני שלוש שנים, בפסח, חיכינו שיתפנה לנו שולחן במסעדה בראש פינה. בזמן ההמתנה נכנסתי למקום סמוך, והיה שם סטודיו לבניית נבל שנקרא 'שירת העץ'. לא ידעתי כלום על נבלים אבל לא יכולתי לזוז משם. הייתי מוקסמת, והתחלתי ללמוד.

"בהתחלה שכרתי נבל קטן, כי לא ידעתי אם ההתלהבות שלי תתפוגג, וכשראיתי שזה רציני בינינו קניתי נבל קלטי גדול. יש לי שיעור פעם בשבוע, ואני משתדלת להתאמן בכל יום חצי שעה־שעה. המורה אמרה שצריך להתאמן שלוש שעות ביום במשך עשר שנים כדי להגיד שאני מוזיקאית, אז יש לי עוד דרך... בינתיים אני מנגנת לכל מי שמתארח אצלנו, וכל מי ששומע אומר: 'זה כל כך מתאים לך'. את הנבל אימצתי גם ככלי לליווי רוחני: אני מתנדבת במחלקת ילדים בהדסה עין כרם, ויש שם כמה נבלים קטנים שניתנו כתרומה.

"זה מאמץ, זה לא פשוט, אבל יש לי רומן אמיתי עם הכלי הזה, אני נרגעת איתו. כל הזמן אני שואלת את עצמי איך הגעתי לזה רק עכשיו. ומצד אחר — איזה יופי שהגעתי לזה עכשיו. זה כלי עדין, האימונים לא מפריעים לשכנים אז אני יכולה לנגן מתי שאני רוצה, והוא מוסיף איכות מיוחדת לחיים".

צילום: אוראל כהן

דויד וילה

פסנתר, בן 50, איש הייטק, תל אביב  

"בן אחד לומד גיטרה, השני כינור, וחשבתי: למה אני לא? נעשה טריו"

"גדלתי באיטליה, שמעתי מוזיקה מגיל אפס, ואני אוהב מאוד מוזיקה, שומע הרבה, רוק וקלאסי, קול המוזיקה. אבל אף פעם לא היתה לי הזדמנות ללמוד, לא שלחו אותי ללמוד. השנים עוברות, אוניברסיטה, חברים, חברות. ואז לפני שנתיים הבן הקטן שלנו (כיום בן 10) ראה ברחוב כנר ואמר: 'אני רוצה ללמוד'. אמרנו מצוין, ורשמנו אותו לקונסרבטוריון. אחיו (12) לומד גיטרה, ואני חשבתי: למה אני לא? נוכל לעשות טריו ליום הולדת של אמא שלהם. עד יום ההולדת הבא שלה אני מקווה שנצליח".

למה פסנתר?

"שאלתי את המורה של הבן שלי בקונסרבטוריון איך אפשר ללמוד שם. אני עובד, פנוי רק בערב, והפסנתר הסתדר. אבל גם רציתי פסנתר, כי הוא כלי מאוד אלגנטי. תמיד הסתכלתי בהתפעלות על מי שמנגן, תמיד אהבתי את באך ושופן, ויש לי ידיים גדולות. גם המורה אמרה: 'הידיים שלך ממש גדולות, תוכל לקחת אוקטבה בקלות'".

איך הולך?

"אני לומד רק חודשיים, והיה סגר, ויש לי שיעור רק פעם בשבוע. ללמוד תווים זה קשה, כמו שללמוד עברית היה לי קשה, אבל יש רצון ויש סקרנות, זה מקל. בהתחלה הכל כמו מטריקס, אתה מתחיל בלי לדעת איפה דו, איפה רה, איפה סול. אבל לומדים. זה כמו נס. כל שבוע אני מחכה ליום ראשון בשש וחצי בערב".

בכלל יש לך פסנתר?

"עוד לא... אני מחפש לקנות יד שנייה".

לא מוזר להתחיל מאוחר?

"הכל אני עושה מאוחר. עליתי לארץ בגיל 37, ילד ראשון נולד לי בגיל 38, רק אחרי שהוא נולד התחתנו. אז גם הפסנתר בא באיחור, אבל תמיד רציתי. כל השנים הייתי עסוק בלימודים, תיכון, אוניברסיטה, למדתי גם קרטה, לא היה לי זמן פנוי. וכשאתה צעיר אתה לא רואה איך להשקיע זמן בפסנתר יעזור לך בחיים. היום אני מבין. אפילו הפסקתי עם הקרטה, שאני עושה מגיל 8, כדי ללמוד פסנתר".

צילום: יונתן בלום

אפרת שלח ישורון

קונטרבס, בת 55, יועצת מחשוב עצמאית, מודיעין

"אם עובר יום בלי לנגן, רע לי"

"פתאום באוגוסט האחרון אמרתי: 'וואו, בא לי לנסות קונטרבס'. אחרי שלושה חודשים כבר קניתי כלי, ועכשיו כל מה שמעניין אותי זה לנגן".

באמצע החיים, קונטרבס?

"כן. זו גם הקורונה — אני יותר בבית, חשבתי מה אני באמת רוצה לעשות בלי כל הרעש מסביב, וגם נדלקתי פתאום מהצלילים הנמוכים, בזכות הסקסופון בריטון".

רגע, יש גם סקסופון?

"למדתי סקסופון בילדות, הפסקתי בתיכון, עברתי ללמוד מחשבים, ממר"ם, תואר ראשון ושני, עבדתי כמו משוגעת, הייתי סמנכ"ל בכל מיני חברות. כשהבת שלי היתה בת 8 היא למדה גיטרה, הייתי מסיעה אותה לבית ספר למוזיקה במודיעין, ואמרתי לעצמי — אם אני ממילא מחכה פה, אולי אלמד גם. הורדתי את הסקסופון מהבוידעם והתחלתי לקחת שיעורים. מהר מאוד לא הבנתי איך הצלחתי לנשום 30 שנה בלי לנגן. אם עובר יום בלי לנגן, רע לי. אני לא יודעת איך דיכאתי את הצורך, את התשוקה הזאת. החיים דחפו אותי רחוק מזה ונתתי לזה לקרות, עבודה, ילדים. אבל חזרתי. אפילו הצטרפתי לכל מיני הרכבים, עם אחרים שהתחילו לנגן בגיל מבוגר, כי אין לזה גיל. אז בסקסופון אני מנגנת כבר שמונה שנים, בהתחלה רק אלט, ובדיוק לפני שנה, לפני הסגר הראשון, קניתי גם בריטון. בסך הכל אני מנגנת כשבע שעות בשבוע. זה גם עולה המון כסף, כי לקחתי את זה לאקסטרים, שיעורים בכמה כלים והרכבים, אבל כל תחביב עולה כסף".

קונטרבס נראה כלי לא פשוט.

"הוא כלי פיזי מאוד, ושונה מאוד מכלי נשיפה שאני רגילה לנגן בהם. כל ההעמדה, ההפעלה של הגוף — המון דברים אחרים לגמרי".

עד כמה קשה ללמוד לנגן בגיל מבוגר?

"זה סטייט אוף מיינד. אני באתי במנטליות של 'אין לי קונצרט בקרנגי הול, אני פה כי כיף לי'. המורה אולי בגיל של הבן שלי, אבל אני באתי ללמוד ממנו. כשאתה בא מסביבה שבה אתה יודע הכל אתה צריך לדעת להגיד: 'פה אני לא יודע, אני מקשיב'. אני תלמידה, באה עם מחברת, רושמת הכל, מכינה שאלות. וכן, יש גם רגעים של תסכול, כשאת מנסה וזה לא מצליח, כשאת שומעת שאת לא קרובה לאיך שנשמע נגן מקצועי. אבל אני לא רצה לשום מקום, וכאדם מבוגר יש לך גם מיומנויות של השקעה, למידה והתמודדות עם תסכול שאין לילדים, והכל יותר רגוע. במיוחד בקונטרבס, שם ההתקדמות היא בבייבי סטפס מטורפים, צריך המון אורך רוח.

"ובעיקר, זה מגניב. להיחשף לדברים שלא מכירים ולא היה סיכוי שאגיע אליהם לבד, מוזיקה אתיופית למשל, והעובדה שכל הזמן יש משהו חדש ללמוד. אני יודעת שגם כשאני אהיה בדיור מוגן לא ישעמם לי".

צילום: חיים בן מובחר

שמואל בן מובחר

קמנצ'ה, בן 64, יזם בתחום הרפואי, פדואל

"הניגון לוקח אותי אל המקום שבו נגמרות המילים"

"כילד רציתי לנגן באקורדיון, אבל הכריחו אותי להתחיל מחלילית. אחרי שנתיים פרשתי, לא הגעתי לאקורדיון. וטוב שכך, כי אם הייתי מנגן באקורדיון הייתי נוטש את המוזיקה לצמיתות. במקום זה, הרצון הפנימי לנגן נשאר. בהמשך במקום אקורדיון רציתי אבוב, אבל הייתי אז קיבוצניק בטירת צבי, לא היה איך ללמוד אבוב, והחלום לא הוגשם. לפני שלוש שנים הבן שלי הראה לי ביוטיוב ביצוע לפיוט שנקרא 'אל אליהו', ניגנו שם בקמנצ'ה, ומיד אמרתי: אני רוצה לנגן בזה".

למה?

"אין לי הסבר. זה היה משהו פנימי, הרגשה שאני רוצה לנגן בכלי הזה. הרצון במוזיקה, שהיה קיים כל השנים וחיכה בשקט, יצא החוצה כמו גדול, וזה קרה. מיד נסענו לקנות לי כלי, מתנה ליום ההולדת שלי, אצל מישהו בירושלים, בנחלאות. בחרתי כלי בלי פוליטורה ולכה, נקי, מעץ אגוז מלא. המראה תפס אותי, ואחר כך גם הבנתי שיש לו צליל מדהים. אבל הוא כלי קשה, האצבוע משתנה. צריך התמדה ורצון חזק כדי ללמוד. המורה שלי לא חשב שאחזיק מעמד יותר משניים־שלושה שיעורים, אבל אני מנגן מאז, כבר אצל מורה אחרת, אפילו ניגנתי בחתונה של חברים, ניגון של הבעל שם טוב".

עכשיו תסביר מה זה בכלל קמנצ'ה.

"זה כלי שמוצאו כנראה מבית המקדש, גיליתי את זה רק בדיעבד. מירושלים הוא כנראה גלה לאזור של פרס ולאזורים שכיום שייכים לאזרבייג'ן וטורקיה, התנחל שם וחזר בחזרה לארץ. זה כלי קשת, שאפשר לנגן בו בישיבה, כשהוא מונח זקוף על הירך, או בעמידה, כשהוא ניצב על סטנד. הוא עשוי מעץ ועטוף בעור של דג, שלא יקבל טומאה".

ואיך זה לנגן בו?

"כשאני מנגן הוא פועל עליי בחזרה. הניגון לוקח אותך למקום שבו נגמרות המילים, למקומות עמוקים בלב, בנשמה, מופשטים, שאפשר להגיע אליהם בעזרת הנגינה".