חשיפה ארוכה

דיאנה בחור ניר

צילום*: אדוארד קפרוב

חשיפה ארוכה

//

דיאנה בחור ניר

//

צילום*: אדוארד קפרוב

איל וולדמן

בן 61, מייסד מלאנוקס, שנמכרה ל־Nvidia ב־6.9 מיליארד דולר

"אנחנו מראים לחיילים את הצד השני של האסלאם, שהאסלאם הוא לא מה שקרה ב־7 באוקטובר"

סעד סעיל נודד בין יישוב הרפאים שלו שעל גבול לבנון למשפחה שפונתה, מנסה לעזור לתושבים ולחיילים, ותוהה מה יהיה הסוף

סעד סעיל ואמו בדרייה ליד בית ההורים בערב אל־עראמשה. "עד מתי מלחמות? הגלגל מסתובב ומסתובב ומסתובב. צריך מנהיג חזק שיידע לתפוס את הגלגל ולעצור אותו"

להאזנה לכתבה

מוסף כלכליסט | 01.02.24

סעד סעיל,
בן 58, סוכן נסיעות ויו"ר ועד היישוב ערב אל־עראמשה

"

בערב אל־עראמשה הזמן נעצר. איזה שגשוג היה יכול להיות פה — אוויר טוב, ירוק בעיניים, הרים וגבעות, אין מי שבא לכאן ולא מתרשם. אנחנו שבט בדואי שחי כאן המון שנים, בדואים שנדדו עד שהגיעו לכאן, חשבו שיפה פה ונשארו, לפני קום המדינה. אנחנו ביחסים טובים עם כל השכנים, הצעירים מחוברים למדינה ומשרתים בצבא, כולל קצינים בכירים, ועכשיו מלחמה".

נשארת ביישוב?

"אני נודד בין המשפחה שלי, שנמצאת אצל ההורים של אשתי בבענה, ליד כרמיאל, להורים שלי בנצרת, ליישוב שלי, שאני צריך לשמור עליו כיו"ר הוועד. אני מבקר את האנשים שנשארו, 300 מ־1,700 תושבים בערך, שכבר חזרו או מראש נשארו בבית שלהם, עם עצי הזית שלהם, ובודק איך אפשר לעזור להם, מה הצרכים שלהם. יש כל הזמן אזעקות ונפילות, יש פרות ועזים ובתים שנפגעו, יש כיתת כוננות, צוות חירום, התרעות שצריך להעביר לתושבים, מחלקים להם אוכל עד הבית, מדברים איתם, שלא ירגישו נטושים. אבל בתי הספר סגורים, הכל מת, אין חיים. כמו עיר רפאים".

איפה שאר התושבים?

"1,400 תושבים שוהים במלונות בנצרת, או ששכרו דירות במקומות אחרים בצפון. יש משפחות שהתפצלו. ואנשים לא עובדים, שכירים ועצמאים. אני למשל סוכן נסיעות, זה תחום שברירי, אני תמיד חוטף ראשון, גם בקורונה. החיים שלנו לא נורמליים כבר ארבעה חודשים, כמו של תושבים אחרים בצפון".

מה יהיה?

"אני מקווה שלא נגיע למלחמה, אני לא רוצה לחשוב על זה אפילו. במלחמות אין מנצחים, הן לא פותרות בעיות, וחבל על כל טיפת דם שנשפכת, כואב לי על כל חייל שנהרג. הפתרון נמצא סביב שולחן עגול, במשא ומתן. צריך לפתור את הבעיות בין ישראל ללבנון, אבל לא בדרך צבאית. גם אם ייצרו מחדש רצועת ביטחון, זה יהיה בעייתי בלי הסדר. אני לא מדבר על לדבר עם חזבאללה, אלא עם ארצות הברית וצרפת, שיכולות להשפיע על ממשלת לבנון. שחזבאללה יישב מצפון לנהר הליטני, ואולי ישראל תוכל להתפשר בדברים מסוימים, ונוכל לחיות בשלום. כל צד מתעקש שהוא צודק, אבל שלום עושים עם אויבים, לא עם חברים. מלחמה לא תעזור".

יש לך ארבעה ילדים, אחד מהם רגע לפני גיוס. אתה מפחד?

"הבן שלי רוצה לשרת בקרבי, צנחנים או גולני. אני לא מתערב לו, הוא יחליט, אבל אני מפחד, בטח. יש אבא שלא מפחד על הבן שלו? מגיל צעיר הוא חונך להגן על המדינה ולאהוב את האחר, לחיות עם היהודים. אבל יש קיצונים, ואני מפחד שהוא יסבול מאנשים שלא מכירים בדואים, שלא יודעים מה זה עראמשה, שאנחנו מעורבבים עם היהודים מתמיד. היום אנשים שומעים ערבית ומפחדים. לא כאן באזור, כאן כולם יודעים, אבל בתל אביב, בבאר שבע, בפתח תקווה, לא מכירים אותנו, לא יודעים שגם אצלנו יש משפחות שכולות. הייתי רוצה שכל העולם יידע שאנחנו חיים יחד, נלחמים יחד. ערבי לא יכול לזרוק יהודי לים, ויהודי לא יכול לזרוק ערבי למדבר. הייתי רוצה לראות יהודים וערבים מפגינים יחד נגד הקיצונים, שלא יגידו לנו מה לעשות".

איך היחסים שלכם עם כוחות הצבא באזור?

"החיילים מקבלים פה מים חמים, שתייה, אוכל, זעתר ולאבנה, חבל על הזמן איך אנחנו מטפלים בחיילים. יש חיילים שאמרו לי: 'עד עכשיו לא ידעתי שיש כפר כזה, אתם כאילו באתם מעולם אחר'. זה משמח אותי שחייל מבסוט ומרגיש פה בטוח, שאני מראה לו שאין הבדל בין ערבי ליהודי ומראה לו את הצד השני של האסלאם, שהאסלאם הוא לא מה שקרה ב־7 באוקטובר".

מה הרגשת ב־7 באוקטובר?

"לא סטירה בפנים — אגרוף. מה שעשה חמאס היה מעשי זוועה, זה מנוגד לאסלאם ולאנושיות בכלל. וממשלת ישראל נרדמה בשמירה; איפה היו כולם?".

איך תחת האסלאם צומחות זוועות כאלה?

"זה מתחיל מהבית, אנשים שגדלו על שנאת האחר. אנחנו גדלנו הפוך: שמור על השכנים שלך, חיה איתם בשלום. אם אני רואה יהודי שאומר 'מוות לערבים', אני אומר לעצמי: 'אולי הוא יהודי, אבל זו לא יהדות'. במשך ההיסטוריה היהודים נרצחו כי הם יהודים, הם חוו גזענות על בשרם, ויהודי שיודע את ההיסטוריה שלו חייב להילחם בגזענות ואפליה. ומה שעשו ב־7 באוקטובר, להרוג ילדים ונשים — זה מנוגד לאסלאם. באסלאם אם יש מלחמה בין צבאות אסור להרוג מבוגרים או ילדים, אסור אפילו לפגוע בעץ, ואם יש שבויים דואגים להם. זו הדת האמיתית".

מה מדאיג אותך?

"העתיד של הילדים שלי. במקום שהם יגדלו ויחיו חיים נורמליים, הם חיים מלחמה ואזעקות. וילד זה ילד. ולמה ילדים צריכים להגיע לגיל 18 ולקבל מדים ונשק? אני דואג כי אני לא רואה את הסוף. לא רואה מנהיגים אגרסיביים שיודעים להגיד 'סטופ, עד פה וזהו', שמדברים על העתיד, על הדור הבא. עד מתי מלחמות? כל שנתיים־שלוש מלחמה? הגלגל מסתובב ומסתובב ומסתובב. צריך מנהיג חזק שיידע לתפוס את הגלגל ולעצור אותו, כמו סאדאת שבא לנאום בכנסת, שעשה שלום לא בשביל עצמו, אלא למען שתי המדינות. רצחו אותו, אבל השלום בין ישראל למצרים מחזיק מעמד. גם את רבין רצחו, אבל שניהם האמינו במשהו והלכו איתו עד הסוף, חשבו על כולם ולא על עצמם. זו מנהיגות. ארדואן, למשל, הוא פוליטיקאי, לא מנהיג, פועל לפי האינטרס, לאן שהרוח נושבת. אין הרבה מנהיגים בעולם, אבל פוליטיקאים יש בשפע".

למה אתה מתגעגע?

"לעבודה שלי, ארגנתי חבילות נופש לאיסטנבול, אנטליה, בוקרשט, בטומי. אני אוהב את זה, ואני אוהב לראות עולם, בתי מלון, לצאת לבלות. אבל הכי אני מתגעגע לבית, למיטה שלי, לנוף, לאוויר. כל בן אדם אוהב את המקום שבו הוא נולד, אפילו אם זה מדבר. אין כמו הבית. אנשים גרים במלונות חמישה כוכבים, לא חסר להם כלום, והם רק רוצים לחזור הביתה".

מוחמד סויידן, בן 95, והפרות שלו שנפגעו בערב אל־עראמשה. "1,400 תושבים מפונים, רק 300 נשארו. פרות ועזים ובתים נפגעו", מספר סעיל, יו"ר היישוב. צילום: אדוארד קפרוב