ז

ו שעת בוקר של יום ראשון בחנות הפיגמנטים הקטנטנה "סרברניק ובנו" שבדרך יפו, פינת דה פיג'וטו בתל אביב. החנות, שפועלת ברציפות כבר יותר מ־97 שנה באותו המקום, נראית כמו מחסן ישן: הקירות מלאים מדפי ברזל חלודים ומתקלפים והרצפה עמוסה בשכבות צבע. ניכר שלא חידשו אותה שנים ארוכות, אולי מהיום שבו הותקנה.

בעלי החנות משה סרברניק הוא מבעלי המלאכה של פעם, שאט אט נעלמים מהעולם. יש לו ידע אנציקלופדי שנצבר בשנים של התמקצעות, שאותו ירש מאביו וסבו, הוא נחשב מספר אחת בתחומו בישראל בתחום הפיגמנטים — אבקות צבע כימיות, שמתמוססות בחומרי בסיס, כמו שמן פשתן, ומשמשות אמנים ליצירת צבע, ובתעשייה לצביעת דיו, פלסטיק, בדים ועוד. סרברניק מתמחה בפיגמנטים ייחודיים וברקיחת שילובים נדירים ביניהם. אפשר למצוא אצלו למשל פיגמנטים פונקציונליים המשמשים בעיקר כציפוי לצבע, עם תכונות כמו מניעת קורוזיה והולכת חשמל, או פיגמנטים בעלי אפקט מיוחד ליצירת אשליה של אורות מהבהבים, השתקפות מתכתית או ניצוצות.

כעת סרברניק עסוק ברקיחת צבעים עבור יובל שאול, פסל וצייר. סרברניק מטפס על סולם ומוריד קופסת פח חלודה מאחד המדפים שעמוסים בקופסאות זהות. בתוכה נמצאת אבקת פיגמנט כסופה. הוא לוקח את האבקה באצבעו, מורח אותה על גב ידו השמאלית ויוצר פס בצבע כסף. אז הוא חוזר על הפעולה עם עוד גוון ועוד גוון, ועל גב ידו נוצרת קשת זרחנית. קרן שמש שחודרת לחנות מבעד חלון עליון גורמת לגרגרי אבקה זעירים שמתעופפים באוויר להיראות כניצוצות. כף ידו של סרברניק נראית כמו ציור פסיכדלי שנוצר על ידי AI, אלא שמדובר במציאות אמיתית.

אבל בקרוב החנות המיתולוגית תיסגר, ועמה יירד לטמיון מפעל החיים הייחודי הזה. לפני כמה ימים הודיע סרברניק (69) ללקוחותיו כי הוא מעוניין לפרוש בסוף החודש, ואם לא יימצא מי שימשיך את המסורת של המשפחה שהחלה עוד בפולין, המוסד הייחודי הזה ייסגר לתמיד. לקוחות נאמנים כמו שאול הגיבו בבהלה: "שמעתי שהוא עומד לסגור ומיד הגעתי כדי להצטייד. אני לא יודע מה אני אעשה כשהוא לא יהיה כאן. את הדברים שלו אי אפשר להשיג באף מקום אחר בארץ".

ב־2024 ניתן להשיג הכל ברשתות הייעודיות או באינטרנט, לא?

"המצב בפועל הפוך לגמרי. כיום יותר מתמיד קשה להשיג את הגוונים הייחודיים, זה פשוט בלתי אפשרי. בייצור התעשייתי המבחר מצטמצם, והרשתות מציעות בעיקר צבעים בסיסיים. אבל אני יורד לדקויות, מחפש גוונים לא מוכרים. כשאני מחפש השראה, אני מוצא אותה במבחר העצום של הפיגמנטים שיש למשה".

"המבחר ברשתות רק הולך ומצטמצם", מסביר סרברניק. "רשת ארטא, למשל, נמצאת כיום בבעלות אופיס דיפו, שצמצמה את מגוון החומרים ואת כמות העובדים בכל סניף. בעבר היו ברשת עובדים ותיקים שהכירו והבינו את הצרכים של האמנים. כיום יש שם הרבה צעירים חסרי ניסיון, שלא מכירים חומרים בסיסיים שבהם משתמשים הציירים".

השניים שוקעים בשיחה עמוקה, מלאה אבחנות ותתי־ניואנסים על גוונים של כסף, זהב ונחושת. זה שיח אינטימי ונדמה שאני מטריד אותם בנוכחותי, אבל לבסוף שאול מתפנה אליי, כי חשוב לו להגיד ש"החנות של משה היא מוסד, ומוסדות לא סוגרים. בלי קשר לנוסטלגיה והתרפקות על העבר, המקום הזה הוא פרקטי עבורי. הוא רלבנטי. יש פה ידע עצום שהולך להיעלם. מה שקורה כאן, קורה גם בערים אחרות בחו"ל. כמו שעסקים קטנים נדחקים אל מחוץ לעיר, כך גם נעלמים היוצרים. וכל זה לטובת נדל"ן ורשתות גנריות. זה חבל, כי חנויות מהסוג הזה הן חלק מהדופק של העיר. את המוצרים הייחודיים שלהן אי אפשר להשיג בשום מקום אחר — בין שאלה דברים שהן מכינות בעצמן או מייבאות בעצמן מחו"ל. משה הוא רוקח של צבעים, קוסם אפילו".

"המבחר ברשתות הגדולות רק מצטמצם. בעבר היו בהן עובדים ותיקים שהכירו והבינו את הצרכים של האמנים. כיום יש שם צעירים חסרי ניסיון, שלא מכירים חומרים בסיסיים שבהם משתמשים הציירים"

מדבק ארנבות עד שעוות דבורים

הדבר הכי בולט אצל סרברניק הוא הסבלנות יוצאת הדופן שבה הוא מתייחס ללקוחותיו. מלאכת הציור היא אחת המלאכות שקורות בשקט, באינטימיות בבית או בסטודיו. הצייר עומד לבדו מול הקנבס ונמצא בבדידותו. כאן סרברניק מתערב בתהליך היצירה, מפר את בדידותו של הצייר ומפרה את היצירתיות שלו.

"מי שמגיע לסרברניק אלה אנשים שמציירים מחוץ לתעשייה הקונבנציונלית", אומר הצייר יוני גולד, שמצייר בשעוות דבורים, שהוא משיג כאן. בניגוד לשעוות המסחריות העשויות מנפט, השעווה הזו עשויה מדונג טבעי, ולכן קשה יותר להשיג אותה. את השעווה גולד ממיס בעזרת אמוניה, מוסיף לה פיגמנטים של צבע וכך יוצר משחת צבע ייחודית. "משה הוא חלק ממסורת שנהוגה עוד באירופה", הוא מסביר. "שם צבעי הוא בעל מקצוע שלומד בבית ספר מיוחד ומתמחה אצל צבעי מקצועי. בישראל זו תרבות נעלמת. אין לנו עוד בעלי מקצוע כמוהו שיודעים להרכיב צבעים לבד, ומכירים את כל הטקסטורות השונות".

"מבחינתי אין מישהו שיכול להחליף אותו", אומרת סיגלית לנדאו, אחת האמניות הישראליות המצליחות בעולם. "אני לא יודעת איך אצליח להסתדר בלעדיו. כי זה המקום שבו אני יודעת שאמצא מה שאני צריכה. אני קוראת לחנות שלו 'המקום שיש בו הכל'".

ואכן מלבד פיגמנטים יוצאי דופן ושעוות דבורים, סרברניק מציע עוד חומרי גלם ייחודיים כגון דבק קולגן, שמיוצר מפסולת עצמות שמגיעה מבתי מטבחיים, וקריטי במיוחד לייצור כלי נגינה בעבודת יד, כמו צ'לו וכינור קאנון, כי הוא לא פוגע בצליל הכלי בניגוד לדבק פלסטי המיוצר על בסיס מים; דבק מעור ארנבות המשמש בעיקר לעבודות נגרות עדינה ובניית כלי נגינה; אבן אלום, שעשויה מאשלגן־אלומיניום־סולפט ומסייעת להקרשת דבקים; שרף עצי אורן, שמשמש לדבק ולפוליטורה; ושעווה רכה, כזו שעשויה מנפט, אך בעלת אלסטיות רבה. "זו שעווה מיוחדת", מבהירה לנדאו. "רק אותה אני יכולה לעבד ולפסל, כי שעווה רגילה מתפוררת מיד".

איך מפסלים בשעווה?

"אני יוצרת צורה בשעווה, מטבילה אותה בחומר קרמי שמצפה אותה בשכבה עבה שמתקשה, ואז מכניסה לתנור. החום ממיס את השעווה, ובחלל שנפער במקומה, אני שופכת מתכת מומסת — כך נוצר פסל מתכת מהדימוי שיצרתי בשעווה".

סרברניק מוציא גוש שעווה אלסטית מלבני ומניח על השולחן. "כל השעוות המסחריות מלאות בפרפין, ולכן הן נשברות. ואילו זו שעווה שאפשר לשחק איתה באצבעות ולא יקרה לה שום דבר, לכן פסלים עובדים איתה. אבל ההזמנה הזאת ספציפית בכלל נועדה לסוחרים של ביצי דגים. הם מתיכים את השעווה ומשמרים בתוכה את הביצים".

סיגלית, מי סיפר לך על המקום בפעם הראשונה?

"מגיעים אליו כי אין ברירה. כל מי שצריך לעשות משהו קצת יותר מעמיק, מחפש את האיש שמתמחה בפיגמנטים, שאפשר לדבר איתו על כל הגוונים והצבעים. ואכפת לו. בגלל זה הוא תמיד מביא את מה שאני צריכה, ויושב איתי בסבלנות לשיחה על מה שאני מחפשת. אני ממש תלויה בו לעבודה שלי".

"הבנות שלי לא רוצות לרשת את העסק. היום כבר אין אנשים שרוצים לעבוד כזבנים, זה לא בעל מקצוע כבעבר. היום העובדים הם בני החלפה. הכל ממוחשב, כל הידע הוא באינטרנט. אין כבר בעלי מקצוע כמוני"

מפצצות לאצ"ל עד ביצי דגים

הסיפור של החנות מתחיל ב־1927 בפולין, כששמואל סרברניק, בעל חנות לצבעים וחומרי בניין, החליט לעלות ארצה מטעמי ציונות, אבל אשתו, שלא התלהבה מהרעיון, נשארה מאחור עם הילדים. בישראל סרברניק עשה מה שהוא יודע לעשות הכי טוב, והקים בשכונת פלורנטין חנות זהה לזו שהיתה לו בפולין. החנות שירתה בעיקר יצרני טקסטיל ויצרני אריחים, אבל גם סיפקה כימיקלים לייצור פצצות עבור חברי האצ"ל וההגנה.

"כשהחלו זוועות הנאצים, אבא שלי, שמעון, בנו של שמואל, שנותר בפולין, התחזה לגוי בזכות החזות הפולנית הבהירה שלו", מסביר סרברניק. אמו של שמעון נרצחה בשואה, אבל הוא הצליח לשרוד את המלחמה, עלה ארצה ב־1947 והצטרף לאביו בחנות.

משה נולד ב־1954 בתל אביב, ולאחר שירותו הצבאי למד כלכלה באוניברסיטת תל אביב. "ב־1976 אבי ביקש שאצטרף אליו לעסק, והעדפתי לעבוד אצלו כי ראיתי שזה עסק מכניס. הוא גם עשה כמה שינויים במקום כדי לרצות אותי, כמו להתקין מעלית סחורות לקומת הגלריה", אומר סרברניק ומצביע על ארון פח חלוד שמעל ראשינו.

אבל השינוי המהותי שהכניס משה היה פתיחת החנות גם ללקוחות פרטיים, ולא רק סיטונאיים — כלומר אמנים. "אם אתה מוכר בסיטונאות שק ב־12 שקל לק"ג, למשל, אז מאמן אתה יכול לקחת 15 שקל על 100 גרם, והוא גם יגיד לך 'תודה רבה'. אומנם זה מוסיף עוד עבודה וקצת בלבולי מוח, אבל סבלנות תמיד היתה לי בשפע".

כך הפכה החנות לאט לאט למֶכָּה של האמנים. "ראיתי שיש בזה פרנסה, אז המשכתי להביא סחורות איכותיות. אנשים היו מרוצים ולאט לאט הצלחתי גם לחדור לבתי ספר לציור", הוא אומר ומראה לי הזמנה ב־4,000 שקל משנקר.

לא עניין אותך לפתוח רשת?

"לא. היתרון שלי הוא בקשר האישי עם הלקוח, ולא בכמות, כי את זה עושים המתחרים טוב ממני".

למה אתה פורש?

"התעייפתי. נולד לי לאחרונה נכד ראשון, הוא גר בניו יורק, ועדיין לא פגשתי אותו כי העבודה הזאת תובענית".

לפני כחודש פרסם האמן ירון עטר בפייסבוק כי סרברניק מחפש יורש: "משה מציע את העסק הנדיר הזה למכירה, שבתקופות שגרה הניב מחזור של 700 אלף שקל בשנה, או בשכירות צנועה של 4,000 שקל (לחודש)", כתב. "כדי לשמור על מורשת משפחתו הוא מוכן להקדיש זמן בהדרכה והעברה של העסק, כולל חיבור עם כל הספקים השונים שדרכם הוא מזמין את החומרים השונים".

סרברניק מאשר את הפרטים ואומר שבעקבות הפוסט גם פנו אליו כמה מתעניינים. "אני לא יכול ככה סתם לסגור את החנות", הוא מסביר. "אני יודע שצריכים אותי. הכוונה היתה לסגור בסוף אוקטובר, אבל המלחמה טרפה את הקלפים. רציתי לסגור כחודש אחרי פתיחת שנת הלימודים האקדמית ולהיפטר מהמלאי, אבל אז הכל הוקפא. לכן אמשיך עד סוף החודש ואסגור אם לא אמצא יורש".

אין יורשים?

"יש לי שתי בנות, האחת בהייטק והשנייה מורה לגיל הרך. הן לא רוצות לרשת את העסק. קשה לי לראות את מפעל החיים של סבי, אבי ושלי נסגר. אני אשמח למצוא מישהו שמוכן להיכנס לנעליי, ומוכן לשבת איתו כמה שצריך כדי להדריך אותו. אבל היום כבר אין אנשים שרוצים לעבוד כזבנים, זה לא מקצוע בעל משמעות כבעבר. היום העובדים הם בני־החלפה. הכל ממוחשב, כל הידע נמצא באינטרנט. אין כבר בעלי מקצוע כמוני".