בעיטה במוח

//

אוריאל דסקל

איך נראה הקרב בין דור ה־X לדור ה־Z שמחכה לדאלאס מאבריקס?

מימין: קיד ודונצ'יץ'. אם יהיה עימות בין המאמן הקשוח לכוכב הצעיר, קיד יפסיד. צילומים: אי.פי.אי, אי.אף.פי

בעיטה במוח

אוריאל דסקל

*

ג'ייסון קיד בן ה־48 הוא כוכב NBA לשעבר שהפך למאמן הידוע בקשיחותו. בשבוע שעבר התפרסם הספר "Giannis: The Improbable Rise of an NBA MVP", שעוסק ביאניס אדטוקומבו, כוכב אלופת ה־NBA החדשה מילווקי באקס. ובאחד הפרקים מתואר כיצד קיד, אחרי הפסד בערב חג המולד, דרש מהשחקנים להגיע לאימון מוקדם בבוקר הכריסמס כ"עונש" על כך שלא התאמצו מספיק, לדעתו, במשחק. "משלמים לכם לעשות עבודה, תעשו אותה", אמר להם, ולא היה אכפת לו שהם היו צריכים לבטל טיסות לחופשות. באימון עצמו קיד "קרע" את השחקנים בריצות, קילל שחקנים מסוימים ואף הכריח אותם לעשות תרגילים בבריכה, אף שחצי מהקבוצה לא ידעה לשחות. אחד הקורבנות של קיד היה לארי סנדרס, שאחרי התעמרות ממושכת מקיד, שקע בדיכאון ופרש מכדורסל — מהלך שעלה לו בוויתור על כ־15 מיליון דולר, כמחצית מהחוזה שלו.

הסיפור הזה עשה בשבוע שעבר כותרות גדולות במיוחד משום שקיד מונה לאחרונה למאמן הראשי של דאלאס מאבריקס, ביתו של לוקה דונצ'יץ' — מי שצפוי להיות הכוכב הגדול של ה־NBA בעשור הקרוב. מעטים רואים איך סגנון ההנהגה של קיד יכול לעבוד עם דונצ'יץ', נציג מובהק של דור ה־Z בספורט. ההערכה היא שאם קיד לא ישנה את דרכיו, ההתנגשות הערכית בינו לבין דונצ'יץ' תהיה קטלנית — בעיקר לקריירה של קיד כמאמן.

השמרנים טוענים שבני דור ה־Z לא עובדים קשה מספיק. אך הגישה הישנה כבר לא יעילה: יותר מ־70% מהילדים האמריקאים פורשים מספורט עד גיל 13 בגלל הגישה הרעה של הוריהם לבריאותם הנפשית

אז מה הם הערכים של דור ה־Z שקיד כל כך לא יכול להתחבר אליהם? מספיק להיזכר באולימפיאדה האחרונה, שחגגה דור חדש של ספורטאים, צעירים, פעילים חברתית ואנושיים, כדי להבין: כשג'יאנמרקו טאמברי האיטלקי ומועתז עיסא בראשים החליטו לחלוק ביניהם את מדליית הזהב בקפיצה לגובה, היו אנשים מדורות קודמים שהתפחלצו כי חייבים מנצח אחד, אבל השניים הסבירו שזה "מסר לדור הצעיר: להתחלק עם חבר זה יותר יפה, וזה יותר מספורט"; כשאייזה ג'וואט, המועמד למדליה בריצת 800 מטר, הופל בידי נייג'ל אמוס מבוטסואנה, הוא לא צרח מתסכול על עמיתו, שנפל גם הוא, אלא עזר לו לקום וסיים איתו את המרוץ יד ביד. ג'וואט הודה שהתאכזב אבל הוסיף שזה בדיוק הרגע להראות את הצד האנושי שלו כי "גדל על גיבורי־על מצוירים שהתעלו על עצמם ברגעים קשים"; לורל האברד הניו זילנדית היתה הטרנסג'נדרית הראשונה שהתחרתה באולימפיאדה, וקווין הקנדי.ת היו הגֶ'נְדֶרְקְוִויר הראשונ.ה שזכה.תה במדליה אולימפית. שניהם ייצגו גישה עכשווית, שנותנת מקום שוויוני לכל גוני הקשת של קהילת הלהטב"ק, במקום ההיסטריה השמרנית של שנים עברו; וכשכיילב דרסלר, הספורטאי שזכה בהכי הרבה מדליות בטוקיו 2020, אמר לעיתונאים ש"די נמאס לו משחייה" ושהוא מתכנן חופשה ארוכה אחרי המשחקים, הוא הראה שספורטאי מודרני חכם יודע לא רק לדחוף את עצמו, אלא גם להרפות כשצריך.

סימון ביילס היא המייצגת האולטימטיבית של הדור הזה. היא חוותה משבר מנטלי שהשפיע עליה פיזית עד כדי סכנת חיים, ולכן החליטה לפרוש. בתגובה היא זכתה למחמאות מצעירים ובוז ממבוגרים: עבור פרשנים שמרנים היא "אכזבה את הקבוצה שלה" ואפילו "ביישה את המדינה", אבל היא הבהירה ש"בסוף היום אנחנו לא רק ספורטאים או בדרנים, אנחנו בני אנוש עם רגשות, ודברים שמאחורי הקלעים משפיעים עלינו כשאנחנו מתחרים. אנשים לא יודעים על מה הם מדברים".

היו לא מעט ביקורות על ה"רכות" של ספורטאים בני דור ה־Z והמחוות המרגשות שלהם, בעיקר מכתבים מבוגרים ושמרנים. נטען שהספורטאים הצעירים "לא מעוניינים בניצחון" כמו קודמיהם; שהם פשרנים מדי, לא עובדים קשה מספיק ולא "נלחמים למען הדגל". השמרנים, כך נראה, רוצים שגברים יהיו קשוחים ותחרותיים; שנשים יהיו נשים ולא דברים אחרים ושכולם ייתנו הכל, כל הזמן, משום שקיבלו את הזכות להרוויח כסף מה"תחביב" שלהם — ספורט.

אבל הגישה הישנה הזו פשוט לא יעילה עם הדור החדש — כפי שגילה קיד, כשפוטר מהבאקס, שבלעדיו זכתה באליפות. לפי סקר של National Alliance for Youth, יותר מ־70% מהילדים האמריקאים פורשים מספורט עד גיל 13 בגלל גישה רעה של הוריהם לבריאותם הנפשית. ההורים דורשים מהילדים מוטיבציית שיא, הקרבה, כאב וניצחון בלי הנאה ובלי מוטיבציה פנימית.

זה כמובן הרבה מעבר לספורט, והרבה מעבר לילדים בני 13. מחקרים מראים שמקומות עבודה רעילים — כאלה שכופים דרישות לא הגיוניות על עובדיהם ולא מעניקים להם אוטונומיה או הזדמנות להתמחות בכישור מסוים — משלשים אצלם את הסיכון לדיכאון. זאת בעוד מנהיגות פוליטית רעילה מובילה, בין השאר, לבעיות לב. מחקר שפורסם לאחרונה על ידי אוניברסיטת צפון קרוליינה הראה עלייה של 77% בהפרעות קצב הלב בקרב אמריקאים בוגרים בזמן קמפיין הנשיאות ב־2016. המחקר קישר בין האירועים הפוליטיים המלחיצים והרטוריקה המאיימת של טראמפ לבין בעיות לב של בוגרים אמריקאים.

אז הדור החדש פשוט לא מוכן לקבל מנהיגות רעילה, שרואה בפוליטיקה משחק סכום אפס, או מקומות עבודה רעילים, שבהם התעמרות היא "חלק מהמקצוע". בגלל זה התרבו בשנים האחרונות התלונות על בוסים בריונים. ובגלל זה היתה דחייה כמעט מוחלטת של צעירים אמריקאים מדונלד טראמפ ופופוליסטים אחרים. רעל זה פאסה.